פרשת דברים: משה לומד להנהיג

English

יותר מארבעים שנה אחרי המפגש הגורלי בסנה הבוער, משה כבר לא מתחמק מן המשימה בטענה שהוא "ערל שפתיים" אלא משתמש בלשונו הצחה במאמץ אחרון להביא את משימתו לסיום מוצלח. מלא חששות לגבי עתידו של עם ישראל אחרי מותו, הוא אוסף את כל העם לתדרוך מסכם, הנועד להכין את דור המדבר לחיים בארץ. משה לא מספר רק את קורות העם מיציאת מצרים עד אותו היום כפי שכבר קראנו, אלא מוסיף עליהם ולטענתו מבאר אותם. לפעמים הוא משנה ומוסיף ואז משאיר אותנו לבאר. אתמקד בנאמר על ביזור הסמכויות ועל מינוי ראשי שבטים לתמוך במשה בהנהגת העם.

הנושא עולה שלוש פעמים בתורה – בפרשת יתרו, בפרשת בהעלותך ובפרשת דברים. השאלה נשאלת, האם מדובר בשלושה אירועים שונים או בזוויות שונות על אירוע אחד ואולי מדובר בשני אירועים? לי נראה שאכן מדובר באירועים נפרדים שמחֻברים יחד למהלך בן שלושה שלבים.

בפרשת יתרו, לפני מעמד הר סיני, חסַר למשה ניסיון בהנהגה של עם חופשי. עד כה הוא תפקד כנציג של איגוד מקצועי מול בעל-הבית נוקשֶה וכנראה לא היה מעורב בעניינים הפנימיים של העם. ופתאום יוצאים לחופשי וכל האחריות נופלת עליו. הוא מנסה להיענות לדרישות וקורס.  
טוב שחותנו יתרו כהן מדיין, שהיה מנהיג בעל ניסיון, בא לבקר ומביא את ציפורה והילדים אל משה. הוא מיד קולט את הבעיה וממליץ למשה למנות אנשים תחתיו לטפל בנושאים הפחות כבדים. משה מסכים והטקסט טוען שהוא אכן מינה אנשים. אך נראה שהם לא הצליחו בתפקיד.

איך אני מעזה לטעון שהם לא תפקדו? פשוט. שנה לאחר מכן, עת שבני ישראל עזבו את הר סיני  ומתלוננים על תנאי

החיים, משה זועק אל ה': "לֹא־אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת־כׇּל־הָעָם הַזֶּה׃" (במדבר יא: טו). באותו הזמן משה מדבר רק עם אלוהים. אלוהים מקשיב לו, ומציע לאסוף זקנים ולהאציל מרוחו עליהם, שלא יהיה לבד. משה מקבל את ההצעה ומאציל מכוחותיו הנבואיים לזקנים שמתנבאים, פעם אחת. משה לא משכיל לנצל את קִרבתם של הזקנים לשטח כדי להבין מה באמת מציק לעם ש"זוכים" למפגן אלוהי של כוח זועם, קודם עודף עצום של בשר שֺלו ואז מגפה.  

לדעתי חוסר התקשורת הזה היה גורם חשוב בתגובתו המאכזבת של העם לדיווח של ראשי השבטים שנשלחו לתור את הארץ. משמע, ניתוק בין ההנהגה והעם הוביל ל-39 שנות הנדודים.

זה מביא אותנו לפרשה שלנו, בתום הנדודים. משה מספר עתה על אותה התקופה, כאשר עדיין היה אפשר לחשוב על זמן הליכה של 11 יום מסיני לגבול הארץ, כמו שנאמר בתחילת הפרק.  אבל משה מספר סיפור אחר לגמרי, בו הוא דווקא מתייעץ עם העם והם ביחד בוחרים וממנים "שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים."

