Scroll down for Hebrew
Moses said to Hobab son of Reuel the
Midianite, Moses’ father-in-law, “We are setting out for the place of which the
Eternal has
said, ‘I will give it to you.’ Come with us and we will be generous with you;
for the Eternal has
promised to be generous to Israel.”
“I will not go,” he replied to him, “but will
return to my native land.”
He said, “Please do not leave us, inasmuch as
you know where we should camp in the wilderness and can be our guide (literally,
“eyes”).
So if you come with us, we will extend to you
the same bounty that the Eternal grants us.” (Numbers
10:29-32)
On the assumption that “Hobab son of Reuel” is indeed Jethro/Yitro – who was familiar with the story of the exodus from Egypt and the wonders that God did for the people (see Exodus 18:1) – Why doesn’t he agree to continue with Moses and the people of Israel? Why not stay with his daughter, grandchildren and the people that God has chosen? Many commentators attribute his hesitancy to personal considerations. For example, Rabbi Ovadia Sforno (Italy, 16th century) wrote, “So that in his old age he would not have to adjust, to the different climate and food in a country he had not grown up in.” Although this sounds logical, it does not explain why his departure marks the beginning of deterioration in the Israelite’s situation.
Rabbi Aryeh Bernstein[*]
(Chicago,
21st century) sees the deeper problem, specifically with the style
and content of Moses’ request. As he understands it, Jethro does indeed have
great respect for the mission of the people of Israel but the promise made by
Moses “We will be generous with you; for the Eternal has
promised to be generous” doesn't interest him. Jethro has a
homeland of his own. Moses tries again and emphasizes that the Israelites need
his assistance, “As you know where
we should camp in the wilderness and can be our guide.” Jethro doesn't
even respond to this suggestion. What was so insulting? Rav Aryeh explains:
I imagine Yitro hearing this and
thinking, “Really? That’s what you think I’ve been doing for you? I’m the map
guy? Oh, ok, see ya.” Yitro knows well that his real contribution was his
mission-focus and the spiritual orientation of listening and social
intelligence. He paid meticulous attention to Israel’s structural composition,
able, with the aid of a little critical distance, to see the diverse members of
the community as activists and not passive, broken slaves… Moshe had a tendency to rage, burnout, and
alienation from the people; it was Yitro who showed him how to create a
sustainable, efficient, and accessible judicial system.
According to this reading, Moses
misunderstood the true contribution the Jethro had made and it could be that Jethro
was not only insulted but began to doubt his friendship with Moses and whether
they could continue working together. He wasn't interested in starting a new
journey under those conditions. It is also possible that Moses did indeed
understand Jethro’s true value but didn't take sufficient care to express himself
clearly. Rav Aryeh concludes:
Whether Moshe misunderstands and underappreciates Yitro, or he
just doesn’t take care in communicating with him remains ambiguous, and I can’t
help but wonder whether that ambiguity is the authorial intention. So often,
the origins of our relationship breakdowns elude us and we don’t even know why
we have bad feelings or how to mend them. On this reading, the Torah is
dramatizing that dynamic for us by scripting two old friends talking past each
other, parting ways without closure, and, as a result of the alienation of our
most insightful mentor and adviser, the Israelite community and Moshe its
leader crumbling into social disarray.
What really happened? We have no way
of knowing. However the Torah’s method of leaving gaps in the text gives us an
opening to look more deeply into our lives and communities.
May we have the will to truly
appreciate each other’s best traits and communicate with precision.
[*] Careless Communication and Social Dysfunction: Understanding Yitro's Departure.
פרשת בהעלותך: מה הפריע ליתרו?
