פרשת בלק תשע"ח
מתי ראיתם מלאך לאחרונה? לא בציור או כרטיס ברכה, אלא מלאך אמתי? בלשון יומיומית אוכל לומר כי האופנוען שעצר ועזר לי לדחוף את הרכב לצד הכביש כאשר נתקעתי בצומת עינת היה מלאך.
המלאך בפרשה שלנו היה מסוג אחר לגמרי. הוא לא עזר לחלץ את רכבו של בלעם מצרה, אלא בא וחרבו שלופה בידו כדי לסכל את התקדמותו. איך בלעם הגיע למצב שמלאך בא לחסום את דרכו? בתחילת הסיפור, כאשר נציגיו של בלק נגשים אליו ומבקשים שיקלל את ישראל, בלעם מקבל אותם יפה, ומבקש מהם שהות להתייעץ עם אלהיו. בלילה אֱלִֹהים נותן תשובה שלילית ובבוקר בלעם מוסר שאינו יכול לקבל את המשימה ושולח את השליחים חזרה אל מלכם. הבעיות מתחילות בסיבוב השני של המשא ומתן, כאשר בלק מעלה את השכר הצפוי לבלעם ואז מתברר שגם לחוזה ומקלל מקצועי יש מחיר. למרות שאין לו סיבה לחשוב שאלהים התחרט, הוא בודק שוב. אפשר לדמיין את השיחה הפנימית של בלעם מול האל: "אנא תן לי רשות ללכת אתם ואני מבטיח שאעשה רק טוב עם כל הכסף: אקנה דירות לילדים, אשלח את נכדים לבתי ספר הכי טובים וממה שנשאר ארים תרומה נדיבה לנזקקים." אלהים מחליט, אם מותר לשער, לתת לו תחושה של חופש ולשחק את המצב לטובת ישראל. תפקידו של המלאך היא להבטיח שבלעם מבין היטב מי בעל-הבית בעולם.
במילים אחרות, הסיפור עם האתון והמלאך הוא המחשה של מצבו הפנימי המיוסר של בלעם. הוא יודע מה הייתה דרך היישר שילך בה אבל הפיתוי, הפיתוי הוא אדיר וקשה לו לעמוד נגדו, גם כאשר הוא ניחן בקו תקשורת ישר לאלהים. דומני שהמצב מוכר לרובינו. אכן קורה כי אנחנו יודעים מה הדבר הנכון שעלינו לעשות אך עדיין מתפתים להאמין לתרוצים של עצמינו וללכת בדרך אחרת. החרב השלופה היא אזהרה הבאה להזכיר כי נוכחות אלוהית בעולמנו אינה בהכרח נעימה ולבבית אלא גם מאתגרת ודורשת מאתנו מאמצים להתגבר על החולשותינו.
דוד המלך, בספר דברי הימים (דברי הימים א כא: טו-יז) מקבל אזהרה דומה כאשר הוא רואה "אֶת־מַלְאַךְ ה’ עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל־יְרוּשָׁלִָם." החזון מבהיר לדוד ולקורא כי גם המלך והעיר אשר ה' בחר בהם אינם מוגנים מעונש. עם הבחירה באה אחריות כבדה.
למרות, או בגלל, האחריות המוטלת עליו, מצבו של יהושע שונה. לא רחוק מהמקום בו בלעם ברך את ישראל, מול יריחו אבל בצד הזה של הירדן, יהושע מתמודד לא עם פיתויים, אלא עם גודל המשימה שלפניו וייתכן גם עם ספקות לגבי יכולותיו להוביל את העם. הוא נשא את עיניו "ואִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ." בזהירות רואיה יהושע שואל: "הֲלָנוּ אַתָּה אִם־לְצָרֵינוּ?" האיש עונה "אֲנִי שַׂר־צְבָא־ה’ עַתָּה בָאתִי... שַׁל־נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא" (יהשע ה:יג-טו). דבריו בהמשך לא נרשמו או אולי לא היו בכלל. יהושע קבל כבר התמיכה שהוא צריך כדי להמשיך במערכה להנחיל את הארץ.
מלאכים חמושים יש מעטים, רק שלושה אלו בכל התנ"ך. במסורת חז"ל המלאכים כיתתו חרבותיהם לחצוצרות, חצוצרות של כרוז. רבי יהושע בן לוי טוען שמלאכים הולכים לפני כל האדם ומכריזים: "פנו מקום לצלמו של הקדוש ברוך הוא."[1] תן מקום של כבוד לזולתך.
אני חוזרת לשאלת הפתיחה: מתי ראיתם מלאך לאחרונה?
ברגע בו ה' גילה את עיניו של בלעם הוא הבין את מצבו בעולם בצורה אחרת. נסו לדמיין את חיי היומיום לוּ היינו פוקחים את עיננו לראות את צלם האלהים העומד מולנו בכל אינטראקציה בין-אישית; לא רק עם אנשים דומים לנו, שקל לנו להתיחס אליהם בכבוד אלא גם עם האחר והשונה. לא להתקפל לפניו, להסכים לכל מה שיגיד או יעשה אלא להשאיר לו מרווח ולהגיב לדבריו ולמעשיו בצורה עניינית ומכבדת. זה אתגר אישי, חברתי ואפילו רוחני מורכב, אך חשוב לא פחות מכיבוש הארץ בימי יהושע.
אם לא ראית מלאך לאחרונה, תנסה לפחות לדמיין כמה. גם כרוזים ההולכים לפני האדם המוצב מולך וגם אחד שבא לאתגר אותך או לתמוך בך – לפי הצורך – כדי שתוכל להגיב כראוי גם במצבים מורכבים. כל הצלחה, אפילו קטנה, תיצור רגע של ברכה, וביחד אולי נזכה שוב לכונן חברה אשר יגרם לאדם עויין הבא מן החוץ, להביט במחנה ישראל ולהצהיר:
מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל (במדבר כד:ה).
[1] מדרש תהילים מזמור יז: "אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שהולך בדרך איקוניא של מלאכים מהלכין לפניו, ומכריזין ואומרים, תנו מקום לאיקוניה של הקב"ה."
No comments:
Post a Comment