בהעלותך תשפ"ה: על הקשבה ועל ההנהגה

בהעלותך תשפ"ה: על ההקשבה ועל ההנהגה [1]

English

יש אירועים כה משמעותיים שהם מחלקים את הזמן לשתיים: "לפני" ו‑אחרי". במקרים רבים השבר בעיצומו מפתיע אבל במבט לאחור אפשר להבחין בסדקים מקדימים שלא הובנו כראוי מבעוד מועד. השליחות של ראשי השבטים שתרו את הארץ, עליה נקרא בשבוע הבא, גרמה לשבר כזה. על סדקים שקדמו לשבר קראנו עכשיו.

כמו ספר במדבר בכללותו, פרשה בהעלותך מתחילה בהוראות התארגנות מפורטות הנחוצות כדי שבני ישראל יוכלו להתקדם אל ארץ ישראל. כאשר הכול מוכן, משה פונה אל חותנו, הנקרא כאן חובב, ומזמין אותו להצטרף למסע. בשיחה הקצרה אני רוצה להתמקד במצב רוחו של משה:  

נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ 'אֶתֵּן לָכֶם'. לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי־ה' דִּבֶּר־טוֹב עַל־יִשְׂרָאֵל.... וְהָיָה כִּי־תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ׃

ב-2 פסוקים השורש ט-ו-ב מופיע חמש פעמים. התחזית כולה טוב. משה מביט קדימה אל עתיד מושלם.
ההכנות הסתיימו ויוצאים לדרך. על פניו הציפיה למסע מסודר מתגשם. הפסוקים המסיימים את הפרק לכאורה מאשרים את זה:

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה’, וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. 

וּבְנֻחֹה יֹאמַר: שׁוּבָה ה’ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.

כתב יד לנינגר

בספר תורה הפסוקים האלו ממוסגרים באותיות נ הפוכות. בתלמוד, חכמים אומרים שנונים מסמנים שהפסוקים לא נכתבו במקום הנכון. לי דווקא נראה שכאן בדיוק מקומם הראוי. הרי הם מסכמים את התפיסה הניסית של משה וגם טמון בהם רמז לבאות.
כתוב "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה". בניגוד לקריעת ים-סוף, כאשר כל העם ראה את הנס והשתתף בשירה, עכשיו רק משה רואה והוא לבדו אומר. מנותקים מן הנס הָעָם "מִתְאֹנְנִים רַע בְּאׇזְנֵי ה'."
על מה הם מתתלוננים? לא כתוב. אלא "וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר־בָּם אֵשׁ." למה להתעניין ולנסות לפתור את הבעיה כאשר אפשר להשתיק אותה עם פירוטכניקה? אבל...
ה' שוב כועס ומשה – שהיה כה אופטימי בשיחתו עם חובב לפני אולי שבועיים – שוקע בדיכאון אובדני. לוֹ אלוהים כן מקשיב, ולא רק למילים "הׇרְגֵנִי נָא", ומציע שינוי בסדרי העבודה כדי להקל עליו.
לשבחו של משה, אֹמַר כי הוא מקבל את הצעה ומוכן להאציל מכוחותיו לזקנים. זו מראה עד כמה הקשבה מסיעת במציאת לפתרונות.
הבל שמשה לא למד את הלקח וגם לא השכיל לנצל את קִרבתם של הזקנים לשטח כדי להבין מה באמת מציק ל-"עַמךָ." מה היה קורה, אם במקום לְהֵיעָלֵב על הדיבורים לגבי מצרים, משה היה מסביר:

ההשתקה יעילה לזמן קצר מאוד. תכף "הָאסַפְסֻף" מתבכיין על התפריט. זה המופע היחיד של האספסוף בכל התנ"ך אבל רואים שהם כן למדו משהו. כדי לפתור בעיה חשוב לפרט מה כואב, לא רק לקטר. הבל שהצד השני שמע את מילים ולא הקשיב לעומק המצוקה.

נכון, אנחנו אוכלים רק מן כ-13 חודשים[2]. המרחק מסיני לקדש ברנע בגבול מואב הוא אחד עשר ימי[3] הליכה לשיירה רגילה. הקצב שלנו איטי יותר, אז ייקח לנו חודש, מקסימום שישה שבועות. אני מצפה (בלי נדר) לחגוג את חג השבועות על גבול הארץ. ואז נִסְעַד את לבנו מכל טוב. קצת סבלנות ונגיע הביתה.

מה היה קורה? לעולם לא נדע. שוב התגובה האלוהית היא מפגן כוח זועם, קודם עודף עצום של בשר שלו ואז מגפה. כמה אנשים צריכים למות בגלל חוסר תקשורת? 

לא סיימנו. ההתרסה הבאה נגד מנהיגותו של משה באה מאנשים קרובים מאוד: מרים ואהרון. הם מעלים שתי טענות, אודות אשתו ואודות נבואתו. שוב משה לא מנסה לברר את עניין, אפילו לא שואל מה הקשר בין שתי הטענות. אם משה לא יכול לשוחח עם האחים שלו, עם מי כן? במקום דיון ענייני, המספר מודיע "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד" כאילו ענווה פוטרת אותו מדו-שיח בינאישי. איש ענו באמת ישאל: "איך אני יכול להשתפר?" משה שותק ואלוהים שוב נכנס לתמונה, מוכיח את אהרון ומרים ומעניש רק את מרים. ואז משה פותח את הפה בתפילה קצרה למען מרים והיא מבריאה. האם רק עם אלוהים משה יודע לדבר?

זה סוף הפרשה ואלו הם הסדקים שנפתחו במרקם החברתי של בני ישראל בשנה השנית לצאתם ממצרים. לוּ שׂמו לב אליהם בזמן אמת, האם אפשר היה למנוע את השבר הגדול ולחסוך 39 שנות נדודים?

לא אעז לנחש. אבל כן אסיק כמה מסקנות. ברמה הבינאישית, ראינו עד כמה חשוב להקשיב למצוקה העומדת מאחרי המילים, גם ברגעי מצוקה כאשר נאמרים מילים מכאיבים. ברמת הציבורית: הנהגה המדברת רק עם עצמה, כושלת בהסברה, לא מקשיבה לעם ואז מנסה לפתור בעיות באופן חד-צדדי וכוחני לא הביאה את בני ישראל אל המנוחה ואל הנחלה. כמו אז גם היום.

הלווי שלא רק נלמד את הפרשה אלא נלמד ממנה, במהרה ובימינו ונאמר אמן.

-----

[1] הדברים נכתבו לפני התחלת מבצע "עם כלביא"

^[2] לפי שמות טז המן התחיל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לפי מדבר י המסע במדבר התחיל בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ.

[3] דברים א:ב