פרשת פינחס: בריתי שלום, תשפ"א

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס‏ בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם‏. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם... (במדבר כה:י-יג).

זו תחילת הפרשה אבל אמצע הסיפור. מחזור הקריאות המקובל קוטע את רצף הפסוקים בספר במדבר פרק כה. דבר כזה לא קורה במקרה אלא בכוונה. כנראה במטרה להפריד בין מעשה פנחס ובין שכרו. אפשר לשאול שאלות רבות על הפסוקים האלה.

דוגמא אחת: ה' נותן "בריתי שלום" לפנחס ולא כורת ברית אִתּוֹ. הדבר נוגד את טיבה הבסיסי של "ברית" שבה יש שתי צדדים. האם יש כאן מרכיב של כפיה? ברגע המסוים קנאתו של פינחס מצא חן בעיני ה' אבל נראה כי אינו רוצה שהקנאות האלימה תחזור על עצמו. לכן מעניק ה' לפנחס "ברית שלום", גם אם אינו מעוניין בכך.

המסורת היהודית לדורותיה, מן התנ"ך עצמו עד ימינו, מציעה עשרות דרכים להבין מה קורה כאן. הבוקר אתמקד באחד שלמדתי מן הרב אריה ברנשטיין משיקגו.

הבה נחזור לסוף פרשת בלק ונעיין בפרק כולו. זמן מה אחרי שבלק מלך מואב נכשל במאמציו להפיל את בני-ישראל ע"י קללות מפי והחוזה בלעם בן-בעור, בנות מואב מוצאות דרך אחרת:

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר  (במדבר כה:א-ג).

הקורא אינו מופתע כי "וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" (פסוק ג) ומצווה על משה להעניש את ראשי העם (כה:ד). בניגוד למנהגו, משה אינו מבצע את הצו, אינו מתפלל ודורש חנינה לעם, ואפילו לא שואל מה בדיוק כוונתהּ של המילה הנדירה "הוקע" המופיע בצווי.  
משה מגלגל את האחריות הלאה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר" (כה:ה)

גם הציווי הזה אינו מבוצע. כולם מתכנסים לפני אוהל המועד ובוכים. כל שכבת ההנהגה משותקת.

ואז באים איש ישראלי זמרי בן סלוא ואשה מדיינית כוזבי בת צור – שניהם בני אצולה – ובמקום מרכזי ועושים מעשה... לא כתוב בדיוק מה אבל ככל הנראה, מעשה מיני/פולחני אסור, בדרך פומבית ומתריסה (כה: ו, יד-טו).

השיתוק והבכי ממשיכים. המסורת המדרשית המומה מן השיתוק ומסבירה כי כולם חששו לפועל בגלל ייחוסם של החוטאים. כך או אחרת אף אחד לא עשה כלום עד שפנחס קם מתוך העדה, לקח רומח ודקר אותם. אז המגיפה – שלא שמענו עליה קודם – נעצרת עם עשרים וארבע אלף מתים (כה:ז-ט).

כאן מסתיימת פרשת בלק, לא בברכותיו השִׁירִיוֹת של בלעם אלא במציאות של חוסר מנהיגות, חטא ואלימות.

לפי המסופר בתלמוד הירושלמי (סנהדרין מח:ב), ברווח בין הפרשות המנהיגים התעשתו, הבינו שפנחס, "פעל שלא ברצונם וביקשו לנדות אותו, אלא שקפצה רוח הקודש עליהם ואמרה 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם.'" רמז לקריאה זו נמצא בעובדה שה' דיבר אל משה אודות פינחס ובקש כי ימסור את הברכה כמו שכתוב "אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם‏" ולא מברך את פינחס באופן ישיר. רצונם לנדות את פנחס מראה את התנגדותם הנחרצת של חכמים להריגה החוץ משפטית, על אף האמירה המפורשת כי פועלו של פינחס כן פייס את ה'.

תלמוד הבבלי (סנהדרין פא:ב) לומד מפנחס על העתיד ומורה (בתרגום חופשי): אם יבוא קנאי להתייעץ, תאמרו לו "אל תעשה."

ואשאל: ממתי קנאיים באים להתייעץ עם הרשויות? אולי זו פנטזיה רבנית או שמא כך אפשר להבדיל בין קנאי בעל עקרונות וסתם בריון אוהב אלימות. זו יכול להיות הבחנה גורלית. יותר מזה, אפילו לפנטז על המצב בו שקנאי בפוטנציה יבקש רשות או עצה, צריך לקיים מנהיגות חינוכית, ערכית ומשפטים פעילה שהציבור מכבד.

קנאים קמים ופועלים במצב של חולשה חברתית והעדר מנהיגות, אבל כח הזרוע יכול להשיג רק שקט, לא שלום. שלום אמיתי הוא פועל יוצא מצדק. לכן הקב"ה, ששמו נקרא שלום, מטיל על פינחס ברית שלום, ביחד עם כהונת עולם. אם ירצה או לא ירצה, הנהגת העם מצווה לשאוף לשלום.

המסר החשוב, במיוחד לכל מי שנרתע מן האלימות וסולד מכוח האגרוף – גם השילטוני וגם הקנאי – הוא שאת הדרך לשלום (וגם לביטחון) סוללת הנהגה ערה ואחראית הפועלת בדרכי צדק ללא משוא פנים. אין שלום ללא צדק, ואין צדק ללא משפט. אם איננו רוצים לחיות