Saturday, February 23, 2019

Ki Tissa: Broken Tablets & Balance Beams


In this week’s reading, the divine Torah encounters earthly life and breaks. When the people ‎dancing around the golden calf come into sight, the writing inscribed by God flees upward and ‎returns to its heavenly origin; the heavy stone tablets also return to their earthly nature, become ‎heavy, fall from Moses’ hands, hit the ground and shatter. ‎

The tablets were broken but not the covenant. The Torah was not lost, but it did change. ‎

The second tablets were different from the first ones because Moses was a partner in their creation.
‎At the beginning of chapter 32 we read: The ETERNAL said to Moses: “Carve two tablets of stone ‎like the first, and I will inscribe upon the tablets the words that were on the first tablets, which you ‎shattered.” Later, it says that actually Moses wrote on the second tablets himself. In either case, this ‎Torah was more accessible because it was created through cooperation as Abarbanel (Lisbon, 1437 – ‎Venice, 1508) explains: “Moses with a partner with God in that work, to the point that it could be ‎said that Moses did half and the Holy One did half, as a person deals with his friend or partner.” ‎

That was only beginning. When the tablets were broken the house the study was founded. ‎
How? ‎

Rabbi Isaac Hutner, an important Rosh Yeshiva in the mid-twentieth century, innovated this idea ‎are the basis of a statement by Rabbi Eliezer, “If the tablets had not been broken Torah, would ‎never be forgotten by Israel (Babylonian Talmud, Eruvin 54a). According to Hutner this forgetting ‎strengthened and increased Torah. The learning necessary to reconstruct its content caused sages to ‎propose a variety of systems and opinions, and these became part of the Torah (Pahad Yitzchak, ‎Hannukah 3). ‎

The encounter between heaven and earth can be fertile. Some examples:‎

At the beginning of this week’s portion – before the tablets are broken – we read the commandment ‎to collect a half-shekel from all Israelites, to redeem their souls and as a way to count the people. ‎According to the text, this was to be a one-time operation. But next week, on Shabbat Shekalim ‎‎(always on or before Rosh Hodesh Adar [B]), we will read the same verses again as the special ‎maftir, a reminder that during this time period, money was collected in order to do the necessary ‎maintenance work in the Temple before Passover, and to finance the communal sacrifices for the ‎coming year. On one level, this is a purely practical innovation, running the Temple was expensive. ‎Beyond that, this change provides a way for the public to participate in the cult, and feel like ‎partners.‎

This is a relatively “easy” expansion of the text in light of public needs, without any real clash. In ‎other cases, the encounter between Torah and our life can be a head-on collision.‎

In the book of First Maccabees 2:31-38, we read about an occasion when the Greeks attacked the ‎Maccabean rebels on Shabbat, and the Jews refused to defend themselves. Everyone was killed. In ‎light of the heavy losses, Mattathias, the leader of the rebellion formulated the innovative idea that ‎saving a life overrides Shabbat, that the holiness of human life takes precedence over the explicit ‎commandment to rest on the seventh day. We take this for granted but initially it was an innovation. ‎

In the last century, especially in our generation, the status of women has been one of the most ‎important fields in which Torah is expanding. Women bring different life experiences that enrich ‎Torah. Our demand to stand tall and be considered equal members of society can move matters even ‎in the most sensitive and rigid aspects of life. Approximately two weeks ago, the press reported that ‎a private rabbinical court, headed by Rabbi Sperber, released a “chained woman” by retroactively ‎annulling the marriage on the basis of her claim that the man had hidden his violent, criminal past from her, ‎and her agreement to marry him was based on misinformation. This idea has precedents in the ‎Talmud but many courts are reluctant to use it. Now, there is at least one court that dares to listen to ‎women’s distress. What was not reported, to the best of my knowledge, is that nearly 20 years ago, ‎Rabbi Diana Villa and the late Rabbi Monique Susskind Goldberg wrote a series of pamphlets (that ‎were later gathered into a book), published by the Schechter Institutes, in which they outline case ‎studies that use this, and similar, lines of thinking. I hope that we are not far from the day when ‎women’s status as equal Jews will be accepted as Torah no less than the idea that saving a life ‎override Shabbat.‎

