Saturday, November 25, 2017

Vayeitzei: Building stones

This week’s Torah portion, Vayeitzei (Genesis 28:10-32:3), is overflowing with people, events, flocks, wooden rods and stones. Following the stones – which are solid building material – I want to select a few points from the portion that shed light on community building.
Beginning at the end: the stone monuments that Laban and Jacob set-up to mark the border between them are an example of how not to build a partnership. After a promising start, the relationship between the two turns sour when Laban replaces Rachel with Leah and then justifies himself “It is not the practice in our place to marry off the younger before the older” (Gen. 28:26). With all due respect to local custom, the challenge hardly could have arisen overnight. In the seven years that Laban and Jacob worked together, there surely must have been opportunities to discuss the matter. But Laban didn’t do it; apparently he didn’t consider Jacob someone he could talk to, and preferred to create facts on the ground behind Jacob’s back. The situation never improves. After Jacob creates his own facts with his tricky breeding tactics, he escapes with his family and flocks under cover of night. When Laban catches up with him, Jacob brings up a long list of previously unmentioned complaints. Jacob and Laban never learned to speak with each other honestly. There are some ancestral examples we should not follow.  The stones marking the border are witnesses to the damage done by letting affronts stew for too long.
Moving back in time, to the first day Jacob arrived in Harran, we reach the well where the flocks are watered. It was covered by a large stone and the local shepherds refused to move it before the appointed time. It is unclear whether they are physically unable or bound by a deeply-rooted custom. Either way, Jacob moved the stone by himself. His determination overcame the hurdles. The founders of the congregation and other active members can certainly testify that determination and tenacity needed to build a community.
Another step back in time, to the beginning of the portion. Jacob left Be’er Sheva without any supplies. Therefore, when night falls he has no choice but to manage with the resources available in the field. Stones. Sometimes, especially when acting rashly, one must make due with whatever is at hand. On a more homiletical level, the stones can represent the emotional baggage Jacob is carrying. He can escape danger, and focus on the challenges of the road during the day but at night, alone in the dark, he has no choice but to lie down with the guilt of deceiving his father and cheating his brother, worry about his elderly parents and fear of the unknown. 
And then: “He had a dream; a stairway was set on the ground and its top reached to the sky” (Gen. 28:12). The Eternal appeared above it/him, and promised to remain with Jacob on his journey, and bring him back home, but not immediately. Even with the blessing of Abraham “in his pocket” Jacob must pay the price for his deceptions. In addition to expressing wonder “How awesome is this place!” (Gen. 28:17), Jacob has some very prosaic requests, for food and clothing. Despite the commentators, like R. Don Isaac Abarbanel, who question how Jacob could make such a lowly deal with God, the Torah itself express no Divine reservations about his vow. There are things that humans need, and there is nothing wrong with that.
A congregation/community should be a place where people can bring themselves and their needs, be heard and receive an appropriate response.
On an early page in Siddur Veani Tefillati (and Sim Shalom), there is formative section from the Babylonian Talmud (Sotah 14a): 
Rabbi Hama the son of Rabbi Hanina: What is the meaning of the verse: “After the Lord your God shall you walk” (Deuteronomy 13:5)? Is it actually possible for a person to follow the Divine Presence? Rather, it means that one should follow the attributes of the Holy Blessed One:
-       Because God clothes the naked... you clothe the naked.
-       God visits the sick .... You visit the sick.
-       God comforted mourners ....  You comfort mourners
If we have the wisdom to build a congregation/community characterized by honest speech and attentive listening, determination and tenacity, and acts of חסד loving kindness within the community and beyond, then this congregation could become a place that moves observers to declare: “Surely the Eternal is present in this place, and I did not know it!” (Genesis 28:16).
Kehillat Hod veHadar 5778
                                                                                                                           