מה יכול להסביר את הפער? לפני שאענה, אני רוצה לחזור לשני אירועים נוספים בסוף פרשת בהעלותך: נבואתם של אלדד ומדד ותלונתם של מרים ואהרון. כאשר יהושע מודאג מהתנהגותם של אלדד ומדד, משה רגוע ועונה "וּמִי יִתֵּן כׇּל־עַם ה' נְבִיאִים" (במ' יא:כט). אולי תמיכתו בנבואה נרחבת עודדה את שאלתם של מרים ואהרון: "הֲרַק אַךְ־בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'?" (במ' יב:ב). כך או אחרת, גם הם לא מקבלים תגובה שקולה ומענה בשיחה עניינית, אלא נזיפה משמים.

חוסר יכולתו לדבר עם אנשים משאיר את משה מבודד. אפשר לדמיין שהוא הולך הביתה. בהיסוס, הוא מתחיל לדבר. ציפורה בת יתרו מקשיבה, מגיבה והם משוחחים ארוכות. אט-אט משה מבין. טוב לדבר עם אנשים וחשוב להקשיב להם. הוא צריך עזרה, לא עזרה נבואית אלא שיפוטית ומנהלית, וכדאי להתייעץ עם העם. בשנה אחרי יציאת מצרים אנשים מכירים יותר לעומק את תכונותיהם האמיתיות של חברי\הם ולכן יכולים להשתתף בבחירת המנהיגים.

התהליך לוקח זמן. לפני שהכול מוכן ומבצעי, השליחים נשלחים והשבר נפתח. את הגלגל אי-אפשר להחזיר אחורה אבל בשנות הנדודים למשה כן הייתה תמיכה. ראשי השבטים עזרו לשקם את העם, בהתאם לכתב המנוי שקבלו ממשה "שָׁמֹעַ בֵּין־אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין־אִישׁ וּבֵין־אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ׃ לֹא־תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא... (דברים א:טז-יז).

משה מצוה אותם לשפוט בצדק ומשפט, ללא משוא פנים. דבריו מהדהדים בהפטרה. הנביא ישעיהו מקונן ומתריס "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה?" עיר שהייתה מלאה בצדק ומשפט הפכה למעון מרצחים. שרים קבלו שוחד מגנבים ושופטים התעלמו מצדקתם של יתומים ואלמנות, האנשים המוחלשים בשולי החברה (א:כא, כג). אבל לא הכול אבוד. יש גם הבטחה:

"וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה.... צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה׃"
כן יהי רצון.

שושנה מיכאל צוקר, קהילת הוד והדר תשפ"ה

Parashat Devarim: Moses learns to lead

Hebrew

More than forty years after the fateful encounter at the burning bush, Moses no longer evades his mission by claiming a speech defect but rather uses the power of his speech in a final effort to bring that mission to a successful conclusion. Filled with concern about the Israelite’s future after his death, Moses gathers the entire nation for a concluding briefing, intended to prepare the generation of the wilderness for life in the land of Israel.  Moses not only retells the history of the people from the Exodus forward as we have already read it but, in his words, explains it. Actually, he sometimes changes it, adds to it and then leaves the explaining to us. I will focus the decentralization of authority and the appointment of tribal leaders to support Moses’s leadership.

The issue is mentioned three times in the Torah – in Parashat Yitro, in Parashat Beha’alotcha (Num. 11-13), and in Parashat Devarim. Are three different events being described or are these different angles on one or two events? It seems to me that these are indeed separate events, each a stage in the process.

In Parashat Yitro, before the revelation at Mount Sinai, Moses lacks experience in leading a free people. Until now, he had functioned as union boss in a show down against a stubborn industrialist. Apparently, he was not involved in the internal affairs of the people. Suddenly, they are free and all the responsibility falls on him. He tries to comply with the demands and collapses.

Fortunately, his father-in-law, Yitro, a priest of Midian and experienced leader, comes to visit, bringing Moses’s wife Zipporah and their sons. He immediately grasps the problem and recommends that Moses appoint people to handle the less serious issues (see Exodus 19). Moses agrees, and the text claims that he did appoint people. But it seems that they did not succeed in the role.

