הנער הוא יוסף והשאלה שלי מבוססת על מדרש בבראשית רבה (ק:ח) התוהה מה קרה אחרי קבורת יעקב, בדרך חזרה למצרים, כשפתאום כתוב: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף כִּי־מֵת אֲבִיהֶם." עברו כשלושה חודשים (ראה בר' נ: ג-יג) מאז שיעקב נפטר, מה ראו שרק עכשיו הם קולטים? ולמה הם שוב חוששים מיוסף? הרבנים העלו כמה אפשריות, בינהים:
רַבִּי יִצְחָק אָמַר הָלַךְ וְהֵצִיץ בְּאוֹתוֹ הַבּוֹר.
לכן הם ממציאים צוואה נוספת בשם יעקב, ושולחים שליח להתחנן לפני יוסף:
אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי־רָעָה גְמָלוּךָ (בר' נ:יז).
אני טוענת שהציווי הזה כוזב כי במילותיו האחרונות לבניו, יעקב נזף בראובן, בשמעון ובלוי על מעשיהם הרעים, ולא יתכן שהוא היה פוסח על העוול שעשו ליוסף לוּ ידע על אודותיו. נראה כי משך כל השנים כולם שמרו על שתיקה כדי לא לגרוע משמחתו של יעקב כאשר הוא נפגש שוב עם יוסף.
חששם של האחים במקום, רגש הנקמה מובן, אבל יוסף מתעלה עליו ואומר:
וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב׃ וְעַתָּה אַל-תִּירָאוּ, אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת-טַפְּכֶם... (בר' נ: כ-כא)
יוסף התגבר על יצר המיני במפגשו עם אשת פוטיפר ועכשיו הוא מתגבר על יצר הנקמה. על כן נקרא בספרות חז”ל ומסורות הדורות "צדיק". יותר מזה, מדרש תנחומא (נח ה:א) מדגיש כי נח ויוסף "נִקְרְאוּ צַדִּיקִים עַל שֶׁזָּנוּ אֶת הַבְּרִיוֹת." אין דבר בסיסי יותר או נעלה יותר מדאגה לתזונתם של הרבים.
יוסף הביט בבור, הרגיש בחומרת מצבו דאז והתעלה על הנטיה הטבעית לנקום. בזה הוא הדגים בחייו את מִצְוַת התורה לצאצאיו וצאצאי אחיו אחרי יציאת מצריים:
וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג:ט).
ספר ויקרא מחמיר אף יותר "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר" (ויקרא יט:כד) ובסה"כ התורה מזהירה אותנו על הגר שלושים ושש פעמים. החזרות הרבות נחוצות בגלל שההתנהגות הנדרשת מאתנו היא משימה קשה. הפיתוי לחשוב "אחרי כל מה שעברנו אף אחד לא יכול להאשים אותנו אם נחלץ אחרים כמו שלחצו אותנו" חי ובועט. התורה מצווה עלינו לעמוד בפיתוי.
כמו כן, טבע האדם משכיח את הכאב. לכן אפשר לקרוא את "וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר" לא רק כתיאור מצב אלא גם כצווי: "ואם אינכם יודעים את נפש-הגר חובתכם להתאמץ להכיר ולדעת." יוסף יכול היה לחזור ישר למשרתו הרמה במצרים. הוא בחר לסטות מן הדרך כדי להביט בבור, כי הוא לא רצה לשכוח. נכונותו להזין ולכלכל את אחיו ומשפחותיהם למרות שהוא זוכר היטב מה עבר עליו מזכה אותו בתואר "צדיק" ומעמיד אותו כדוגמה לקיום מצות התורה.
כמו יוסף, גם אנחנו עלולים לשכוח. חזרנו ארצה, עדיין זוכרים את הנדודים אבל החוויה מעומעמת. לכן עלינו לסטות מהדרך הטבע ובאופן פעיל לזכור ולהזכר.
להביט בבור, בכאב ולאהוב את הגר כי גרים היינו בארץ מצריים, לדאוג לצרכי הפליט כי פליטים היינו בארצות הצפון ובכל הארצות שאליהן הגענו שמה.
אינני מדברת על גרים ופליטים תאורטיים אלא באנשים אמתיים, מבקשי המקלט החיים כאן במדינת ישראל, שנסו על נפשם מסכנות מוחשיות כמו אלימות ורעב. יש מי שמקשה: "איך אנחנו יודעים מי באמת פליט ומי סתם מנצל את המצב?" השאלה במקום. יש כללים בינלאומיים כדי לברר את העניינים אך הבירוקרטיה טוחנת לאט, לאט. לכן, אי-הבהירות נמשכת ואיתה הסבל האנושי. הקיפאון הרשמי אינו פוטר אותנו מאחריות, כיחידים או כחרבה.
עד לפתרון מדיני, איך עלינו לנהוג? לדברי הרב אהרון ליבוביץ': "כל עוד איננו יודעים מי הוא באמת פליט, עלינו לנהוג לפי הכלל ההלכתי 'ספקא דאורייתא לחומרא.'" כאשר יש לנו ספק לגבי ישומה של מצוה מפורשת בתורה שבכתב עלינו להחמיר. לא הסתפק בדאגה לעניי עירנו אלא גם לאהוב את גר, לדאג למחיתם בסיסית לאלו שמחפשים אצלנו מחסה: אלו מצות מן התורה, לכן עלינו להחמיר עם עצמנו ולהושיט יד לכולם.
זו התואריה, אם אתם רוצים לעזור הלכה למעשה דעת איך, תפנו אלי (כאן או בפרטי) או לפנות לאירגון הגג "לישראל ומקבשי המקלט".
שושנה מיכאל צוקר
הוד והדר תש"פ
---------------------------
אני מודה ללני ווסלי על ההשראה ולרבנים ש"י הלד ואהרון ליבוביץ' שעזרו למצוא את השפה להביע אותה.
וְיוֹסֵף בֶּן־שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה (בר' מא:מו) [13 שנים]
שבע שנות שבע (בר' מא:מז) [20 שנה]
לפני שיעקב יורת מצרימה: כִּי־זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (בר' מה:ו) [22 שנה]
וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה (בר' מז:כ) [39 שנים]
No comments:
Post a Comment