Sunday, March 28, 2021

Shabbat Hagadol: The Passover Sacrifice: Then and Now

In every generation, every individual is obligated see him/herself as if he or she had been redeemed from Egypt (Haggadah).

If we were living in the generation of the Exodus, we wouldn’t be here now, together in a public place. Rather, we would be sheltering in our homes, each individual and family separately, anxious about the future and puzzled by the many instructions we have received. Sound familiar? Let’s listen to the thoughts of one of them:

Following the instructions we received, on the 10th of the month we took a lamb – a symbol of divinity for our neighbors-masters – and are keeping it at home. If that were not frightening enough, in a few hours, at twilight we are supposed to slaughter the lamb, put some of the blood on the doorposts and lintel of our houses, before eating it roasted, with matza and bitter herbs. The menu is strange but at least the instructions are clear – if the Egyptians don’t kill us for blasphemy – before dinner. But the instructions about the blood are contradictory:

And the blood on the houses where you are staying shall be a sign for you: when I see the blood I will pass over you, so that no plague will destroy you...  (Exodus 12:13)

If the blood is for “us and those of us in the house need to see it, we can put facing inside. That’s less scary but still doesn’t answer the question of what blood should signify for us.

But it also says “and I will see” as if God doesn’t know who lives where and needs a sign. How can that be? On the other hand, let’s not risk a devastating plague and put some of the blood outside as well.

I’m beginning to understand what needs to be done, but the biggest question remains: if God I-Will-Be-Who-I-Will-Be promised Abraham that we will be redeemed and if God has a strong arm, why is all this necessary? What is God waiting for?

The questions I have put into the mouth of an Israelite waiting to leave Egypt, and many others, are raised in midrashim and interpretive literature throughout the ages. I will not even try to review the interpretive riches. Rather, I will summarize my conclusions and then link them to this morning’s readings.

In the Covenant between the Pieces (Genesis 15), Abraham was indeed assured that his descendants would leave Egypt, but the period of slavery defined there, “400 years,” does not match the other data in the Bible itself and therefore should not be understood literally.

The Passover sacrifice – the slaughter of a lamb precisely because of its status in the eyes of the Egyptians – is a test, a chance to prove that the Israelites have thrown off any connection to Egyptian religion and culture, and no longer surrender to their fear of Egypt. Therefore, the blood on the lintel and doorposts is a two-directional sign. It reminds the Israelites that they have stood up to their oppressors. God, too, needs the sign because “Everything is in the hands of Heaven except the fear of Heaven.” Therefore, the Holy One had no way of knowing in advance which Israelites, if any, would be ready to leave the familiar behind in order gain their freedom.

With an outstretched arm, God took from Egypt those Israelites who were willing to sacrifice for freedom.

The exodus from Egypt was just the beginning... the obligation to see ourselves as if we have left Egypt does not end with singing Hallel, rather it continues with an effort to deepen freedom and bring liberation to wider circles, and even to make sacrifices for the freedom of others.

In Parashat Tzav, we read this morning that the thanksgiving sacrifice (Leviticus 7:11-15) – like the Passover sacrifice – must be consumed by morning. To eat the whole lamb at one sitting, we need to invite guests. “What distinguishes being grateful from being (merely) pleased or glad is the grateful person’s desire to make a return. More precisely, he wants to favor another because he has been favored himself.”* On the basic level, we invite others to share in the feast. On a higher level, we want others to share the freedom we have attained.

As the prophetic reading for Shabbat HaGadol, the Sabbath before Passover, the Rabbis selected words from Malachi, the last chapter of a formal prophecy in the Bible. The prophet begins by listing the sins that prevent redemption in a post-miraculous world in which blood on the lintel is no longer relevant: sorcery, adultery, swearing falsely, oppressing workers, widows and orphans –  i.e., weaker classes of society – and discriminating against outsiders and migrants. Later, he adds not paying tithes and Temple offerings (equivalent to tax evasion).  If we think of sorcery as any practice that intervenes in the laws of nature, all of these sins are familiar.

Turning away from these evils requires us to sacrifice: not to give in to selfish urges, to pay workers fair wages and on time, and farmers fair value for their produce; to be prepared for higher prices or lower dividends so that employees can make a decent living, and support a safety net for those who need it. Malachi demands attention to the Torah of Moses, which includes provisions to meet all of these requirements.

Without blood and without fire, but with willingness to sacrifice for others, we can open our heart to greet Elijah the prophet before the coming of the great and terrible day of the Eternal (v. 24 [Malachi 4:5 in some English Bibles[).



