קרבן הפסח: אז והיום -- דרשה לשבת הגדול

English

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם.

לוּ חיינו בדור יוצאי מצריים לא היינו יושבים פה בצוותא, במקום ציבורי בשעה הזאת. אלא ספונים היינו בביתנו, כל יחיד ומשפחה לחוד, חוששים לבאות ותוהים על משמעות ההנחיות הרבות שקבלנו. נשמע מוכר? הבה נקשיב למחשבות של אחד מהם:

בהתאם להנחיות, בעשירי לחודש לקחנו שה – סמל האלוהות של שְׁכֵנֵנוּ-מעבידנו ­– ומחזיקים אותו בבית. ואם זה לא מספיק מפחיד, בעוד כמה שעות, בין הערבים, אנחנו מצווים לשחוט אותו ולמרוח את הדם על המשקוף ועל מזוזות  טרם נאכל אותו צלי אש עם מצה ומרור. התפריט משונה אבל ההוראות ברורות – אם המצרים לא יהרגו אותנו על חילול קודשיהם – עוד לפני הארוחה.

אבל לגבי הדם יש סתירה בהסבר שקבלנו:

וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת־הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא־יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית... (שמות יב:יג)

אם הדם הוא "לנו," אנחנו בתוך הבית צריכים לראותו ולכן נשׂים אותו בפנים. זה פחות מפחיד אבל עדיין לא עונה על השאלה מה הדם אמור לסמל לנו.

אך גם נאמר "וְרָאִיתִי" כאילו האל אינו יודע מי גר אפה וצריך סימן. הייתכן? מצד שני לא כדאי להסתכן בנֶגֶף מַשְׁחִית ולכן נשים גם בחוץ.

בסדר, אני מתחילה להבין מה צריך לעשות, אבל התהיה הגדולה נשארת: אם האל אהיה-אשר-אהיה הבטיח לאברהם להוציא אותנו מכאן ואם יש לו יד חזקה, למה כל זה נחוץ? לְמָה הוא ממתין? אוףף.

השאלות שהכנסתי לפיו של איזה יוצא מצריים, ורבות אחרות, עולות במדרשים ובספרות הפרשנית בכל הדורות. אפילו לא אנסה לסקור את העושר הפרשני אלא רק אסכם את מסקנותיי ואקשור אותן לפרשה ולהפטרה ששמענו היום.

בברית בין הבתרים (בראשית טו) אכן הובטח לאברהם שצאצאיו יצאו ממצרים אבל תקופת העבדות שהוגדרה שם, "ארבע מאות שנה" לא תואמת את הנתונים האחרים בתנ"ך עצמו ולכן אין להבין אותה באופן מילולי. מועד היציאה פתוח, ויש צורך לסימַן שהעם מוכן.

קרבן הפסח – שחיטת שה דווקא בגלל מעמדו בעיניי המצרים – הוא מבחן, הוכחה שבני ישראל הסירו מעליהם כל קשר לדת ולתרבות המצרית ואינם נכנעים לפחדם מהמצרים. לכן הדם על המשקוף ועל מזוזות הוא אות דו-כיוונית. לבני ישראל הדם מראה שהם באמת העזו לזקוף קומה מול עושקיהם. לאל הוא נחוץ כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג:ב) ולא הייתה אפשרות שהקב"ה יידע מראש מי מבין בני ישראל, אם בכלל, יוכלו להתנתק מהחיים המוכרים ולהסתכן כדי לצאת מעבדות.

בזרוע נטויה ה' הוציא ממצרים מי שאכן הקריב קרבן למען החירות.

יציאת מצרים הייתה רק ההתחלה. החובה לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים לא מסתכמת בשירי הלל אלא נמשכת במאמץ להעמיק את החירות והשחרור למעגלים רחבים יותר, ואפילו להקריב קרבן למען חירותם של אחרים.

בפרשת צו, קראנו הבוקר כי מקרבן התודה – כמו קרבן הפסח – אסור להשאיר ממנו עד בוקר. כדי לאוכלו כולו בסעודה אחת, חייבים להזמין אורחים. הדחף לתת, להעביר הלאה, היא מרכיב מהותי ברגש ההודיה עצמה ומבדיל בינו ובין שמחה אנוכית גרידא.*

במדרגה בסיסית אנחנו משתתפים אחרים בסעודה. במדרגה גבוהה יותר אנחנו מבקשים לשתף אותם בחירות שבה זכינו.

לקריאה בשבת הגדול, השבת לפני הפסח, חז"ל בחרו בדברי מלאכי בפרק האחרון של נבואה פורמלית בתנ"ך. הנביא מבהיר תחילה את הפשעים המונעים גאולה בעולם בתר-ניסי בו דם על המשקוף כבר לא רלוונטי: כישוף, ניאוף, שבועת שקר, עושק שכירים, אלמנות ויתומים – קרי שכבות המוחלשים בעם – וקיפוח גרים. בהמשך הפרק הוא מוסיף גזל תרומות ומעשרות שזה בעצם העלמת מס. אם נבין את הכישוף ככל דרך פעולה המתעלמת מחוקי הטבע, כל החטאים האלו מוכרים לנו היטב.

לסור מן הרעות הללו דורש מאתנו קרבן: לא להיכנע ליצרים אנוכיים, לשלם לעובדים שכר הוגן ובזמן ולחקלאים תמורה הוגנת על יבולם; להיות מוכנים למחירים גבוהים יותר או דיבידנדים נמוכים יותר למען רַוְחָתָם של העובדים שיכולו להתפרנס בכבוד, ופריסת רשת בטחון למי שזה נחוץ לו. תורת משה שהנביא מפציר בנו לזכור דרוש כל התנאים האלו ומציעה מנגנונים כמו שמיטה ויובל אשר הלמו את העולם התנ"כי. אנחנו חייבים לחתור למצוא את המנגנונים המשיגים את המטרות האלו בעולם שלנו. זה לאו דווקא חזון סוציאליסטי אלא דרישה להעדיף את טובת הכלל מעל חמדנותם של מעטים.

בלי דם ובלי אש אלא בנכונות להקריב למען הזולת, נפתח את הלב לקבל את אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא.

---

* A.D.M. Walker, “Gratefulness and Gratitude,” Proceedings of the Aristotelian Society, New Series, vol. 81 (1980-1981), p. 49.