How dare I claim that they didn’t function? Simple. A year later, just after the Israelites leave Mount Sinai, they complain about the living conditions, and Moses cries out to God: “I am not able, I alone, to carry this entire people, for it is too heavy for me!” (Num. 11:15, Fox translation). At that point, Moses speaks only to God. God listens to him, and offers to gather elders and grant them some of Moses’s spirit, so that he will not be alone. Moses accepts the offer and his prophetic powers are shared with the elders who prophesy. Once.

Moses is not wise enough to take advantage of the elders’ proximity to the “street” in order to understand what was really bothering the people. The latter get slammed with a display of angry Divine power: first a huge surplus of quail meat and then a plague. 

In my opinion, this lack of communication was an important factor in the people’s disappointing response to the report of the tribal leaders who were sent to scout the land. In other words, the disconnect between the leadership and the people led to 39 years of wandering.

This brings us to our parasha, at the end of the wanderings. Moses refers that same early period, when it was still possible to think of an 11-day journey from Sinai to the border of the land (see Deut. 1:2), but tells a completely different story, in which he actually consults with the people, and together they help choose the “chiefs of thousands, chiefs of hundreds, chiefs of fifties, and chiefs of tens, and officials for your tribes” (Deut. 1:15, trans: Revised JPS 2023 and hereafter).

What might explain this gap? Before I answer, I would like to refer back to two additional events at the end of Parashat Beha’alotcha: the prophecy of Eldad and Meidad and the complaint of Miriam and Aaron. When Joshua is concerned about Eldad and Meidad’s behavior, Moses is calm and answers “Would that all God’s people were prophets” (Num. 11:29).

Perhaps his support for widely-shared prophetic power encouraged Miriam and Aaron’s question: “Is it only through Moses that the word of the Lord is spoken?” (Num. 12:2). Either way, they too do not receive a measured response or substantive conversation, but rather a rebuke from Heaven.

His inability to talk to people leaves Moses isolated. Imagine him going home. Hesitantly, he begins to speak. Zipporah, Yitro’s daughter, listens, responds, and they talk for a long time. Slowly, Moses understands. It’s good to talk to people and it’s important to listen to them. He needs assistance, not additional prophets, but rather judicial and administrative support, and it is worthwhile to consult with the people. In the year after the Exodus, they have become more deeply familiar with the true qualities of their comrades, and therefore can participate in the selection of leaders.

But the process takes time. Before everything is ready, the “spies” are dispatched and return. The chasm cracks open. What is done, cannot be undone. However, in the years of wandering, Moses does have support. The heads of the tribes help rehabilitate the people, according to the terms of their appointment: “Hear out your fellow Israelites, and decide justly between one party and the other—be it a fellow Israelite or a stranger. You shall not be partial in judgment: hear out low and high alike. Fear no one, for judgment is God’s” (Deut. 1:16-17).

Moses commands them to judge fairly and justly, without bias. His words echo in the haftara. The prophet laments and accuses, “Alas, she has become a whore, the faithful city that was filled with justice, where righteousness dwelt—but now murderers… Your rulers are rogues and cronies of thieves, every one avid for presents and greedy for gifts. They do not judge the case of the orphan, and the widow’s cause never reaches them” (Isaiah 1:21, 23).

But not all is lost. There is also a promise: “I will restore your judges as at first, and your counselors as in the past…

Zion shall be redeemed with justice, and her returnees with righteousness”

 (Isaiah 1:26-27, trans: SMZ)

Matot: Women, Vows and Shared Responsibility

Scroll down for Hebrew 

Moshah spoke to the heads of the tribes of the Daughters of Tisraelah, saying: This is what the Eternal has directed: A woman who vows a vow to the Eternal or swears an oath to impose a restriction on herself, she shall not profane her word; all that exits her mouth she shall do…. The vow of a widower or of a divorced man, however, whatever he has imposed on himself, shall stand. And if a man vows a vow to God or imposes a restriction on himself while in his wife’s household his wife heard, and was silent about it, not constraining him, his vows shall be upheld and all the restrictions he imposed on himself shall stand. But if his wife annulled them at the time of her hearing about it, all that went out of his lips, his vows or self-imposed restrictions shall not stand, his wife has annulled them and God will grant pardon him. Every vow, every oath, and every self-imposed restriction, his wife may uphold, and his wife may annul it….