*A.D.M. Walker, “Gratefulness and Gratitude,” Proceedings of the Aristotelian Society, New Series, vol. 81 (1980-1981), p. 49.

קרבן הפסח: אז והיום -- דרשה לשבת הגדול

English

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם.

לוּ חיינו בדור יוצאי מצריים לא היינו יושבים פה בצוותא, במקום ציבורי בשעה הזאת. אלא ספונים היינו בביתנו, כל יחיד ומשפחה לחוד, חוששים לבאות ותוהים על משמעות ההנחיות הרבות שקבלנו. נשמע מוכר? הבה נקשיב למחשבות של אחד מהם:

בהתאם להנחיות, בעשירי לחודש לקחנו שה – סמל האלוהות של שְׁכֵנֵנוּ-מעבידנו ­– ומחזיקים אותו בבית. ואם זה לא מספיק מפחיד, בעוד כמה שעות, בין הערבים, אנחנו מצווים לשחוט אותו ולמרוח את הדם על המשקוף ועל מזוזות  טרם נאכל אותו צלי אש עם מצה ומרור. התפריט משונה אבל ההוראות ברורות – אם המצרים לא יהרגו אותנו על חילול קודשיהם – עוד לפני הארוחה.

אבל לגבי הדם יש סתירה בהסבר שקבלנו:

וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת־הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא־יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית... (שמות יב:יג)

אם הדם הוא "לנו," אנחנו בתוך הבית צריכים לראותו ולכן נשׂים אותו בפנים. זה פחות מפחיד אבל עדיין לא עונה על השאלה מה הדם אמור לסמל לנו.

אך גם נאמר "וְרָאִיתִי" כאילו האל אינו יודע מי גר אפה וצריך סימן. הייתכן? מצד שני לא כדאי להסתכן בנֶגֶף מַשְׁחִית ולכן נשים גם בחוץ.

בסדר, אני מתחילה להבין מה צריך לעשות, אבל התהיה הגדולה נשארת: אם האל אהיה-אשר-אהיה הבטיח לאברהם להוציא אותנו מכאן ואם יש לו יד חזקה, למה כל זה נחוץ? לְמָה הוא ממתין? אוףף.

השאלות שהכנסתי לפיו של איזה יוצא מצריים, ורבות אחרות, עולות במדרשים ובספרות הפרשנית בכל הדורות. אפילו לא אנסה לסקור את העושר הפרשני אלא רק אסכם את מסקנותיי ואקשור אותן לפרשה ולהפטרה ששמענו היום.

בברית בין הבתרים (בראשית טו) אכן הובטח לאברהם שצאצאיו יצאו ממצרים אבל תקופת העבדות שהוגדרה שם, "ארבע מאות שנה" לא תואמת את הנתונים האחרים בתנ"ך עצמו ולכן אין להבין אותה באופן מילולי. מועד היציאה פתוח, ויש צורך לסימַן שהעם מוכן.

קרבן הפסח – שחיטת שה דווקא בגלל מעמדו בעיניי המצרים – הוא מבחן, הוכחה שבני ישראל הסירו מעליהם כל קשר לדת ולתרבות המצרית ואינם נכנעים לפחדם מהמצרים. לכן הדם על המשקוף ועל מזוזות הוא אות דו-כיוונית. לבני ישראל הדם מראה שהם באמת העזו לזקוף קומה מול עושקיהם. לאל הוא נחוץ כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג:ב) ולא הייתה אפשרות שהקב"ה יידע מראש מי מבין בני ישראל, אם בכלל, יוכלו להתנתק מהחיים המוכרים ולהסתכן כדי לצאת מעבדות.

בזרוע נטויה ה' הוציא ממצרים מי שאכן הקריב קרבן למען החירות.

יציאת מצרים הייתה רק ההתחלה. החובה לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים לא מסתכמת בשירי הלל אלא נמשכת במאמץ להעמיק את החירות והשחרור למעגלים רחבים יותר, ואפילו להקריב קרבן למען חירותם של אחרים.

בפרשת צו, קראנו הבוקר כי מקרבן התודה – כמו קרבן הפסח – אסור להשאיר ממנו עד בוקר. כדי לאוכלו כולו בסעודה אחת, חייבים להזמין אורחים. הדחף לתת, להעביר הלאה, היא מרכיב מהותי ברגש ההודיה עצמה ומבדיל בינו ובין שמחה אנוכית גרידא.*

במדרגה בסיסית אנחנו משתתפים אחרים בסעודה. במדרגה גבוהה יותר אנחנו מבקשים לשתף אותם בחירות שבה זכינו.

