Saturday, July 11, 2020

Parashat Pinchas: Korban HaTamid

Did you know that the most encompassing verse in the Torah is found in this week's reading?

According to a Midrash quoted in the Introduction to the book Ein Yaakov:

Ben Zoma says: We have found a more inclusive verse: “Shema Yisrael.”

Ben Nanas says: We have found a more inclusive verse: “Love your neighbor as yourself.”

Shimon Ben Pazi says: We have found a more inclusive verse: “One lamb you shall sacrifice in the morning...”

Rabbi Ploni stood up and said: The halakha is in accordance with Ben Pazi.

How can a ritual mitzvah, the daily tamid sacrifice, override the importance of belief in one God, and override love of our fellow, which Rabbi Akiva also called “a great rule in the Torah?”

It doesn't.

These are complementary statements in the spirit of “On three things, the world stands”:

On Torah that teaches us that the Eternal our God is one

On acts of loving kindness for the other, and

On avodah – service, which was once the daily sacrifice and now is prayer.

The anonymous rabbi rules that the halakha (Jewish law, but literally “walking”) is according to Ben Pazi because truly walking the walk demands that we be consistent and reliable.

People who were listening carefully may have noted that Ben Pazi did not actually quote today's reading, but rather an almost identical verse from Exodus 23. The difference is one letter, a ה, the Hebrew definite article. 

Before explaining what I learn from the difference, one preliminary point: the details of holiday sacrifices appear here and not together with the other sacrifices in Leviticus because they were inappropriate in the wilderness when the Israelites lived outside of natural time, as we read in Haftarah: “Thus said the Eternal: I accounted to your favor The devotion of your youth, Your love as a bride— How you followed Me in the wilderness...” (Jeremiah 2:2)

Despite the hardships, life in the desert was out of ordinary time. Just before entering the Promised Land and returning to natural life, in which holidays are essential for religious life and strengthening the social fabric, the time has come to complete the system. But a building cannot be completed unless strong foundations have been laid.

The daily tamid sacrifice is the foundation.

Eternal light

The foundation was first laid down in when the Tabernacle was completed, in a verse with the definite article (“the”)  which indicates that there one defined, acceptable path of service. This was the case in the Temple.

The verse without “the” seems particularly appropriate for our time.

There is no Temple and are no sacrifices but the commandments remain. Their purpose remains to bring us close through giving of ourselves, our time and our possessions. There are three paths open before: Torah, avodah, and loving kindness. Each of can find the path (or sub-path) that suits him or her. The important thing is to be consistent and reliable.

פרשת פנחס וקרבן התמיד

 English

שמונת הפסוקים בתחילתה של העלייה החמישית בפרשת פנחס זוכים להקרא מִסֵּפֶר תורה יותר, הרבה יותר, פעמים בשנה מכל קטע אחר בתורה, ואחד הפסוקים, אולי הבנאלי ביותר, נחשב כפסוק הכולל ביותר בתורה לפי מדרש המופיע במבוא לספר עין יעקב:

בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא שמע ישראל.

בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.

שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא את הכבש האחד תעשה בבוקר

עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי.

קחו רגע לעכל את האמירה. מצווה פולחנית, קרבן התמיד עולה בחשיבותה על האמונה בייחוד, עולה בחשיבותה על אהבת הרֵעַ, שגם רבי עקיבא (במקום אחר) קרא "כלל גדול בתורה."

מה קרה?

אולי, אין כאן אי-הסכמה אלא אמירות משלימות ברוח "על שלושה דברים העולם עומד":

  • על התורה המורה כי ה' אלוהינו ה' אחד
  • על גמילות חסדים לרֵעֲ
  • ועל העבודה שהיה קרבן התמידועכשיו היא התפילה

ואז רבי פלוני קובע שההלכה כבן פזי כי ההליכה בדרך מחייבת אותנו להתמיד בכל שלושת התחומים.

נר תמידייתכן שחדי העין שמו לב כי הפסוק שבן פזי ציטט לא בדיוק נמצא בפרשה שלנו. הוא ציטט פסוק כמעט זהה מפרשת תצוה. השוני המסתכם באות אחד ה"א הידיעה. בספר שמות (כט:לט) כתוב: "אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ הָאֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר...." כאשר היום קראנו: אֶת-הַכֶּ֥בֶשׂ אֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר...."

לפני שאסביר מה לדעתי נוכל ללמוד מן השוני, יש נקודה מקדימה אחת: פירוט קרבנות לימים המצויינים מופיע כאן לקראת סוף ספר במדבר ולא בספר ויקרא ביחד עם יתר הקרבנות כי הם לא היו נחוצים במדבר, כשבני ישראל חיו מחוץ לזמן טבעי, כפי שתיאר ירמיהו בהפטרה: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ..." הנביא מיישר הרבה הדורים אבל על אף הקשיים והמריבות תקופת המדבר הייתה תקופה מיוחדת. עכשיו על סף הכניסה לארץ, לקראת הפסקת המן והחזרה אֶל החיים הטבעיים הגיע העת להשלים את מערכת המועדים. אבל אי-אפשר להשלים בנין בלי להניח יסודות.

קרבן התמיד, היום-יומי הוא היסוד.

היסוד הונח תחילה, כבר עם חנוכת המשכן, בה"א הידיעה, המצביע אֶל דרך מקובלת, מוגדרת אחת. כך היה בזמן בית המקדש אבל אני רואה בפסוק בו חסר ה"א הידיעה רמז לזמננו.

אין מקדש ואין קורבנות אך המצוות קיימות, ומטרתן נשארת להקריב – לתת מעצמנו ומשלנו – כדי להתקרב, לייצר קירבה. פתוחות לפנינו שלוש הדרכים – בתורה, עבודה וגמילות חסדים – ובתוך כל דרך, נתיבים רבים. לכל אחת ואחד יש דרך או נציב שמתאים לה או לו. החשוב הוא להתמיד בה.




Parashat Toldot: Do not silence the pain

 Hebrew The Babylonian Talmud (Taanit 21a) tells with amazement about Nahum Ish Gamzu who, despite extremely severe suffering, would alway...