If you read those lines and thought, “What was that?” your question is in order. According to the Masoretic text, Parashat Matot (Numbers 30) begins:

²And Moses spoke to the heads of the tribes of the Israelites, saying, “This is the thing that the Eternal[1] has charged: ³Should a man take a vow or make an oath to the Eternal, to take upon himself a binding pledge, he shall not profane his word. According to all that issues from his mouth he shall do…. ¹¹And if she vowed in her husband’s house or took upon herself a binding pledge by oath, ¹²and her husband heard and remained silent to her, he did not restrain her, all her vows and every binding pledge that she took upon herself shall stand. (Translation: Robert Alter)

At top of the page, I quoted Toratah – the Regendered Bible, Yael Kanarek and Tamar Biala’s rewriting of the Hebrew Bible, reversing the genders of all characters, which shine a bright clear light on the Bible’s deeply patriarchal framework. The assumptions of that frame are especially conspicuous in this section on vows.

In ancient times, all life was organized according to households, and the father of the family was responsible for everyone and made all decisions on essential matters, especially economic ones. Therefore, the issue of vows—which often included bringing sacrifices (which could be quite expensive)—was considered an area in which supervision was required.

Recent research[2] argues that this is not a mere matter of gender, but of socioeconomic status (which in the past was reserved for men) and that the Hebrew word “איש  ish” refers to “a participant whose involvement defines the depicted situation.” Therefore, in the new JPS Gender-Sensitive translation of Numbers 30:3 reads:  If a householder makes a vow to the Eternal or takes an oath imposing an obligation on himself, he shall not break his pledge; he must carry out all that has crossed his lips.” A footnote even suggests that a “householder” might annul the vow of an adult male dependent.

Either way, how can we relate to things in a society in which all adults are equally independent (at least in theory)?[3] The Toratah version is just as discriminatory as the Masoretic version.

In another context, Rabbi Ethan Tucker (President and Rosh Yeshiva of Hadar NY), suggests that we read these passages not as relating to men and women, but to “principal” partners and “adjunct” partners (in any gender combination), assuming that every household has one partner who is more oriented towards “external” and financial affairs and one who is more focused on the home. That might be true in many cases for the years when there are small children, but this is not a rule I would want to apply to a couple for their entire life.

What other options are there? In my understanding, there are three egalitarian possibilities. 

The first page of BT Nedarim 
 (ms. Vatican, National Library of Israel website) 

One option would be to treat all adults as independent principals, like men in the Biblical period, so that all vows and commitments they make – even a rash, impulsive moment – must be kept. This is an egalitarian reading, but it could destroy the entire household with one reckless statement. I do not recommend it. [4] 

A less dangerous option would considering all adults adjunct partners, like women in the Biblical period. Thus all vows and commitments would be subject to spousal approval. This leaves less chance that temporary rashness will “break the bank,” but the opening for intra-marital power games remains open.

In my opinion, the desirable option would be for adult partners in a household to behave as true partners and not make vows or take on obligations without consulting the other, in advance, not retroactively. This would honor the seriousness of vows and the importance of keeping our word, while respecting the equal status of all adults.

 

An expanded source sheet on subject, which page also includes sources for our obligation to renew the words of the Torah in accordance with moral progress.

---

[1] The Ineffable Name is translated “the Eternal,” regardless of the original translator’s usage.

[2] Stern, David, The Noun ’îš in Ancient Hebrew: A Marker of Essential Participation 

Stern, David, The Situating Noun in Ancient Hebrew: A New Understanding of איש 

[3] I am deliberately not referring to the case of adolescents. The need for responsible adults to supervise their actions remains valid, regardless of gender.

