פרשת
ויגש מספרת על הרעב שעליו חלם
פרעה וחזה יוסף בפרשה הקודמת, על איחוד המשפחה והשתקעותם של יעקב, אחי יוסף
ומשפחותיהם בארץ גושן. יוסף ממשיך לנהל את מחסני המזון המצריים.
עיקר
תוכניתו של יוסף היה לאסוף עודפים בשנות השובע, לאחסן אותם ואז לחלק אותם חזרה בעת
הצורך. אמנם הדרך בה יוסף השתמש במלאים האלו להלאים את אדמות מצרים ולשעבד את העם
שנויה במחלוקת, אבל נקודה פשוטה נמצא ברקע: העולם מניב מזון מספיק להאכיל את האוכלוסייה
כולה (אם כי שינוי האקלים עלול לשנות את זה). יש רעב ואי-בטחון תזונתי בגלל בעיות
אחסון, שינוע וחלוקה, מעשי ידי אדם.
כאשר
התורה מציגה את רעיון השמיטה לראשנה, בספר שמות, השמיטה בשנה השביעית קשורה באופן
ברור להבטחת מזון לכל הזקוק לו, "ואכלו אביוני עמך" (כג:יא).
מסיפור יוסף וממצוות השמיטה אנו לומדים כי כדור הארץ, לו נכבד אותו כראוי, יכול להניב מספיק מזון לכולם. רעב היא בעיה מעשי ידי אדם ובידי בני-אדם היכולת והחובה לפתור אותה. אך חייבים לפעול במחשבה תחילה פן הפתרון יגרום לבעיות חברתיות קשות, חמורות כמעט כמו רעב.
השוני
בין עולמנו ועולמו של יוסף עצום, אך האתגר נשאר, למלא את צלחותיהם של הנזקקים
במזון, בלי להשפיל אותם תוך כדי התהליך.