כמו
ספר במדבר בכללותו, פרשת בהעלותך מתחילה בהוראות התארגנות מפורטות על סדר המחנה ועל
סידור העבודה הנחוצים כדאי שהעם יוכל להתקדם בצורה יעילה אל ארץ ישראל. הכל נראה
מבטיח אבל לא עובר זמן רב עד שהסדר מתפורר והמריבות מתחילות. מה השתנה? לא ברור,
אבל בטווח בין הסדר ובין האי-סדר, ישנו סיפור קצר שאולי יאיר את עניין:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב
בֶּן־רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה: נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם
אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי־ה'
דִּבֶּר־טוֹב עַל־יִשְׂרָאֵל׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם־אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ׃
וַיֹּאמֶר: אַל־נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל־כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ
בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם׃ וְהָיָה כִּי־תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה
הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ׃ (במדבר י:כט-לב)
בהנחה
כי "חובב בן רעואל" הוא אכן יתרו – אשר הכיר את סיפור יציאת מצריים
והנפלאות שה' עשו לעמו (ראו שמות יח: א) – למה הוא מסרב להמשיך בדרך עם משה ועם
ישראל, למה שלא יישאר עם בתו, נכדיו והעם שה' בחר? פרשנים רבים מיחסים לו שיקולים
אישיים, כדוגמה הרב עובדיה ספרונו (איטליה, מאה טו) שכתב: "שלא תסבול זקנתי
אויר ארץ אחרת ומזונותיה:" זה אומנם נשמע הגיוני אבל לא מסביר למה עזיבתו מסמנת
את תחילת התדרדרות במצב העם.
הרב
אריה ברנשטיין[*] (שיקגו,
מאה כא) רואה בעיה עמוקה יותר, דווקא בסגנון ובתוכן פנייתו של משה. לפי הבנתו יתרו
מעריך עד מאוד את משימתו של עם ישראל אבל הבטחתו של משה "וְהֵטַבְנוּ
לָךְ" לא מעניינת אותו, שהרי יש לו ארץ-מולדת משלו. משה מנסה שוב ומדגיש כי
עם ישראל זקוק לעזרתו כי "יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ
לְעֵינָיִם׃" להצעה זו יתרו אפילו לא מגיב. מה כל כך מעליב? רב אריה מסביר:
אני מדמיין את יתרו שומע את
זה וחושב: "נו, באמת? זה מה שאתה חושב שעשיתי בשבילך? כאילו אני סתם אדם עם
מפה? אם כך, ביי." יתרו יודע היטב שתרומתו האמיתית היית המיקוד שלו במשימה
והאוריינטציה הרוחנית של הקשבה ואינטליגנציה חברתית. הוא הקדיש תשומת לב קפדנית
להרכב המבני של עם ישראל, וניצל את יכולתו להביט עליהם מרחוק להבין את חברי הקהילה
המגוונים כפעילים ולא כעבדים פסיביים ושבורים.... למשה הייתה נטייה לזעם, שחיקה
וניכור מהעם; היה זה יתרו שהראה לו כיצד ליצור מערכת משפט בת קיימא, יעילה ונגישה.
לפי
קריאה זו משה פספס את תרומתו האמיתית של יתרו וייתכן שיתרו לא רק נעלב אלא גם
התחיל לפקפק בחברות שבינו ובין משה וביכולתם לעבוד ביחד. אין לו חשק להתחיל מסע
חדש בתנאים האלו. קיימת גם אפשרות שמשה כן היטב להבין את מעלותיו של יתרו אבל לא
טרח להביע את עצמו בבהירות.
רב אריה מסכם:
בין אם משה לא מבין נכון ולא
מעריך את יתרו או שהוא פשוט לא נזהר לתקשר אתו ולכן הביע את עצמו בצורה דו-משמעית,
אינני יכול להמנע מהתהייה אם התורה מנסחת את הנאמר בעמימות במכוון. לעתים קרובות מדי
הסיבות הגורמות להתדרדרות ביחסים בין-אישים חומקות מאיתנו. אנחנו אפילו לא יודעים
למה אנחנו מרגישים רע או איך לתקן. לפי קריאה זו התורה ממחישה את הדינמיקה הזו
עבורנו בתסריט בו שני חברים ותיקים מדברים זה על זה בלי לתקשר. הם נפרדים ללא
סגירת מעגל. כתוצאה מהניכור בין משה והמחנך ויועץ הנבון ביותר שלו, הקהילה
הישראלית בהנהגתו של משה מתפוררת לאי סדר חברתי.
מה
באמת היה? לא נדע. אבל כדרכה של תורה, הרווחים בתוך הטקסט משאירים לנו פתח להביט
יותר בעומקים בחיינו ובקהילתנו.
יהיו רצון שנדע להעריך אחד את השני ולתקשר בינינו בצורה מדויקת.
No comments:
Post a Comment