[4] Cf. Prof. Aaron Koller: “It is all well and good to celebrate the personal and individual faith that animates some people’s lives, but a society cannot afford to allow individuals’ sense of religious devotion to take precedence over the welfare of others” in Unbinding Isaac (JPS, 2020)

Beha‘alotcha: On Listening and Leadership

Beha‘alotcha: On Listening and Leadership[1]

Hebrew

Some events are so significant that they split time in two: “before” and “after.” In the midst of events, the fracture often comes as a surprise, but in retrospect it may be possible to discern preliminary cracks that were not properly understood in due time. The mission of the tribal heads who toured the land, the subject of next week’s parasha, caused such a fracture. This morning, we read about the cracks that might have warned of its approach.

Like the Book of Numbers as a whole, the parasha begins with the detailed instructions about the organization and preparations necessary for the Israelites to advance to the Land of Israel. When everything is ready, Moses turns to his father-in-law, here called “Hovav,” and invites him to join the journey. When considering this short conversation, I would like to focus on Moses’s mood:

We are marching to the place about which The Eternal promised: that-one I will give to you; go with us and we will do-good for you, for The Eternal has promised good-things for Israel…. So it will be, if you go with us, so it will be: [from] that goodness with which The Eternal will do-good for us, we will do-good for you!

                                       Numbers 19:29, 32; translation: Prof. Everett Fox, Sefaria (modified)

In both the Hebrew and this literal translation, the word “good” appears five times in two verses. Moses is looking ahead to a perfect future. When the preparations are completed, the journey begins. At first glance, the expectation of orderly progress is realized. The verses that end the chapter seem to confirm this:

When the Ark was to set out, Moses would say: Advance, O Eternal, May Your enemies be scattered….  And when it halted, he would say: Return, O Eternal: You who are Israel’s myriads of thousands! Numbers 19:35-36; translation: JPS 2006, Sefaria (modified)

Leningrad codes

 In Torah scrolls, these verses are framed in inverted letters נ. In the Talmud, the Sages say that these letters indicate that the verses were not written in the correct place. However, it seems to me this is exactly where they belong, because they summarize Moses’s miracle-oriented perception, and also contain a hint of things to come. Note that verse states, “Moses would say.” In contrast to the parting of the Red Sea, when the entire nation saw the miracle and participated in the singing, now only Moses sees the miracle and only he speaks.

Detached from the miracle, the people start complaining but the text doesn’t tell us why. Rather, God sends a punishing fire (Num. 11:1). Why bother trying to solve a problem when it can be silenced with pyrotechnics? But...

Silencing is effective for only a very short time. Soon the “ אספסףrabble” are kvetching about the menu (Numbers 1:4). This is the only appearance of the word “rabble” in the entire Bible, but whoever they were, it’s apparent that they learned something. To solve a problem, it is important to specify what hurts, not just grumble. It’s a shame that the other side hears only their words, not their deeper distress.

God again gets angry and Moses, who was so optimistic in his conversation with Hovav (perhaps two weeks earlier), sinks into suicidal depression. God does listen to him and suggests a change in the work arrangements to make it easier for him. To Moses’ credit, he accepts the offer and is willing to delegate his powers to the elders. This is proof that listening can lead to a solution, but the lesson learned is not applied to the people’s complaints. Moses is not wise enough to take advantage of the elders’ greater closeness to the “street” in order to understand what is really bothering the people.

What would have happened if, instead of being insulted by the talk about Egypt, Moses had explained:

True, we’ve only been eating nothing but manna for nearly 13 months.[2] Travelling from Sinai to Kadesh Barnea on the border of Moab takes an ordinary caravan eleven days.[3] Our pace is slower, so it will take us a month; maximum, six weeks. I hope (but can’t promise) to celebrate Shavuot on the border of the Land. Then, we will be able to feast. A little patience and we will be home soon.

What would have happened? We will never know. Again, the Divine response is a show of angry force: first, a huge excess of quail meat and then a plague. How many people have to die due to lack of communication? 

