פר’ תצוה תשפ"א: סל מצות

English 

מקור קדום המצוטט בגמרא פסחים (ו:א) מלמד: 

שׁוֹאֲלִין וְדוֹרְשִׁין בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח קוֹדֶם הַפֶּסַח שְׁלֹשִׁים יוֹם.

היום 28 ימים לפני ליל הסדר לכן אנצל נקודת חיבור קטנה בין פרשת תצווה וחג הפסח להסתכל על אחד הנושאים האהובים עלי: לחם. חמץ, מצה ומה שביניהם.

לאפיית מצה נדרשים קמח, מים זריזות וחום. המצרכים ללחם פשוט לא שונים בהרבה: קמח, מים, שמרים או מחמצת, מלח, זמן וחום.

כדי להבין את חשיבות המצה, אתחיל בחמץ ובעמידה נחרצת נגד קו המחשבה המשווה חמץ, "השאור אשר בעיסה," ליצר הרע. מקור הרעיון כנראה בעובדה שעד שהחלו לשווק שמרים כמוצר נפרד, בערך בשנת 1870, כל לחם היה לחם שאור שהותפח ע"י מחמצת, שהיא פיסת בצק שנשמרה מהעיסה הקודמת. אבל השארית הזאת אינה לכלוך אלא מצע גידול לאחת מנפלאות הטבע: שמרים טבעיים. וגם אין לזלזל בקרוביהם השמרים המסחריים, שהם תוצר של מחקר מדעי ושל השכל האנושי.

המגוון של לחמי החמץ מסחרר: מלחם ארטיזן ממחמצת וותיקה שנשמרה בקפידה במשך שנים ועד לחמניה מהמכולת וכל מה שבניהם: פיתה, בגט, לחוח, פוקצ’ה, בייגל, אנג’רה... לכל אחד מהם האופים מביאים ידע, ניסיון, כישרון וטכנולוגיה. אפשר גם להוסיף יצירתיות ואהבה.

מצה היא ההפך. לאפות מצות הלכתיות יש מגבלות ותנאים רבים וגם לוח זמנים קשיח. כמו כל נושא הלכתי, יש מחלוקות על הפרטים אבל בכל זאת אין הרבה מקום לתזוזה.

אכילת מצות פשוטות בפסח מסמלת את הניתוק הראשוני ממצריים, המקום שממנה הגיעה אלינו העדות העתיקה ביותר לאפיית לחם שאור.

במקום היצירתיות אפיית מצות דורשת ריכוז, זריזות ורצוי צוות. האם אלו התוכנות שסל המצות מסמל בטקס הסמכת הכהנים בפרשה שלנו (שמות כט:ב-ג, כג, לב)?

לחם חמץ היה מותר במשכן ובמקדש רק בחג השבועות  (ויקרא כג:יז). האם נוכחותן של המצות כל השנה (יוקרא ב:יא) נועדה להיות תזכורת אילמת לכהנים: עבדו ביחד, הִתרכזו במשימה, ועִמדו בלוח הזמן? אולי. ייתכן שזהו דרש, לא פשט.

לחיות חיים שלמים כל השנה ומחוץ למקדש, אנחנו צריכים לחם חמץ וגם מצה בחיינו. ברמת הדרש אנחנו צריכים ידע, נסיון וכישרון, יצירתיות, זריזות, דיוק ועבודת צוות.

אבל לא על הדרש לבדו יחיה האדם כי גם על הפשט: לחם מזין.

השולחן ערוך (אורח חיים תכ"ט) מצטט את הגמרא בו התחלתי, המעודד הכנות עיוניות לחג. בהגהות עליו, הרב משה איסרלישׂ הוסיף:

וּמִנְהָג לִקְנוֹת חִטִּים לְחַלְּקָן לַעֲנִיִּים לְצֹרֶךְ פֶּסַח. וְכָל מִי שֶׁדָּר בָּעִיר י"ב חֹדֶשׁ צָרִיךְ לִתֵּן לְזֶה.

המנהג אז היה לקנות חיטין לעניים, והמנהג שלנו הוא לחלק מזון יותר מגוון. החשוב הוא כל מי שגר מקום שנה צריך לתרום. גם מי שעבר דירה בשנה האחרונה ממשיך לגור בכפר הגלובלי שלנו. דרש, פשט, הכל יפה אבל החשוב באמת הוא לדאוג שחודש מהערב כולם יהיו מסובין מסביב לשולחן וידעו שוֹבע.