כי תבוא: סלינו על כתפינו

English

סַלֵּינוּ עַל כְּתֵפֵינוּ,

רָאשֵׁינוּ עֲטוּרִים;

מִקְּצוֹת הָאָרֶץ בָּאנוּ,

הֵבֵאנוּבִּכּוּרִים.

מאין ידע לוין קיפניס כי טנא הוא סל? המילה "טנא" מופיעה בתנ"ך רק ארבע פעמים, כולם בפרשה שלנו: פעמיים בפסוקים המתארים את הבאת הביכורים, כמו:

וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' (דברים כו:ב)

ופעמיים בפרק כ"ח: בברכה "בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ" ובקללה ההפוכה. מן הקשרים האלו "טנא" יכול להיות ארגז, דלי או אפילו מריצה. ככל הנראה קיפניס הכיר את המשנה שבה מתוארת הבאת הביכורים בתהלוכה מפוארת:

הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם עַד שֶׁמַּגִּיעִים לְהַר הַבָּיִת. הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת, אֲפִלּוּ אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְנִכְנָס עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֲזָרָה (מ. ביכורים ג:ד)

ציטטתי את כל המשפט כי יש בה ראיות נוספות שקיפניס התבסס על המשנה: נשיאת הסל על הכתף וגם הביטוי הנדיר "הך בחליל", שהופיע בשיר המקורי שנכתב ב-1929.

בחזרה למשנה: "אֲפִלּוּ אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ." ללא הבדל מעמד חברתי, ציבורי או פוליטי קיום המצוה חל על כל יהודי. המצוה חלה על כולם, אבל היה שוני בפרטים. בהמשך הפרק המשנה קובעת כי:

הָעֲשִׁירִים מְבִיאִים בִּכּוּרֵיהֶם בִּקְלָתוֹת [מן סל מצופה] שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב, וְהָעֲנִיִּים מְבִיאִין אוֹתָם בְּסַלֵּי נְצָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה, וְהַסַּלִּים וְהַבִּכּוּרִים נִתָּנִין לַכֹּהֲנִים: (מ. ביכורים ג:ח)‎

הספרי (ספרי דברים ש:א), מדרש מתקופתה של המשנה, מצטט את המשנה, וממשיך באומרו כי סלי עניים ניתנו לכהנים כד שתהיה להם זכות נוספת. בעיני ההבדל במנהג על בסיס מעמד כלכלי תמוה. במקרים אחרים חז"ל קבעו מנהגים אחידים דווקא כדי למנוע בושה למעוטי יכולת. אפילו באותו הפרק המשנה קובעת כי הכהן הקריא את מקרא ביכורים ("ארמי עובד אבי") לכולם כדי לא לבייש את מי שלא הכיר הטקסט בעל פה. בהבדלי השכלה התחשבו אבל לא ביכולת כלכלית?

מצד אחד, למה מונעים מן העשירים את הזכות לתת את הקְלָתוֹת לכהנים? מצד שני, למה מטילים על העניים דווקא את ההוצאה הנוספת הכרוכה בצורך להשיג סל חדש כל שנה?

המלבי"ם (רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר מאה ה-19) פירש את התורה לאור המדרשי התנאים, כולל הספרי. הוא הסביר כי לעניים נתנת זכות נוספת כי הם טרחו בעצמם לייצר את הטנא לשים בו ביכורים, אבל אם העשירים קונים טנא הוא חייב להיות מצופה כסף וזהב כדי לא לבזות את המצוה.

נניח שהניתוח החברתי שלו, שעשירים לא יתעסקו במלאכת אריגת הסל בעצמם, אפילו לשם מצוה, ולעניים אין אפשרות לקנות דברים פשוטים משקף את המציאות בה הוא חי. מעבר למקרה המסוים, אני רואה כאן מסר עמוק יותר על דרכינו בקיום מצוות. ישנן דרכים שונות לקיים את אותה המצווה, אבל כל הדרכים דורשות השקעה ומחשבה. אם אתה קונה טנא, תקנה את הטוב ביותר שביכולתך. אם אתה אורג אותו בעצמך המאמץ מוסיף ערך.

מצוות הביכורים אינה תקפה בזמן הזה, ללא בית המקדש, אבל האחריות האישית של כל אחד ואחת לקיום המצוות – בין אדם למקום ובין אדם לחברו – עומדת בעינה.

המשך הפרשה מבטיח ברכות למי שישמור מצוות וקללות למי שלא. מנגנון השכר והעונש כפי שהוצג פשטני ואינו תואם את המציאות. לא אעז לטעון כי יבָואוּ עָלֶינו כָּל הַבְּרָכוֹת אשר בפרשה אם נקיים את המצוות, אבל כן אסתכן ואומר שאם העתיד של עם ישראל כישות יחודית ומדינת ישראל כמדינה יהודית – במהות ולא רק כהכרזה – חשוב לנו, כדאי שנמשיך, כמו קיפניס, לבנות גם את התרבות המוחדשת על המקורות וערכים של המסורת. לקבל על עצמנו אחריות אישית לתורה ולמצוות: לארוג טנא, להרים אותו אל הכתף ולצעוד קדימה.

שושנה מיכאל צוקר, הוד והדר