במעמד הר סיני, ה' הציג את עצמו לעם ישראל במילים אלו:
אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם… לֹא תַעֲשֶׂה־לְךָ פֶסֶל וְכָל־תְּמוּנָה ... לֹא־תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל־בָּנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי׃ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָי׃
הייתה התלהבות, התרוממות רוח, ומחויבות. אך כעבור ארבעים יום כל העסק מתפרק. מרוב חרדה מול איחורו של משה לחזור אל המחנה, העם דורש המחשה גשמית במקום אלהות מופשטת. אהרון נכנע ללחץ הציבורי וחיש מהר העם רוקד מסביב לעגל מסכה. לאור תנאי הברית שנקבעו בסיני, חמתו העצומה של ה' אינה מפתיעה. רק תיווכו האמיץ של משה, אשר מגלה נאמנות כפולה – לאל ולעם – מציל אותנו והעונש נעצר לפני השמדה מוחלטת.
בשלב זה אלהים מבין (כמו אחרי המבול) שבני האדם שהוא ברא אינם מסוגלים לתפקד כרצונו. הוא צריך למתן את תנאי הברית. לכן, הוא מופיע למשה ואומר:
וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל־בָּנִים וְעַל־בְּנֵי בָנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים.
נוכח החולשה המוכחת של העם, הדגש כאן אינו על קנאתו של ה' אלא על חסדו. בסיני "פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל־בָּנִים..." קדם ל-"וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָי." עכשיו "נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים" וגם "נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה" קודמים ל-"לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל־בָּנִים..." יתר על כן, חסדו של ה' כבר לא מוגבל רק "לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָי" אלא ניתן לכל.
בנוסף למקומם החשוב בתפילה (ועוד נחזור לזה) הפסוקים האלו – הנקראים גם יג מידות הרחמים – הם הפסוקים המצוטטים ביותר בתוך התנ"ך עצמו.
כבר בחטא המרגלים משה מחזיר את דברי ה' אליו בתפילה ומבקש רחמים באותו הלשון. תפילתו מוצלחת וה' עונה "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ׃"
גם יונה מצטט את מידות הרחמים בתפילה, אבל לא מתוך חמלה אלא מתוך כעס׃ "עַל־כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל־חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וְנִחָם עַל־הָרָעָה׃"
יונה זועם כי ה' סלח לאנשי נינוה ומדלג על המילה "אמת." עבורו "אמת" שווה דין נוקשה, והתכונה האלוהית לאזן משפט וחסד אינה מעניינת אותו. ה' כבר הבין שבלי רחמיו העולם לא יכול להתקיים ובוחר לחוּס עַל־נִינְוֵה, אדם ובהמה.
תהילים פרק קמד (הידוע לרבים בשם ”אשרי”) מביע את הרחבת החסד במילים מפורשות: ”חַנּוּן וְרַחוּם יְהוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל־חָסֶד׃ טוֹב־ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל־כָּל־מַעֲשָׂיו׃”
הרחבת החסד גם עומדת מאחורי אמירות מרחיקות לכת של ר' יוחנן ורב יהודה בגמרא:
ר' יוחנן אומר: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו: מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: "כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם.... אמר רב יהודה: ברית כרותה ל-יג מדות שאינן חוזרות ריקם
על בסיס אמירות אלו, יג מידות הפכו ללב ליבו של סדר הסליחות.
אבל יש בעיה. בעיה של אמת. לא במובן של דין נוקשה שהציק ליונה אלא אמת כהתאמה למציאות. לכאורה רב יהודה מבטיח כי אמירת המידות ביחד, בציבור מתפללים, תמיד תוביל לתוצאה הרצויה, חטאותינו ימחלו והכל יהיה בסדר. נסיון החיים מלמד אחרת.
אחד שידע את זה היטב, ר' אברהם סבע, ממגורשי ספרד, מביא הסבר לפער בין הבטחה והמציאות בספרו צרור המור:
אנו רואים הרבה פעמים בעונותינו שאנו מעוטפים בטלית ואין אנו נענין. אבל הרצון [האלוהי הוא לומר ש] כל זמן שישראל עושים כסדר הזה שאני עושה: לרחם לחנן דלים ולהאריך אפים ולעשות חסד אלו עם אלו. ולעבור על מדותיהן מדותיהן... אז הם מובטחים שאינן חוזרות ריקם.
אמירת המידות לא נועדה רק כדי לעורר את חסדי האל בשמים אלא גם להפנים את מידותיו ולהגשים אותן עלי אדמות.
גם צרור המור לא פותר את הבעיה עד הסוף. לא רק בגירוש ספרד, לא רק בשואה אלא בכל דור ישנם אנשים רחומים, גומלי חסד, יחידים וקהילות, שסופם מר למרות כל החסד שעשו וכל תפילותיהם הכנות.
אני רואה דרך אחרת להבין את רב יהודה. הוא אינו מבטיח שכל התפילות יענו בחיוב. אדם אינו יכול להבטיח בשם האל. אבל מעשי חסד ורחמים אינם חוזרים ריקם, כי לאנשים הנמצאים ברגע נתון ובמקום המסוים, מעשי הרחמים והחסד כן מביאים מזור.
עברנו שנה קשה, וקשה (לי לפחות) להביט קדימה בתקווה גדולה אבל אם נצליח לפתוח את הלב ואת היד, להאריך אף, להיות רחומים ולגמול חסד מאמצינו לא יחזרו ריקם ונוכל להקל ולו במקצת על מצבנו.
====
לקריאה נוספת ומקורות, ראה את שיעורים של הרב מנחם ליבטג והרב ש"י הלד.
.jpg)
No comments:
Post a Comment