The dissolution of marriages is a matter for courts, but there are many encounters between Torah ‎and life on personal, familial and communal levels. They often involve Shabbat: a guest comes to a ‎Bar Mitzvah with a smartphone on; traveling to synagogue or to visit a child on an army base; this ‎microphone and… feel free to add your own.‎

There are many considerations: the holiness and importance of Shabbat must be weighed against ‎honoring parents, the dignity of human life, the value of public prayer or family unity, the substance ‎of electricity, the need for recreation beyond formal Shabbat observance. If these considerations, ‎individually or together, were to always override Shabbat, Torah would not grow and we would be ‎left with nothing but broken bits in a locked cabinet. The task is more complex.

Abarbanel compared the creation of the second tablets to a human partnership or negotiation. Each ‎side has its own interests and each side must “get something” in the final arrangements. Study and ‎consideration are necessary in order to grow Torah. The decision-making process can be compared ‎to walking a balance beam. If we fall to one side we lose our humanity; if we fall to the other, we ‎empty Torah and Judaism of their content. If we take each step carefully and with due ‎consideration, will be able to move forward towards Torah that is richer and greater. May we merit ‎not losing our balance. ‎‎




פרשת כי תשא: שבירת הלוחות והליכה על קורה

בפרשת כי תשא התורה האלוהית והעילאית נפגשת עם החיים הארציים ונשברת.

למראה המחולות סביב לעגל המסכה, הכתובים שנכתבו באצבע אלוהים נסו מעל הלוחות, חזרו למקורם השמימי ולוחות האבן חזרו לטיבם הארצי והכבד, מה שגרם להם להישלך מידיו של משה, ליפול ארצה ולהתנפץ.
הלוחות נשברו, לא הברית. התורה לא אבדה, אלא השתנתה.
הלוחות השניים היו שונות מהראשונים כי משה היה שותף ביצירתם. בתחילת פרק לד קראנו:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה פְּסָל־לְךָ שְׁנֵי־לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל־הַלֻּחֹת אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל־הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ׃
בהמשך נאמר כי בפועל משה כתב עליהם בעצמו. בכל מקרה, התורה בלוחות אלו יותר נגישה כי נוצרה משיתוף פעולה. אברבנאל מסביר שמשה היה:
שותף לקב"ה במלאכה ההיא, עד שאמרו משה עשה חציה והקב"ה עשה חציה, כדבר איש אל רעהו ושותפו.
וזוהי רק ההתחלה. כאשר נשתברו הלוחות נוסד בית המדרש.
כיצד?

הרב יצחק הוטנר, ראש ישיבה חשוב במאה העשרים, חידש את הרעיון הזה על בסיס דברי רבי אליעזר בתלמוד "אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל" (עירובין נד:א). לפי הוטנר העובדה שהתורה נשתכחה העצימה והגדילה אותה כי דרך הלימוד הנדרש להיזכר בה הציעו חכמים שיטות שונות ודעות רבות וכל זה נכלל בתורה (פחד יצחק, מאמר חנוכה ג).

המפגש בין שמים וארץ יכול להיות מפרה. אתן כמה דוגמאות:

בתחילת הפרשה – לפני שבירת הלוחות – קראנו על המצווה לאסוף מחצית השקל מכל איש ישראל ככופר נפש וכדרך לפקוד את העם. לפי הפסוקים זה היה מבצע חד-פעמי. אבל בשבוע הבא, בשבת שקלים השבת לפני ר"ה אדר ב' נקרא את אותם הפסוקים במפטיר מיוחד כתזכורת כי נאספו כספים כל שנה באותו מועד כדי לתחזק את בית-המקדש לפני פסח ולממן את קורבנות התמיד של הציבור לשנה הבאה. ברמה מסוימת שיטה זו שהנהיגו הפרושים היא תועלתנית גרידא כי הדברים עולים כסף. אבל מעבר לכך השינוי נותן דרך לציבור להשתתף בעבודת הקודש, להיות חלק, להרגיש שותף.

