פרשת פרה וחג הפסח

English

טקס שרפת הפרה אדומה (במבדר פרק יט), שנקראת בבתי כנסת כמפטיר בשבת שבוע או שבועיים לפני ר"ח ניסן, תמוה – גם בעיני חז"ל – אבל בזמן הבית כאשר בני ישראל הקריבו קרבן פסח בבית המקדש, הצורך בטקס היה ברור. לפני בואם של עולי רגל בהמוניהם, צריך להבטיח מלאי מספיק של תמיסה כדי להתיז על כל אלה שאינם טהורים. פחות ברור מה משמעותה של קריאה זו לימינו. גם הוגים המבינים את ניקיון הבית לפני פסח כתהליך טיהור יודו כי חמץ אינו טומאה, ולכן אפר של פרה אדומה לא יסיר אותה. 

מה חשבו חז"ל כאשר קבעו קריאה זו גם לאחר החורבן? בהפטרה יש רמז. כאשר יחזקאל מנבא על העוונות המטמאים של "בית ישראל יושבים על-אדמתם" הוא לא מדבר על טומאת נידה או מגע עם גופה או קבר – שהם חלק בלתי נמנע של חיים רגילים – אלא על שפיכות דמים ו-"גלוליהם." "גילולים" היא מילת גנאי לעבודה זרה שיחזקאל מרבה להשתמש בו, מתוך 48 מופעים בתנ"ך, 39 נמצאים בספר יחזקאל. 

מדרש במדבר רבה (יט: ח) תומך באפשרות שפרשת פרה מיועדת להזהיר אותנו נגד עבודה זרה, וקושר אותה לעגל הזהב

פרה אדומה (כ"י BL add 10456)

שקראנו עליו לפני שבוע. במענה לשאלה למה דווקא פרה אדומה ולא שור או כבש או עז, רבי אַיְּבוּ מציע:  משל לבן שטינף את ארמונו של מלך ולכן המלך מתעקש שאימו של אותו הילד תבוא לנקות: "כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּבוֹא פָּרָה וּתְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל." 

יותר מזה, הכחשת האלילות היה שלב מקדים הכרחי ביציאת מצרים. זבח-הפסח היה מיועד להוכיח את נכונותם של בני ישראל להינתק מהתרבות המצרית ע"י שחיטת שה, שהיה סמל אלילי, לעיני המצרים.   

החזרה השנתי לפרה אדומה לקראת חג הפסח באה לנער אותנו עם השאלה: האם ניתקנו קשר עם האלילים התרבותיים של ימינו?

מי הם ומה הם האלילים האלו? כבר עבר זמנם של מרדוך, אוסיריס, אָתֶנָה, ועמיתיהם, אבל מקומם לא נשאר ריק. פרופ' אסא כשר בספרו יהדות ואלילות, (2004, משרד הביטחון הוצאה לאור)הגדיר אלילות מודרנית כך: "האלילות מתבטאת ביחס חיובי קיצוני, יחס של נאמנות מוחלטת, יחס של מסירות בכל מחיר, יחס של דבקות ללא סייג"  להיבט כל שהוא בחייו של אדם (ע' 34, הדגשה במקור).

יש היבטים ולחצים רבים בחיינו. חלקם חשובים מאוד. המאמץ הנדרש לאזן ביניהם הוא אדיר. יש פיתוי להקל על עצמנו ולפתור את קושי ע"י העלאת דבר אחד לערך עליון. אחת הדוגמאות של "היבט בחיים" שפרופסור כשר מביא הוא עבודה במובן של מלאכה או פרנסה. עבודה כזאת היא בוודאי חשובה מאוד אבל הופכת להיות אלילה, לטענתו של כשר, במקרה של אדם האומר "עבודתי היא כל חיי." כשר נזהר להבחין בין אדם המתמסר לעבודה כאֶל אליל ובין "אדם שנושא בעול עבודתו, עושה לילות כימים כדי להביא מזון ומזור ובני ביתו" (ע' 60). או עומל להביא תועלת אחרת לעולם. העבודה, הפרנסה, היצירה הם ערכים חשובים – חשובים מאוד – אבל לא ערכים יחידים. 

אסתכן לומר שברוב רובם של המקרים, עבודה היא אמצעי ולא מטרה, ואמצעי שהופך למטרה עלול גם להפוך לאליל. 

הוגה דעות אחר שעסק בשאלת האלילות בעת החדשה היה הרב משה עמיאל, מנהיג בתנועת המזרחי באירופה ובארץ, והרב הראשי של העיר תל אביב משנת 1935 עד מותו ב-1945. בהשוואה לפרופ' כשר, הרב עמיאל פחות מעוניין באלילות כקטגוריה ויותר במופעים מסוימים של אלילות שהוא רואה אותם עולים כנגד עיניו, הלאומניות והערצת התוקפנים. 

בקונטרס על היסודות האידיאלוגיים של המזרחי הוא מסביר שהלאומיות הרגילה, כמו שהיא נמצא אצל כל העמים שואבת כוחה מרוח האנוכיות הגסה ומהעבודה הזרה הקדומה שבה לכל עם היה אליל מיוחד משלו. והיא נשענת "על התקיפות החמרית, על היד חזקה ו-'אגרוף הגדול' בעוד הלאומיות היהודית, הציונות "יונקת את יניקתה מאלהים אחד, מאהבת ישראל לאלהים ולכל מי שנברא בצלם אלהים." הוא חשש שהציונות מחוללת מהפכה בעולם היהודי כאשר היא ממקמת את העם והארץ, קרי "המדינה", במרכז במקום האלוהות, התורה והערך של האדם הנברא בצלם אלהים.

כמו העבודה אצל כשר, בעיני הרב עמיאל הציונות והמדינה – עם כל חשיבותן הרבה – צריכות להיות אמצעים, לא מטרות בפני עצמן. 

מה היא המטרה? בטור שפורסם בעיתון הצופה (במסגרת דיון במדיניות ההבלגה), הרב עמיאל מזכיר לקוראיו, "התורה שלנו מתחילה לא מתולדות האומה הישראלית, אלא מתולדות האנושות כולה, מאדם הראשון. והמטרה הסופית שלנו איננה רק 'רוב יהודי' בארץ ישראל, אלא המטרה של 'אחרית הימים' "לתקן עולם במלכות שדי'.... קדושת הצלם אלוקים שבאדם, זהו האידיאל העיקרי של התורה ושל האומה הישראלית."*

כאשר משה פנה אל פרעה הוא דרש "שלח את עמי ויעבדוני" לא רק "שלח את עמי." גם יציאת מצרים הייתה אמצעי, לא מטרה בפני עצמה. הדרך אֶל המטרה התחילה בניתוק מהאלילות המצרית. האם נשכיל אנחנו להבחין בין אמצעי ובין מטרה, וגם להתנתק מהאלילות התרבותית כאן ועכשיו?

הרב הראשי לתל-אביב, ר' משה אביגדור עמיאל
נואם בפתיחת הישיבה התיכונית ישיבת "היישוב החדש

---------

*אני מודה לרב זכריה טרובוף עבור המבוא למחשבתו של הרב עמיאל והמקורות האלו. רבים מספרי הרב עמיאל נמצאים בספריא.