אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן היה צורך דחוף לטהר את הקודש מטומאת המתים. למטרה זו נועד הטקס המפורט שקראנו עליו בתחילת הפרשה. הוא מוכר גם כ-"עבודת כהן הגדול ביום הכיפורים," אך רק בסוף התיאור בא ההוראה לחזור על אותו הפולחן כל שנה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ.
שנה בשנה, כל זמן שהבית עמד על תילו הפולחן בוצע:
הכהן הגדול רחץ במים, לבש את בִּגְדֵי הקֹדֶשׁ, הטיל גורלות על שני שעירי עיזים, הקריב אחד ושלח את השני לעזאזל המדברה. הקריב פר חטאת בעדו ובעד ביתו, ואז "לָקַח מְלֹא־הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי־אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה' וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת׃"
אבל גם כשהכל נעשה לפי הסדר, בצורה מדוקדקת בהתאם לתסריט קבוע יכולות לעלות חוויות לא צפויות. כך סיפר רבי ישמעאל בן אלישע, שהיה כהן גדול:
פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לִפְנֵי וְלְפָנִים
וראיתי אכתריאל יה ה׳ צבאות שהוא יושב
על כסא רם ונשא.
על כסא רם ונשא.
ואמר לי: "ישמעאל בני ברכני."
אמרתי לו: "יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין."
וְנִעְנַע לי בראשו (בבלי ברכות ז:א).
רבי ישמעאל נענה לבקשת הברכה עם תפילה. תפילתו חשובה בעיני בגלל המודעות שפולחן בלבד אינו מספיק להבטיח כפרה. יש גם צורך ברחמיו של הקב"ה.
אבל האם רבי ישמעאל באמת בירך?
איך הבן יכול לברך את האב?
איך אדם, אפילו כהן גדול, יכול לברך את האל?
איך אדם, אפילו כהן גדול, יכול לברך את האל?
התשובה תלויה במשמעותו של השורש ב-ר-ך והפועל "לברך". זה נושא לשיעור שלם, והיום אציג רק קו
מחשבה אחת.
נחזור לבראשית.
בימי הבריאה אלהים מברך את בריותיו בפוריות ובשגשוג. רש"י מאשר את מרכזיותו של שפע למושג "ברכה" באומרו "כל ברכה שבמקרא לשון ריבוי הוא" (בבלי סוטה י:א).
בימי הבריאה אלהים מברך את בריותיו בפוריות ובשגשוג. רש"י מאשר את מרכזיותו של שפע למושג "ברכה" באומרו "כל ברכה שבמקרא לשון ריבוי הוא" (בבלי סוטה י:א).
יותר מאוחר, כאשר אלהים ואברם נפגשים לראשונה, ה' מבטיח: "וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ" (בראשית יב: ב-ג).
בבראשית רבה (לט: יא) רבִּי בֶּרֶכְיָה שואל אם כְּבָר כָּתוּב וַאֲבָרֶכְךָ, למה צריך לוֹמַר "וֶהְיֵה בְּרָכָה?" ועונה בשם האל: "עַד כָּאן הָיִיתִי זָקוּק לְבָרֵךְ אֶת עוֹלָמִי, מִכָּאן וָאֵילָךְ הֲרֵי הַבְּרָכוֹת מְסוּרוֹת לָךְ וַאֲבָרך את מי שאתה מְבָרְך. ז"א ה' מברך אברם וממשיכי דרכו ומטיל עליו ועלינו את האחריות להעביר את טובו הלאה.
אכן אדם יכול לברך אחרים ולהטיב אתם מן המשאבים, הגשמיים והלא-גשמיים, אשר ברשותו.
אך איך אדם יכול לברך את האל?
איזה משאב נוכל להעניק ל-"מעין הברכות?"
אך איך אדם יכול לברך את האל?
איזה משאב נוכל להעניק ל-"מעין הברכות?"
תשובה אחת הציע רב עובדיה ספורנו, פרשן איטלקי מהמאה החמש עשרה, שקישר בין "וֶהְיֵה בְּרָכָה" וסיפורו של רבי ישמעאל: "ברכת ה' היא שישמח ה' במעשיו כמו שאמרו חז"ל 'ישמעאל בני ברכני...'(על בראשית יב:ב)"
גם ספורנו לא מתאר ברכה של ממש אלא מתרגם אותה להסבת נחת.
הקושי לזהות דבר מה שבני-אדם יוכלו להעניק לקב"ה והתנגדות לרעיון כי האלהים יכול להיות בעמדה של המקבל הסביל, גרם לפרשנים רבים לטעון כי "לברך" הוא דו-משמעי, ובעצם אין אדם יכול להעניק מטובו לאל אלא רק לשבח ולהודות.
הקושי לזהות דבר מה שבני-אדם יוכלו להעניק לקב"ה והתנגדות לרעיון כי האלהים יכול להיות בעמדה של המקבל הסביל, גרם לפרשנים רבים לטעון כי "לברך" הוא דו-משמעי, ובעצם אין אדם יכול להעניק מטובו לאל אלא רק לשבח ולהודות.
הרב שמשון רפאל הירש (גרמניה, במאה ה-19) התנגד להם נמרצות:
אם האדם "מברך" את ה', הרי ה' הוא "ברוך", ואין מנוס מזה. אך למה נבקש מנוס? ברגע בו תלה ה' את קיום רצונו בארץ בבחירתו החפשית של האדם, הוא אמר לאדם: "ברכני!" קַדֵם את מטרותי; עשה את מצוותָי; מלא את רצוני; ברך את מלאכתי, שהשלמתה על הארץ תלויה בך! (על בראשית ט:כו, הדגשות שלי).
אכן יש לנו משאב שנוכל להעניק ממנו לאלהים ובכך לברך אותו: היכולת לפעול באופן ישיר בעולם הזה.
עמיתו הצעיר של הירש, הרב דוד צבי הופמן מציין כי פסוק המפתח להבנת הדרכים בהם אדם מברך את ה' והוא: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת־ה׳ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת־ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ" (דברים י:יב). הפסוק משלב תכנות פנימיות, יראה ואהבה, עם מעשים, "ללכת בכל דרכיו." (ב-על התפילה)
ההליכה בדרכי ה', לפי חז"ל (סוטה יד:א), אינו אלא גמילות חסדים כמו להַלְבּֽישׁ ערומים, לבַּקֵּר חולים ולנַחֵם אבלים. מעשים שהקב"ה עשה אצל אדם וחוה, אברהם ומשה.
מאז הוא השאיר אותם לנו.
מאז הוא השאיר אותם לנו.
אכן נוכל לברך את היושב בכיסא רם ונישא ע"י פעילותינו בעולם הזה.
הופמן גם מדגיש שברכה אינה "רק שאיפה אלא גם התחייבות..." כאשר הש"ץ או העולה לתורה קורא "ברכו את ה'" ואנחנו מגיבים "ברוך ה'" אנחנו מתחייבים, לדידו של הופמן, בין היתר לגמול חסדים בעולם הזה.
בסיום, אחזור לכפרה בה התחלתי. הטקס המתואר בפרשה נשאר רק זכר. מאין נשיג כפרה בעולם ללא מקדש? אחרי החורבן רבן יוחנן בן זכאי ניחם את תלמידיו שנזעקו על אובדן הכפרה באומרו: "יש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה ואיזה זה? גמילות חסדים שנאמר כי חסד חפצתי ולא זבח" (אבות דרבי נתן ד:ה).
יהי רצון שנזכה כולנו להיות ברכה לאלהים ואדם.
שושנה מיכאל צוקר, הוד והדר, תשע"ח
No comments:
Post a Comment