Saturday, September 11, 2021

Parashat Vayelach, Shabbat Shuva, 5782

Midway between Rosh Hashanah and Yom Kippur, on the first Shabbat of the year, we read the last mitzvah in the Torah, according to the count in Sefer Hahinuch (anonymous, 13th-century Spain). On Deuteronomy 31:19, “Therefore, write down this poem,” Sefer Hahinuch writes that the 613th commandment is for “each person in Israel to have a Torah scroll. If one writes it themself, it is praiseworthy and… Scripture credits them as if they received it at Mount Sinai. But one who is unable to write it themself must pay someone to write one for them. The author goes on to emphasize two reasons for the commandment: 1) people attach more importance to things they prepare for themselves, and 2) Torah should be accessible to everyone and available in every home. Therefore, someone who inherits a Torah scroll but has the means to write or buy one, should lend one of the copies to someone who cannot afford one of their own.

Scribe writing the last verse of a Torah scroll

The Torah ends and the year begins with an emphasis on the accessibility of the Torah, the importance of active study and sharing within the community.
In my opinion, nothing could be more appropriate.

We are not only between the Day of Judgment and the Day of Atonement and forgiveness, but also, according to the Oral Torah, between the first giving of the Torah and the second. “In the third month after the Israelites had gone forth from the land of Egypt” God revealed Godself “on Mount Sinai, with thunder, and lightning, and a dense cloud upon the mountain, and a very loud blast of the shofar” (Exodus 19:16). Moses then ascended the mountain to receive the written Tablets of the Covenant. When his return was delayed, the people weakened. Aaron met the needs of the hour and created the Golden Calf. At the sight of the Israelites dancing around the calf, Moses broke the tablets written with God’s finger. According to the midrash in Pirkei D’Rabbi Eliezer, that day was the 17th of Tammuz (which later became a fast day). The covenant between God and the people almost unraveled. After heavy punishment and great effort by Moses, God relented and on the first of the sixth month (which we know as “Elul”), Moses sculpted new tablets and again ascended the mountain to the sound of a shofar. At the end of another forty days, on the 10th day of the seventh month, Moses descended with the second tablets, the fruit of a collaboration between God and Moses. On Yom Kippur, the Torah was given a second time.

Following this chronology, Rabbi Nathan Laufer, in Rendezvous with God: Revealing the Meaning of the Jewish Holidays and Their Mysterious Rituals, claims that the Day of the Shofar Blasts – which we know as Rosh Hashanah and about which the Torah tells nothing of its essence – was intended to reenact the revelation at Sinai, to return the people to the sense of wonder and awe they felt at the time, so they would ready to receive the Torah again in ten days. The Torah did not elaborate, because for people who had been there the message was clear. Words were unnecessary.

For those who weren’t there, words help. Therefore, one of the oldest Rosh Hashanah prayers, Seder Shofarot, begins “You were revealed in a cloud of Your glory to Your holy nation to speak to them” and concludes “In thunder and lightning You revealed Yourself to them, and amid the sound of the shofar, You appeared”[1] before quoting three verses from the account of revelation in the Book of Exodus. Rosh Hashanah is not the anniversary of the giving of the Torah but an opportunity to remember not only the impressive moment of revelation but also the fragility of Torah given without human participation.

On the first day of Rosh Hashanah, Naomi Leitner challenged us to move beyond the Coronavirus crisis (when the time is right) with eyes open to see a new world, to look forward with imagination, momentum and daring. She is correct, but there is something I would like to add. A new world deserves to be built on stable foundations.

Therefore, Rabban Yoḥanan Ben-Zakkai chose Yavneh and the scholars there to help revitalize the people after the destruction of the Second Temple. After Rabban Yoḥanan Ben-Zakkai, leadership of the Beit Midrash was transferred to Rabban Gamliel, who imposed strict acceptance requirements for potential students. When his colleagues deposed him (for reasons that are not important at the moment), his successor Rabbi Elazar Ben Azaria changed the admission criteria and several hundred new students joined the Beit Midrash. Moreover, the Babylonian Talmud (Berakhot 27b-28a) records that on the same day, all of the outstanding agenda items facing the rabbis were resolved.

Broad participation in Torah, both learning and teaching, is the key to our continued existence as a people. Opening the doors wide in order to bring in as many positions and varied life experiences possible revitalizes Torah and strengthens it. As Naomi emphasized, technology has opened new doors for us in all areas of life. Learning Torah included.

If not now, when?

If the future of the Jewish people as a unique entity, and the State of Israel as a Jewish society are important to us, we must take personal responsibility for Torah, to learn and to keep, so the our movement forward will be firmly grounded.



[1] Trans. Rabbi Jonathan Sacks

פרשת וילך -- שבת שובה תשפ"ב

 בחצי הדרך בין כסה לעשור, בשבת הראשונה של השנה קראנו את המצוה אחרונה בתורה, לפי ספירתו של ספר החינוך.

סופר כותב את הספוק אחרון בספר תורה
על הפסוק "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים לא:יט) נאמר כי מצווה התרי"ג הוא "לכתוב כל אחד ספר תורה לעצמו – שנצטוינו להיות לכל איש מישראל ספר תורה. אם כַּתְּבוֹ בידו הרי זה משבח... ומעלה עליו הכתוב כאלו קִבְּלוֹ מהר סיני, ומי שאי אפשר לו לכתבו בידו ישכור מי שיכתוב בשבילו..." בעל ספר החינוך ממשיך ומדגיש שני טעמים למצווה: שבני אדם מייחסים חשיבות רבה יותר לדברים שהם מכינים בעצמם וכדי שהתורה תהיה נגישה לכל אחד, שתימַצֵא בכל בית. לכן מי שירש ספר תורה אך ידו משגת לכתוב או לקנות אחד משלו אמור להשאיל אחד מן העותקים למי שידו אינו משגת.
התורה מסתיימת והשנה מתחילה עם דגש על נגישות התורה והחשיבות של לימוד פעיל ושיתוף חברי.