פרשת ויצא: אבני בניה

בפרשת ויצא יש הרבה אנשים, הרבה אירועים, עדרי צאן, מקלות עץ, ואבנים.
דרך האבנים – שהם חומר בניה מובהק ומוצק – אני רוצה ללקט מן הפרשה כמה תובנות על בניית קהילה.
אתחיל מהסוף: גל-העד ואבן המצבה שלבן ויעקב מציבים לסמן את הגבול המפריד ביניהם מדגימים לנו איך לא לבנות שותפות. אחרי התחלה מבטיחה היחסים בין השנים עולים על שרטון כאשר לבן מחליף את רחל בלאה ואז מצטדק "לֹא־יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה." כבוד המנהג במקומו מונח אבל האתגר לא צץ בן-לילה. אין ספק שבמשך שבע השנים שבהן לבן ויעקב חיו ועבדו ביחד היו הזדמנויות להעלות את הנושא, אך לבן לא עשה זאת. מתברר שלבן לא ראה את יעקב כבן-שיח והעדיף לקבוע עובדות בשטח מאחורי גבו. המצב לא משתפר עד יום הפרידה. אחרי שיעקב קובע עובדות משלו דרך תרגיל רביית הצאן, הוא בורח עם משפחתו ועדריו בחסות הלילה. כאשר לבן משיג אותו, יעקב מעלה רשימה ארוכה של טענות ועלבונות שלא שמענו עליהם קודם. יעקב ולבן אף פעם לא למדו לדבר בגובה העיניים ולברר את הסוגיות ביניהם באופן ישיר. מעשי האבות לא תמיד ראויים להיות סימן לבנים. אבני הגבול צריכים לעמוד לנו כעדים לנזק אשר נגרם כאשר עלבונות נשמרים לאורך זמן.
נחזור שנים רבות אחורה, ליום הראשון בו יעקב הגיע לחרן, לבאר ממנו משקים את הצאן. פי הבאר מכוסה באבן גדולה והרועים המקומיים מסרבים לפתוח אותה לפני הזמן. לא ברור אם סירובם נובע מחוסר יכולת פיזית או מנוהג מֻשְׁרָשׁ. בכל מקרה, יעקב גולל את האבן מעל פי הבאר לבדו. כח הרצון שלו מתגבר על המחסומים; ה-"לא נוכל" של הרועים נכנע ל-"וַתּוּכָֽל" של יעקב. מְיַסְּדֵי הקהילה ופְּעִילֶיהָ יעידו כי קהילה נבנית עם הרבה כח רצון והתמדה.
עוד צעד אחורה בזמן, לתחילת הפרשה. יעקב יצא לדרך ללא ציוד ולכן כאשר לילה יורד הוא נאלץ להסתפק במשאבים הנמצאים בשטח: אבנים. פשוטו כמשמעו. לפעמים – במיוחד אם פועלים בפזיזות – אין ברירה אלא להסתפק עם מה שיש. ברמת הדרש האבנים יכולות לסמל את המטענים הרגשיים שיעקב נושא עמו. הוא יכול להמלט מן הסכנה, להתרכז באתגרי הדרך כל היום אבל בלילה, לבד, אין לו ברירה אלא לשכב עם האשמה כלפי אָחִיו ואביו, הדאגה להורים הזקנים והפחד מן הבלתי-נודע
ואז
הִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה... ה' ניצב עליו ומבטיח להישאר עם יעקב במסעו ולהחזיר אותו הביתה – אבל לא מיד. גם עם ברכת אברהם בידו יעקב צריך לשלם את מחיר המרמה. בצד התפלאותו "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה!" יעקב מביע בקשות קיומיות ובסיסיות: לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. למרות התהייה של פרשנים כגון אברבנאל השואלים: איך זה שיעקב נודר נֶדֶר כאילו הוא עובד על מנת לקבל פרס? התורה לא מראה התנגדות מצד אלהים; אנשים – בשר ודם – צריכים מה שהם צריכים ואין עם זה שום בעיה.
קהילה צריכה להיות מקום שאליו חברים יכולים להביא את עצמם ואת צרכיהם ולזכות לקשב ולמענה ראוי.
בתחילת הסידור אני תפילתי מובא קטע מכונן מהתלמוד הבבלי (סוטה יד א):
ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (דברים יג: ה) אחרי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ? וכי אפשר לו לאדם לַהֲלוֹךְ אחר שכינה? [...] אלא לַהֲלוֹךְ אחר מדותיו של הקב"ה:
מה הוא מלביש ערומים... אף אתה הַלְבֵּשׁ ערומים;
הקב"ה ביקר חולים... אף אתה בַּקֵּר חולים;
הקב"ה ניחם אבלים... אף אתה נַחֵם אבלים...
אם נשכיל ביחד לבנות קהילה בה יש דיבור כן והקשבה, כח רצון והתמדה, ובה נגמול איש לרעהו חסד, בתוך ה-"בית" וגם בקהילה הרחבה, אזי נזכה להיות מקום שאנשים יראו, יתפלאו ויאמרו:
"אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי!"
קהילת הוד והדר תשע"ח

Thursday, November 23, 2017

Following in Leah's Footsteps

“When morning came, it was Leah!” (Genesis 29:25) Leah’s immediate response is not recorded, and we do not know if she had agreed to the switch in advance but through the explanations she gives for the names of her sons, we can see that Leah did love Jacob and desired his love in return.  Four sons, in four verses (Genesis 29:32-35), bear names that testify to their mother’s emotions and internal development. Their father is conspicuous in his absence. After the birth of her eldest son, Rueben, Leah does not hide that she considers him a path to the heart of Jacob: “Now my husband will love me,” she declares with hope. Unfounded hope. When Shimon is born Leah is still waiting for attention from Jacob, “This is because the Eternal heard that I was unloved.” After Levi’s birth, Leah again feels a glimmer of hope “This time my husband will become attached to me, for I have borne him three sons.”                                                                                                                                                           

Only when Leah’s fourth son is born do we see a major change: “’This time I will praise the Lord.’ Therefore she named him Yehuda-Judah” (derived from a root meaning “thank”). Although she is still unloved, Leah now expresses gratitude for what she does have. As Jews, descendants of Leah and Judah, we are called on to follow in her footsteps and be thankful for what we have without denying what we lack. 

Parashat Toldot: Do not silence the pain

 Hebrew The Babylonian Talmud (Taanit 21a) tells with amazement about Nahum Ish Gamzu who, despite extremely severe suffering, would alway...