Saturday, January 14, 2023

The Heritage of Yocheved

Parashat Shemot 5783: The Heritage of Yocheved

Hebrew

Confronted with the draconian decree, “Every boy that is born you shall throw into the Nile,” Yocheved – like tormented parents in every generation – separates from her son, hoping that her sacrifice will ensure him a better future. By luck, chance or divine providence, at that moment, Pharaoh’s daughter goes down to the Nile and sees the baby in the basket. Although she understands that he is one of the Hebrew children, and therefore sentenced to death, she has compassion on him. Before she says aloud that she intends to adopt the boy, his sister emerges from among the reeds and asks “Shall I go and get you a Hebrew nurse to suckle the child for you?” (Exodus 2:7). Without a second thought, Pharaoh’s daughter agrees and the rest of the story is well known.

As I told it just now, this is a story of oppression and hope featuring luck or chance (that might be providence), compassion, resourcefulness and a little bit more luck or chance (that might be again providence). The end is so promising that its almost possible to momentarily forget that it is all happening because of a horrible decree.

For a deeper look, I want to quote Rabbi Tali Adler who brings the fullness of life to the text and thereby reveals hidden layers:

The things you don’t realize until you’ve left the hospital without your baby and stayed up nights pumping milk because it is the one way, while she is in the hospital, that you can be a mother to your child:

    • The bodies of childless mothers haunt the background of the beginning of Exodus. Women left after their babies have been taken, breasts still producing milk for the children that they will never feed.
    • When Moshe’s sister asks if she should bring an Israelite woman to breastfeed the baby, there is a dark reality behind that question: in societies where enslaved women can have their babies wrenched away at any point, those same women are often forced to act as wet nurses for the children of their oppressors.
    • If the Torah only wanted to tell the story of Moshe’s miraculous rescue it could have stopped as soon as Pharaoh’s daughter drew him out of the water. Instead, the Torah makes the choice to tell us about Moshe’s reunion with his mother, and in doing so, makes this her story as well.
    • This is the story of the first miracle of the redemption: a child in danger of death saved. Milk given from mother to child, rather than from slave to slave holder. (Facebook post)

The cruelty inherent in this layer is even more intense. Mothers whose sons have been killed violently, are forced not only to care for the children of their masters but to nurse them. Not to sit them in a high chair and feed them with a bottle or spoon but to hold them in their arms, and create close physical contact. Horrifying.


In this reality, I think Yocheved plans more carefully than immediately apparent. She does not float the basket in a random place or time. Rather, on the basis of advance information, she picks exactly the spot where Pharaoh’s daughter can be expected to appear. She can’t foretell how Pharaoh’s daughter will react but she counts on a initial motherly instinct, and prepares Miriam to immediately make a carefully rehearsed offer, before compassion is replaced with ethnic or political considerations, or simply respect for her father.

In the face of a cruel regime, resourcefulness and luck are not enough. In order to sow seeds of redemption, sophistication and planning are necessary. Divine Providence does not function in a vacuum but rather through earthly cooperation. We see this again in the next chapter when the seed of redemption begins to sprout.  God announces “I have come down to rescue them from the Egyptians” (3:8) and immediately continues by sending Moses to Pharaoh.

Enslaved in the ultimate exile, Yocheved confronts a reality dictated by others and takes action af al pi chen u’lamrot hakol despite everything and anything. This is the spirit that she bequeathed to the people of Israel in all of our wanderings:

  • Despite it all, we built “tower and blockade” settlements. 
  • Despite it all, we drained the swamps, paved roads, and made the desert bloom. 
  • Despite it all, illegal immigrants arrived by land and sea.

In the spirit of Yocheved, who planned, dared and executed her plan with precision, many seeds of national revival were sown, and we merited Jewish sovereignty in the Land of Israel

That means – in my opinion – that we should now read at the story from an additional perspective. The perspective of the sovereign.

Pharaoh was a legitimate ruler of Egypt but he went overboard and brought destruction to his land.

This perspective can be difficult for us. For 2000, years we didn’t have the opportunity to think of ourselves as a sovereign power. For 2000 years, we did not have the need or opportunity to test the boundaries between essential self-defense and superfluous power-mongering, between an orderly society and individual rights, and between economic growth and environmental quality. Now, however, those distinctions and many others are critical for our continued life here.

If not now when?

פרשת שמות: מורשתהּ של יוכבד

פרשת שמות: מורשתהּ של יוכבד, תשפ"ג

English

נוכח הציווי הדרקוני "כׇּל־הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" יוכבד – כמו הורים מְיֻסָּרִים בכל הדורות – נפרדת מבנהּ בתקוה שההקרבה שלה תעניק לו עתיד טוב יותר. במזל או בהשגחה, בדיוק אז בת-פרעה יורדת אל היאור, רואה את התיבה ואת התינוק שבה. על אף שהיא מבינה שהוא מילדי העברים ולכן בן-מוות, היא חומלת עליו. לפני שהיא אומרת בקול שבכוונתהּ לאמץ אותו, האחות צצה מבין סוּף ומציעה להביא "אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת־הַיָּלֶד". בלי התלבטות, בת-פרעה מסכימה, והמשך הסיפור ידוע.