ואין – לדעתי – דבר מתאים יותר.

אנחנו נמצאים לא רק בין יום הדין ויום הכפרה והסליחה אלא גם, לפי התורה שבעל פה, בין מתן תורה הראשון והשני. בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים האל התגלה בהר סיני, בקֹלֹת וּבְרָקִים, עָנָן כָּבֵד וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד. לאחר מכן, משה עלה ההרה כדי לקבל את לוחות הברית הכתובות. כאשר הוא בושש לחזור חלשה דעת העם, אהרון נענה לצרכי השעה ויצר עגל מסכה. למראה המחולות סביב העגל, משה שיבר את הלוחות שנכתבו באצבע אלוהים. כמסופר בפרקי דר' אליעזר, אותו היום היה שבעה עשר בתמוז. הברית בין האל והעם כמעט ונפרמה. אחרי עונש כבד והשתדלות ע"י משה, האל התרצה, ובראשון לחודש השישי (המוכר לנו בשם "אלול"), משה פסל לוחות חדשים ושוב עלה על ההר לקול שופר. בתום ארבעים יום נוספים, בעשור לחודש השביעי משה ירד עם הלוחות השניים, פרי שיתוף פעולה בין האל ובינו. יום כיפור הוא יום מתן תורה השני.

בהמשך לכרונולוגיה הזאת הרב נתן לאופר בספר מקורי, הנקרא Rendezvous with God, טוען כי יום התרועה או יום זיכרון תרועה – המוכר לנו כראש השנה ועליו התורה לא מספרת דבר לגבי מהותו – היה מיועד לשחזר את מעמד ההתגלות, להחזיר את העם לתחושת הפליאה ויראת הכבוד שחשו אז, כדי שהיו מוכנים לקבל תורה שוב בעוד עשרה ימים. התורה לא פירטה, כי למי שהיו שם המסר היה ברור. מילים היו מיותרות.

המילים כן חשובות למי שלא היו שם. לכן אחד הטקסטים העתיקים במחזור, סדר שופרות, מנכיח את הקשר בין ראש השנה ומתן תורה עם דגש על קול השופר. הוא מתחיל: "אַתָּה נִגְלֵֽיתָ בַּעֲנַן כְּבוֹדֶֽךָ עַל עַם קָדְשֶׁךָ לְדַבֵּר עִמָּם" ומסיים "בְּקוֹלוֹת וּבְרָקִים עֲלֵיהֶם נִגְלֵֽיתָ וּבְקוֹל שׁוֹפָר עֲלֵיהֶם הוֹפָֽעְתָּ" ומצטט שלושה פסוקים מתאור ההתגלות בספר שמות. ראש השנה אינו "יום השנה" למתן תורה אלא הזדמנות לזכור לא רק את התגלות המרשימה והמרעישה אלא גם את השבירות של תורה שנתנה ללא שיתוף פעולה אנושי.

ביום הראשון של ראש השנה חברתנו נעמי לייטנר אתגרה אותנו לצאת ממשבר הקורנה עם עיניים פקוחות לראות עולם חדש, להביט קדימה עם דמיון, מעוף ותעוזה. דבריה נכונים אבל אני רוצה להוסיף עליהם.

עולם חדש ראוי שיבנה על יסודות יציבים. לכן ר' יוחנן בן-זכאי בחר ביבנה ובחכמיה כדרך לאושש את העם לאחר חורבן בית שני. אחרי רבן יוחנן בן-זכאי, עברה הנהגת בית המדרש לרבן גמליאל, שמיין תלמידים עתידיים בקפדנות. ביום בו הרבנים הדיחו אותו מן הנשיאות (הסיבות לא חשובות כרגע), הנשיא החדש ר' אלעזר בן עזריה שינה את תנאי הקבלה ומאות תלמידים חדשים נוספו לבית המדרש, מכל שכבות החברה. כתוצאה, הגמרא מדווחת, כל השאלות הפתוחות שהיו תלויות ועומדות בסדר היום נפתרו באותו היום.

השתתפות רחבה בתלמוד תורה, ללמוד וללמד, היא המפתח להמשכנו כעם. פתיחת הדלתות לרווחה כדי להכיל עמדות רבות ונסיון חיים רחב ככל שאפשר מחזקת ומעמיקה את התורה. כמו שנעמי הדגישה, טכנולוגיות פתחו לנו דלתות בכל תחומי העשיה. לימוד תורה בכללם.

אם לא עכשיו אימתי?

אם העתיד של עם ישראל כישות ייחודית ומדינת ישראל כמדינה יהודית חשובים לנו, אין לנו ברירה אלא לקבל על עצמנו אחריות אישית לתורה, ללמוד ולקיים, כדאי שהמעוף אל מציאות חדשה תהיה מעוגן בבסיס איתן.

Parashat Toldot: Do not silence the pain

 Hebrew The Babylonian Talmud (Taanit 21a) tells with amazement about Nahum Ish Gamzu who, despite extremely severe suffering, would alway...