זו דוגמא "קלה" של הרחבת הכתוב לאור צרכי הציבור, בלי התנגשות של ממש. במקרים אחרים ההתנגשות בין התורה ובין החיים יכול להיות חזיתית, ובכל זאת לגדיל תורה.

בספר מכבים א אנו קוראים שפעם אחת תקפו היוונים את היהודים בשבת והיהודים סירבו להשיב מלחמה. כולם נהרגו. האבדות היו כבדות, ומתתיהו, מנהיג המרד, חידש שפיקוח נפש דוחה שבת, שהקדושה של חיי האדם גוברת על המצווה המפורשת לשבות ביום השביעי. מה שאנו לוקחים כמובן מאליו, היה פעם חידוש. חידוש שהפך לתורה.

במאה האחרונה, ובמיוחד בדור שלנו, מעמד האשה הוא אחד משדות ההתנגשות החשובים שבהם תורה צומחת. נשים מביאות נסיון חיים שונה המרחיב את התורה ותביעותינו לעמוד זקופות ושוות בחברה מזיזה דברים גם בתחומים הרגישים והנוקשים ביותר. לפני כשבועיים דווח בעיתונות שבית דין פרטי ברשות הרב שפרבר שחרר עגונה כאשר פסל למפרע את הקידושין על סמך טענת האשה שהגבר הסתיר ממנה את עברו הפלילי ולכן הסכמתה להינשא לו היה "מקח טעות". למהלך זה יש תקדימים תלמודיים אבל בתי דין רבים נרתעים להשתמש בו. לעת עתה קם בית דין שהעז להקשיב למצוקת האישה שעמדה על שלה. מה שלא דווח בעיתונות – עד כמה שאני ראיתי – הוא שלפני כעשרים שנה, הרבות מוניק זיסקינד גולדברג ז"ל ודיאנה ווילה תל"א כתבו סדרה של חוברות בשם "זעקות דלות" (שנאספו לספר) בהוצאת מכון שכטר; בסדרה תיעדו השתיים מקרים בהם הציעו אותו קו-המחשבה. אני רק מקווה כי לא רחוק היום בו מעמדן של נשים כיהודים שווים תהיה מקובלת לא פחות מהעיקרון שפיקוח נפש דוחה שבת.

רק בית דין יכול לשחרר עגונה אבל יש התמודדיות אחרות גם ברמה אישית, משפחתית וקהילתית, במקרים רבים דווקא בקשר לשבת: אורח שנכנס לבר-מצווה עם פלאפון, נסיעה לבית כנסת או לבקר את הבת בצבא, המיקרופון הזה ו... תוסיפו דוגמאות שלכם.

יש שיקולים רבים: קדושת השבת וחשיבותהּ מול כבוד אב ואם, כבוד הבריות, הערך של תפילה בציבור או אחדות המשפחה, המהות של חשמל, הצורך בנופש מעבר למנוחה הלכתית וכן הלאה. אם כל אלו, ביחד או לחוד, תמיד ידחו שבת לא נגדיל תורה. נקטין אותה עד ישארו רק שברים בארון נעול. המשימה מורכבת יותר.

אברבנאל השווה את יצירת הלוחות השניים לשותפות ומו"מ אנושי. לכל צד יש את נקודות החשובות לו וכל צד צריך "לקבל משהו" בתוצאה הסופית. כדי להגדיל תורה נדרש לימוד והעמקה. תהליך החלטה דומה להליכה על קורה. אם נפול לצד אחד נאבד את האנושיות. אם נפול לצד השני נרוקן את התורה ואת היהדות מתוכנן. אם ניקח כל צעד בזהירות ובשיקול דעת נוכל להתקדם לעתיד של תורה עשירה יותר.

יהי רצון שלא נאבד את שיווי המשקל.

Parashat Toldot: Do not silence the pain

 Hebrew The Babylonian Talmud (Taanit 21a) tells with amazement about Nahum Ish Gamzu who, despite extremely severe suffering, would alway...