כפי שסיפרתי אותו עכשיו, זה סיפור של עושק ותקווה, מזל שאולי הוא בעצם השגחה, חמלה, תושייה ועוד קצת מזל שאולי גם הוא השגחה. הסוף כל-כך מבטיח שלרגע אפשר לשכח שכל קורה בגלל הגזרה האיומה.

למבט מעמיק יותר, אני פונה אל הָרַבָּה טלי אדלר שמביאה את החיים במלאם אל הטקסט, וכך מגלה רובד חבוי. אני מצטטת:

יש דברים שאינך רואה עד שאת יולדת, משתחררת הביתה למרות שהתינוקת עדיין מאושפזת ולכן נשארת ערה בלילות כדאי לשאוב חלב, כי רק כך תוכלי להיות אם לבתך עד שתבריא. רק אז את מבינה כי:

ברקע, מאחרי הפרקים הראשונים של ספר שמות, מרחפות יולדות ללא תינוקות. אמהות שכולות אשר ילדיהן הושלכו יאורה ושדיהן עדיין מלאות חלב שבניהן לא יזכו לינוק.

 יש מציאות עגומה אחרי השאלה: "הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת?" בחברה בו מותר לנוגש לקרוע תינוקות מזרועות אימותיהם אותן הנשים נאלצות לעתים להניק את ילדי העושקים.

לו התורה רצתה לספר רק על הצלתו הנסית של משה, הסיפור היה מסתיים כאשר בת-פערה מוציאה אותו מן היאור. אך התורה בוחרת לספר את ההמשך כי... הסיפור אינו רק של משה אלה גם של אמו...

 הנס הראשון לקראת הגאולה הוא תינוק שהוצל ממוות ואם שמניקה את בנהּ שלה בביתהּ, ולא את בנו של האדון.    סוף ציטוט פורסם בפייסבוק                                                                                                                     

האכזריות המגולמת ברובד הזה כפולה ומשולשת. אמהות שבניהן הומתו בכח, נאלצות לא רק לטפל בילדי האדון אלא להניק אותם. לא להושיב בערסל ולהאכיל עם בקבוק או בכפית אלא להחזיק בזרועות ולייצור מגע גופני ישיר. מחריד.

יוכבד מחזיקה את משה בתבה ומביטה קדימה בדאגהבמציאות כזאת, נראה לי שמעשיה של יוכבד מחושבים יותר מאשר הם נראים תחילה. היא לא משיטה את התיבה במקום ובזמן אקראיים אלא על בסיס מידע מוקדם במקום ובשעה שבת-פרעה צפויה להגיע. היא איננה יכולה לצפות לתגובתהּ של בת-פרעה אבל בונה על אינסטינקט אימהי ראשוני, ומכינה את מרים להכנס לפעולה מיידית, עם הצעה מוכנה מראש, לפני שהחמלה תוחלף בשיקולים אתניים, פוליטיים או כבוד האב. 

מול משטר אכזרי תושיה ומזל אינם מספיקים. לזרוע זרע של גאולה, צריך תחכום ותכנון. גם השגחה אלוהית לא פועלת בריק אלא דרך שיתופי פעולה ארציים. אנחנו רואים את זה גם בהמשך, כאשר זרע הגאולה נובט. בפרק הבא, אלהים אומר "ארד להציל את [העם] מיד מצרים... ועתה ]משה[ תלך אל פרעה" (שמות ג:ח, י).

במצב של עבדות בגולה האולטימטיבית יוכבד מסתכלת במציאות שאחרים מכתיבים לה ופועלת, אף על פי כן ולמרות הכל. זו הרוח שהורישה לעם ישראל בכל נדודיו.

·         אף על פי כן ולמרות הכל: בנינו חומה ומגדל.

·         אף על פי כן ולמרות הכל: יבשנו ביצות, סללנו דרכים והפרחנו את המדבר.

·         אף על פי כן ולמרות הכל: העפלנו מול חופי הארץ.

בזכות רוחהּ של יוכבד: המתכננת, המעיזה והמדייקת בביצוע, נזרעו עוד ועוד זרעים של תקומה וזכינו לריבונות של עם ישראל בארץ ישראל.

וזה מחייב אותנו – לדעתי – להביט בסיפור גם מזווית נוספת. (מי ביקש 70 פנים לתורה ולא קיבל?)
הזווית של הריבון.

שלטונו של פרעה במצרים היה שלטון לגיטימי אבל בכל זאת הוא הגזים והביא הרס על ארצו.

המבט הזה קשה לנו. אלפיים שנה לא הייתה לנו הזדמנות להיות בעמדה של כח שילטוני.

אלפיים שנה לא הייתה לנו הזדמנות, לא היה לנו צורך לבדוק היכן הגבולות בין הגנה עצמית הכרחית וכוחניות מיותרת, בין סדר חברתי וזכויות הפרט, בין כלכלה ואיכות הסביבה.

אך הבחנה נכונה בגבולות אלו ואחרות הכרחית להמשך חיינו כאן.

וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי?

Parashat Toldot: Do not silence the pain

 Hebrew The Babylonian Talmud (Taanit 21a) tells with amazement about Nahum Ish Gamzu who, despite extremely severe suffering, would alway...