פרשת וילך -- שבת שובה תשפ"ב

 בחצי הדרך בין כסה לעשור, בשבת הראשונה של השנה קראנו את המצוה אחרונה בתורה, לפי ספירתו של ספר החינוך.

על הפסוק "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים לא:יט) נאמר כי מצווה התרי"ג הוא "לכתוב כל אחד ספר תורה לעצמו – שנצטוינו להיות לכל איש מישראל ספר תורה. אם כַּתְּבוֹ בידו הרי זה משבח... ומעלה עליו הכתוב כאלו קִבְּלוֹ מהר סיני, ומי שאי אפשר לו לכתבו בידו ישכור מי שיכתוב בשבילו..." בעל ספר החינוך ממשיך ומדגיש שני טעמים למצווה: שבני אדם מייחסים חשיבות רבה יותר לדברים שהם מכינים בעצמם וכדי שהתורה תהיה נגישה לכל אחד, שתימַצֵא בכל בית. לכן מי שירש ספר תורה אך ידו משגת לכתוב או לקנות אחד משלו אמור להשאיל אחד מן העותקים למי שידו אינו משגת.

התורה מסתיימת והשנה מתחילה עם דגש על נגישות התורה והחשיבות של לימוד פעיל ושיתוף חברי.

ואין – לדעתי – דבר מתאים יותר.

אנחנו נמצאים לא רק בין יום הדין ויום הכפרה והסליחה אלא גם, לפי התורה שבעל פה, בין מתן תורה הראשון והשני. בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים האל התגלה בהר סיני, בקֹלֹת וּבְרָקִים, עָנָן כָּבֵד וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד. לאחר מכן, משה עלה ההרה כדי לקבל את לוחות הברית הכתובות. כאשר הוא בושש לחזור חלשה דעת העם, אהרון נענה לצרכי השעה ויצר עגל מסכה. למראה המחולות סביב העגל, משה שיבר את הלוחות שנכתבו באצבע אלוהים. כמסופר בפרקי דר' אליעזר, אותו היום היה שבעה עשר בתמוז. הברית בין האל והעם כמעט ונפרמה. אחרי עונש כבד והשתדלות ע"י משה, האל התרצה, ובראשון לחודש השישי (המוכר לנו בשם "אלול"), משה פסל לוחות חדשים ושוב עלה על ההר לקול שופר. בתום ארבעים יום נוספים, בעשור לחודש השביעי משה ירד עם הלוחות השניים, פרי שיתוף פעולה בין האל ובינו. יום כיפור הוא יום מתן תורה השני.

בהמשך לכרונולוגיה הזאת הרב נתן לאופר בספר מקורי, הנקרא Rendezvous with God, טוען כי יום התרועה או יום זיכרון תרועה – המוכר לנו כראש השנה ועליו התורה לא מספרת דבר לגבי מהותו – היה מיועד לשחזר את מעמד ההתגלות, להחזיר את העם לתחושת הפליאה ויראת הכבוד שחשו אז, כדי שהיו מוכנים לקבל תורה שוב בעוד עשרה ימים. התורה לא פירטה, כי למי שהיו שם המסר היה ברור. מילים היו מיותרות.

המילים כן חשובות למי שלא היו שם. לכן אחד הטקסטים העתיקים במחזור, סדר שופרות, מנכיח את הקשר בין ראש השנה ומתן תורה עם דגש על קול השופר. הוא מתחיל: "אַתָּה נִגְלֵֽיתָ בַּעֲנַן כְּבוֹדֶֽךָ עַל עַם קָדְשֶׁךָ לְדַבֵּר עִמָּם" ומסיים "בְּקוֹלוֹת וּבְרָקִים עֲלֵיהֶם נִגְלֵֽיתָ וּבְקוֹל שׁוֹפָר עֲלֵיהֶם הוֹפָֽעְתָּ" ומצטט שלושה פסוקים מתאור ההתגלות בספר שמות. ראש השנה אינו "יום השנה" למתן תורה אלא הזדמנות לזכור לא רק את התגלות המרשימה והמרעישה אלא גם את השבירות של תורה שנתנה ללא שיתוף פעולה אנושי.

ביום הראשון של ראש השנה חברתנו נעמי לייטנר אתגרה אותנו לצאת ממשבר הקורנה עם עיניים פקוחות לראות עולם חדש, להביט קדימה עם דמיון, מעוף ותעוזה. דבריה נכונים אבל אני רוצה להוסיף עליהם.

עולם חדש ראוי שיבנה על יסודות יציבים. לכן ר' יוחנן בן-זכאי בחר ביבנה ובחכמיה כדרך לאושש את העם לאחר חורבן בית שני. אחרי רבן יוחנן בן-זכאי, עברה הנהגת בית המדרש לרבן גמליאל, שמיין תלמידים עתידיים בקפדנות. ביום בו הרבנים הדיחו אותו מן הנשיאות (הסיבות לא חשובות כרגע), הנשיא החדש ר' אלעזר בן עזריה שינה את תנאי הקבלה ומאות תלמידים חדשים נוספו לבית המדרש, מכל שכבות החברה. כתוצאה, הגמרא מדווחת, כל השאלות הפתוחות שהיו תלויות ועומדות בסדר היום נפתרו באותו היום.

השתתפות רחבה בתלמוד תורה, ללמוד וללמד, היא המפתח להמשכנו כעם. פתיחת הדלתות לרווחה כדי להכיל עמדות רבות ונסיון חיים רחב ככל שאפשר מחזקת ומעמיקה את התורה. כמו שנעמי הדגישה, טכנולוגיות פתחו לנו דלתות בכל תחומי העשיה. לימוד תורה בכללם.

אם לא עכשיו אימתי?

אם העתיד של עם ישראל כישות ייחודית ומדינת ישראל כמדינה יהודית חשובים לנו, אין לנו ברירה אלא לקבל על עצמנו אחריות אישית לתורה, ללמוד ולקיים, כדאי שהמעוף אל מציאות חדשה תהיה מעוגן בבסיס איתן.