לקריאה בשבת הגדול, השבת לפני הפסח, חז"ל בחרו בדברי מלאכי בפרק האחרון של נבואה פורמלית בתנ"ך. הנביא מבהיר תחילה את הפשעים המונעים גאולה בעולם בתר-ניסי בו דם על המשקוף כבר לא רלוונטי: כישוף, ניאוף, שבועת שקר, עושק שכירים, אלמנות ויתומים – קרי שכבות המוחלשים בעם – וקיפוח גרים. בהמשך הפרק הוא מוסיף גזל תרומות ומעשרות שזה בעצם העלמת מס. אם נבין את הכישוף ככל דרך פעולה המתעלמת מחוקי הטבע, כל החטאים האלו מוכרים לנו היטב.

לסור מן הרעות הללו דורש מאתנו קרבן: לא להיכנע ליצרים אנוכיים, לשלם לעובדים שכר הוגן ובזמן ולחקלאים תמורה הוגנת על יבולם; להיות מוכנים למחירים גבוהים יותר או דיבידנדים נמוכים יותר למען רַוְחָתָם של העובדים שיכולו להתפרנס בכבוד, ופריסת רשת בטחון למי שזה נחוץ לו. תורת משה שהנביא מפציר בנו לזכור דרוש כל התנאים האלו ומציעה מנגנונים כמו שמיטה ויובל אשר הלמו את העולם התנ"כי. אנחנו חייבים לחתור למצוא את המנגנונים המשיגים את המטרות האלו בעולם שלנו. זה לאו דווקא חזון סוציאליסטי אלא דרישה להעדיף את טובת הכלל מעל חמדנותם של מעטים.

בלי דם ובלי אש אלא בנכונות להקריב למען הזולת, נפתח את הלב לקבל את אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא.



* A.D.M. Walker, “Gratefulness and Gratitude,” Proceedings of the Aristotelian Society, New Series, vol. 81 (1980-1981), p. 49.

Saturday, March 20, 2021

Passover: Mortar and Apples

Ḥaroset has a place of honor on the seder plate, but the traditional Haggadah says nothing about its meaning.

Ḥaroset has no biblical source, and it first appears in the Mishnah (Passovers 10:3), again without explanation. The Talmud, as is its wont, fills in the gaps.


Rabbi Levi says: In remembrance of the apple[1] and
Rabbi Yoḥanan says: In remembrance of the mortar.
Abaye said: Therefore, it must be tart and thick. Tart in remembrance of the apple, and thick in remembrance of the mortar (Babylonian Talmud Pesaḥim 116a).

The early Amoraim (Talmudic rabbis), Rabbi Levi (third generation) and Rabbi Yohanan (second generation) each assign one symbolic meaning to ḥaroset. They are followed by Abbaye (fourth generation) who specifies the qualities required of ḥaroset, characteristics that support the symbolism.

The thick ḥaroset arguably resembles mortar, but what does Rabbi Levi mean by “the apple”? Rashi refers us to this Midrash:

When they were about to go into labor, Israelite women in Egypt would go out into the fields and give birth in the apple orchards, as it is written: “I woke you under the apple [tree]” (Song of Songs 8:5).
And the Holy Blessed One would send an angel [or descend*[2]] from the heavens to cleaned them and make them beautiful, just as a new mother / midwife grooms an infant, as it is written: “And as for your birth, on the day you were born...” (Ezekiel 16:4). (
Exodus Rabbah 1:5/BT Sotah 11b)

When the Hebrew women in Egypt were afraid to give birth at home lest the Egyptians hear their cries (or those of the infant or both), they went out to the orchards where both they and their babies received devoted divine care.

The efforts of the Hebrew women to conceive and give birth while enslaved and the divine support they received in their efforts to save their infants (see the complete midrash for details) are an expression of the hope and faith that the Israelites continued to hold despite the oppressive weight of their work with mortar and bricks. Both slavery and hope are both contained within the ḥaroset.[3]

But the Haggadah says nothing about this. Perhaps because the ability to hold hope in a crisis can hardly be expressed in words, it must be demonstrated.

Next year may all people be free.



[1] Lovers of date Haroset, worry not. Rabbi Levi is talking about symbolism, not giving a recipe. In fact, the two of oldest surviving Haroset recipes, both preserved by Maimonides, are based on dates and figs.

[2] According to some manuscripts of the Talmud, see Joshua Levinson, The Twice-Told Tale, page 299. I thank Dr. Gila Vachman, of the Schechter Institute and Project Zug for the reference.

Parashat Toldot: Do not silence the pain

 Hebrew The Babylonian Talmud (Taanit 21a) tells with amazement about Nahum Ish Gamzu who, despite extremely severe suffering, would alway...