Monday, September 28, 2020

דברים ליום כיפור, תשפ"א: יג מדות שאינן חוזרות ריקם

English

במעמד הר סיני, ה' הציג את עצמו לעם ישראל במילים אלו:

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם‏‎…‎‏ לֹא תַעֲשֶׂה־לְךָ פֶסֶל וְכָל־תְּמוּנָה ... לֹא־תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל־בָּנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי׃ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָי׃ ‏

הייתה התלהבות, התרוממות רוח, ומחויבות. אך כעבור ארבעים יום כל העסק מתפרק. ‏מרוב חרדה מול איחורו של משה ‏לחזור אל המחנה, העם דורש המחשה גשמית במקום ‏אלהות מופשטת. אהרון נכנע ללחץ הציבורי ‏וחיש מהר העם רוקד מסביב לעגל מסכה. ‏לאור תנאי הברית שנקבעו בסיני, חמתו העצומה של ה' ‏אינה מפתיעה. רק תיווכו ‏האמיץ ‏של משה, אשר מגלה נאמנות כפולה – לאל ולעם – מציל אותנו והעונש נעצר לפני ‏השמדה ‏מוחלטת.‏ ‏ ‏

בשלב זה אלהים מבין (כמו אחרי המבול) שבני האדם שהוא ברא אינם מסוגלים לתפקד ‏כרצונו. ‏הוא צריך למתן את תנאי הברית.‏‎ ‎לכן, הוא מופיע למשה ואומר: ‏

וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן ‏אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד ‏לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֺן ‏אָבוֹת עַל־בָּנִים וְעַל־בְּנֵי בָנִים ‏עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים.‏

נוכח החולשה המוכחת של העם, הדגש כאן אינו על קנאתו של ה' אלא על חסדו. בסיני ‏‏"פֹּקֵד עֲוֺן ‏אָבֹת עַל־בָּנִים..." קדם ל-"וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָי." עכשיו "נֹצֵר ‏חֶסֶד לָאֲלָפִים" ‏וגם "נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה" קודמים ל-"לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל־בָּנִים..." יתר על כן, חסדו ‏של ה' כבר לא מוגבל רק "לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָי" אלא ניתן לכל.‏ 

‏בנוסף למקומם החשוב בתפילה (ועוד נחזור לזה) הפסוקים האלו – הנקראים גם יג מידות ‏הרחמים – הם הפסוקים המצוטטים ביותר בתוך התנ"ך עצמו. ‏

כבר בחטא המרגלים משה מחזיר את דברי ה' אליו בתפילה ומבקש רחמים באותו הלשון. ‏תפילתו מוצלחת וה' עונה "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ׃"‏

גם יונה מצטט את מידות הרחמים בתפילה, אבל לא מתוך חמלה אלא מתוך כעס׃ ‏‏"עַל־כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל־חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וְנִחָם ‏עַל־הָרָעָה׃"‏

יונה זועם כי ה' סלח לאנשי נינוה ומדלג על המילה "אמת." עבורו "אמת" שווה דין נוקשה, ‏והתכונה האלוהית לאזן משפט וחסד אינה מעניינת אותו. ה' כבר הבין שבלי רחמיו ‏העולם לא יכול להתקיים ובוחר לחוּס עַל־נִינְוֵה, אדם ובהמה.‏

תהילים פרק קמד (הידוע לרבים בשם ”אשרי”) מביע את הרחבת החסד במילים מפורשות: ”חַנּוּן וְרַחוּם יְהוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל־חָסֶד׃ טוֹב־ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל־כָּל־מַעֲשָׂיו׃”

הרחבת החסד גם עומדת מאחורי אמירות מרחיקות לכת של ר' יוחנן ורב יהודה בגמרא: ‏


ר' יוחנן אומר: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו: מלמד שנתעטף הקב"ה ‏כשליח ‏צבור והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: "כל זמן שישראל חוטאים יעשו ‏לפני כסדר ‏הזה ואני מוחל להם.... ‏אמר רב יהודה: ברית כרותה ל-יג מדות שאינן חוזרות ריקם 

על בסיס אמירות אלו, יג מידות הפכו ללב ליבו של סדר הסליחות. ‏

אבל יש בעיה. בעיה של אמת. לא במובן של דין נוקשה שהציק ליונה אלא אמת כהתאמה ‏למציאות.  לכאורה רב יהודה מבטיח כי אמירת המידות ביחד, בציבור ‏מתפללים, תמיד ‏תוביל לתוצאה הרצויה, חטאותינו ימחלו והכל יהיה בסדר. נסיון החיים מלמד ‏אחרת. ‏

אחד שידע את זה היטב, ר' אברהם סבע, ממגורשי ספרד, מביא הסבר לפער בין הבטחה ‏‏והמציאות בספרו צרור המור:

אנו רואים הרבה פעמים בעונותינו שאנו מעוטפים בטלית ואין אנו נענין. אבל ‏הרצון [האלוהי הוא לומר ש] כל ‏זמן שישראל עושים כסדר הזה שאני עושה: לרחם לחנן דלים ולהאריך ‏אפים ולעשות ‏חסד אלו עם אלו. ולעבור על מדותיהן מדותיהן... אז הם ‏מובטחים שאינן חוזרות ריקם.

אמירת המידות לא נועדה רק כדי לעורר את חסדי האל בשמים אלא גם להפנים את ‏מידותיו ‏ולהגשים אותן עלי אדמות. ‏

גם צרור המור לא פותר את הבעיה עד הסוף.  לא רק בגירוש ספרד, לא רק בשואה אלא ‏בכל דור ישנם אנשים רחומים, גומלי חסד, יחידים וקהילות, שסופם מר למרות כל החסד ‏שעשו וכל תפילותיהם הכנות. ‏

אני רואה דרך אחרת להבין את רב יהודה. הוא אינו מבטיח שכל התפילות יענו בחיוב. ‏אדם אינו יכול להבטיח בשם האל. אבל מעשי חסד ורחמים אינם חוזרים ריקם, כי לאנשים ‏הנמצאים ברגע נתון ובמקום המסוים, מעשי הרחמים והחסד כן מביאים מזור.‏

עברנו שנה קשה, וקשה (לי לפחות) להביט קדימה בתקווה גדולה אבל אם נצליח לפתוח ‏את הלב ואת היד, להאריך אף, להיות רחומים ולגמול חסד מאמצינו לא יחזרו ריקם ונוכל להקל ולו במקצת על ‏מצבנו. ‏

====
לקריאה נוספת ומקורות, ראה את שיעורים של הרב מנחם ליבטג  והרב ש"י הלד

No comments:

Post a Comment

Parashat Toldot: Do not silence the pain

 Hebrew The Babylonian Talmud (Taanit 21a) tells with amazement about Nahum Ish Gamzu who, despite extremely severe suffering, would alway...