וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת־הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כׇל־הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת׃ וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי־גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם׃
"מנין היו להם לישראל תופים במדבר?" שואל רש"י בעקבות המדרש במכילתא ועונה: "מֻבְטָחוֹת הָיוּ צַדְקָנִיּוֹת שֶׁבַּדּוֹר שֶׁהַקָּבָּ"ה עוֹשֶׂה לָהֶם נִסִּים וְהוֹצִיאוּ תֻפִּים מִמִּצְרַיִם:"
בלי לגרוע מהניסים והנפלאות, אני רוצה לחזור שבוע בזמן כדי ולחשוף נדבך יסוד. אמנם בני ישראל יצאו ממצרים "ברכוש גדול" אבל רב רובו הושאל מהמצרים ברגע האחרון. "אור לארבע עשר" כאשר התכוננו ליציאה, כמה רכוש היה לעבדים? אולי שתי חליפות בגדים ושמיכה לאדם וכמה כלי מטבח – כולל משארה לבצק – למשפחה. ותוף.
לפי טקסטים עתיקים, כולל התנ"ך, וממצאים ארכיאולוגים, במזרח הקדום תופים היו כלי נגינה של נשים. הם היו פשוטים יותר מהכלי שאנחנו קוראים היום "תוף מרים", כי לא היו צלצלים מסביב. דבר קטן וצנוע שגם שפחה יכלה להכין או להרשות לעצמה.
כאשר בנות ישראל ארזו את חפציהן הדלים לקראת היציאה האם הן חשבו רק על ניסים עתידיים? יתכן שלא. עצרו רגע ודמיינו: איך זה היה לצאת ממצריים עם ילד בן שנתיים וחצי? בלי צידה לדרך, לפחות שיהיו כלי נגינה.
לפני שהם שימושו לשבח את הגואל ולחגוג את הגאולה, לתופים היה תפקיד לבדר, להרגיע או לפחות להסיח את דעתם של תינוקות וילדים רעבים, מבולבלים ומפוחדים. לפני שהיו כלים של גאולה, התופים היו כלים של דאגה.
 |
"אתיקה של דאגה" היא אסכולה פילוסופית המתמקדת בפרקטיקה ובערך של הטיפול באדם אחר, החוסה או הפגיע. אתיקה של דאגה מנוגדת לליברליזם הקלאסי של תומאס הובס ודומַיו, הממוקדים באדם הבוגר העצמאי והבלתי תלוי. כאילו שהוא קיים. כולנו התחלנו את חיינו תלויים באחרים.
אתיקה של דאגה מודגמת ביציאת מצריים לא רק ע"י בנות ישראל אלא גם ע"י הקב"ה, שדאג לפעוטות הרעבים. רַבִּי נְהוֹרָאי בשמות רבה מתאר: "הָיְתָה בַּת יִשְׂרָאֵל עוֹבֶרֶת בַּיָּם וּבְנָהּ בְּיָדָהּ וּבוֹכֶה, וּפוֹשֶׁטֶת יָדָהּ וְנוֹטֶלֶת תַּפּוּחַ אוֹ רִמּוֹן מִתּוֹךְ הַיָּם וְנוֹתֶנֶת לוֹ." הפרי אדום, נוצץ ומתוק מזומן בעת הצורך. הפעוט שובע וההורים– שחסרו נסיון ביציאה למסע – למדו: לא זזים בלי חטיף לילד.
עם ישראל צעד בבוץ ובחושך, בין חומות של מים, הגיע לצד השני ופרץ בשירה. בשתי מקהלות.
על אחת נאמר שמשה ובני ישראל שרו "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה". אומנם שירה משותפת אבל כל אחד עומד בפני עצמו ואומר "אשירה" בלשון יחיד.
על האחרת כתוב: "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה." מרים מובילה ומבקשת מענה מן הקהל, והן עונות ושרות יחד בלשון רבים: "שירוּ".
הלוואי שיכלתי לטעון שהבחנה המגדרית כאן היא נחלת העבר, אבל ליעד הזה עדיין לא הגענו. לא מספיק שנשים יכנסו למקוצעות "גבריות", חשוב גם שגברים יקבלו על עצמם תפקידים "נשיים" בעבודות דאגה.
שנתיים פלוס של קורונה הבליטו עד כמה כולנו פגיעים, עד כמה החברה תלויה בעבודות דאגה וטיפול, ועד כמה מהר יכולה לחלוף ההערכה לעוסקים בבריאות, בחינוך ובאספקת מזון.
עד שהחברה תעריך ותתגמל באופן הוגן את אנשי ה-"שירו" העוסקים בצורכי הזולת בדומה לאנשי ה-"אשירה" הדוגלים בהשגים האישיים לא נגיע אל המנוחה והנחלה.
(קחו תוף וכמה תפוחים, הדרך ארוכה.)
----------
אני מודה לר' טלי אדלר, ר' אריה ברנשטיין, ר' ש"י הלד, פרופ' לורי זולות, ר' ג'ייסון רובנשטיין (לפי סדר א"ב שם משפחה) על השראה שהוביל אותי את הדרשה הזאת, ולרב דוד גולינקין עבור האיור.
No comments:
Post a Comment