There is more. The next defiance against Moses’s leadership comes from two of the people closest to him: Miriam and Aaron. They make two claims, about his wife and about his prophecy. Again, Moses does not try to clarify the matter; he does not even inquire about the connection between the two claims. If Moses cannot talk to his siblings, with whom can he talk? Instead of a substantive discussion, the narrator declares, “And the man Moses was exceedingly humble,” as if humility exempts him from interpersonal dialogue. A truly humble person would ask:  “How can I improve?” Moses is silent and God enters the picture again, rebuking Aaron and Miriam and punishing only Miriam. Then Moses does open his mouth with a short prayer for Miriam, and she recovers. Can Moses speak only to God?

This is the end of the parasha, and these are the cracks that opened in the social fabric of the Israelites as they set out from Sinai. If they had been noticed in real time, would it have been possible to prevent the great rift and save 39 years of wandering?

I won’t dare guess, but I will draw some conclusions.
In the interpersonal realm, we have seen how important it is to pay attention to the pain behind the words, even in moments of crisis when painful words are spoken, and that proper attentiveness might lead to a solution.

In the public realm, leadership that speaks only to itself, has poor PR, does not listen to the people, and then tries to solve problems unilaterally, using force, did not bring the Israelites to the Promised Land. What was true then, still applies today.
May we not only learn the parasha but learn from it, speedily and in our days, and let us say Amen.

--- 

[1] This drasha was written before the beginning of the operation against Iran.

^[2] According to Exodus 16, the manna started to fall in the second month after the Exodus and according to Numbers 10, the Israelites began their journey on the 20^th day of the second month of the second year.

[3] Deuteronomy 1:2

 

בהעלותך תשפ"ה: על הקשבה ועל ההנהגה

בהעלותך תשפ"ה: על ההקשבה ועל ההנהגה [1]

English

יש אירועים כה משמעותיים שהם מחלקים את הזמן לשתיים: "לפני" ו‑אחרי". במקרים רבים השבר בעיצומו מפתיע אבל במבט לאחור אפשר להבחין בסדקים מקדימים שלא הובנו כראוי מבעוד מועד. השליחות של ראשי השבטים שתרו את הארץ, עליה נקרא בשבוע הבא, גרמה לשבר כזה. על סדקים שקדמו לשבר קראנו עכשיו.

כמו ספר במדבר בכללותו, פרשה בהעלותך מתחילה בהוראות התארגנות מפורטות הנחוצות כדי שבני ישראל יוכלו להתקדם אל ארץ ישראל. כאשר הכול מוכן, משה פונה אל חותנו, הנקרא כאן חובב, ומזמין אותו להצטרף למסע. בשיחה הקצרה אני רוצה להתמקד במצב רוחו של משה:  

נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ 'אֶתֵּן לָכֶם'. לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי־ה' דִּבֶּר־טוֹב עַל־יִשְׂרָאֵל.... וְהָיָה כִּי־תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ׃

ב-2 פסוקים השורש ט-ו-ב מופיע חמש פעמים. התחזית כולה טוב. משה מביט קדימה אל עתיד מושלם.
ההכנות הסתיימו ויוצאים לדרך. על פניו הציפיה למסע מסודר מתגשם. הפסוקים המסיימים את הפרק לכאורה מאשרים את זה:

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה’, וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. 

וּבְנֻחֹה יֹאמַר: שׁוּבָה ה’ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.

כתב יד לנינגר

בספר תורה הפסוקים האלו ממוסגרים באותיות נ הפוכות. בתלמוד, חכמים אומרים שנונים מסמנים שהפסוקים לא נכתבו במקום הנכון. לי דווקא נראה שכאן בדיוק מקומם הראוי. הרי הם מסכמים את התפיסה הניסית של משה וגם טמון בהם רמז לבאות.
כתוב "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה". בניגוד לקריעת ים-סוף, כאשר כל העם ראה את הנס והשתתף בשירה, עכשיו רק משה רואה והוא לבדו אומר. מנותקים מן הנס הָעָם "מִתְאֹנְנִים רַע בְּאׇזְנֵי ה'."
על מה הם מתתלוננים? לא כתוב. אלא "וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר־בָּם אֵשׁ." למה להתעניין ולנסות לפתור את הבעיה כאשר אפשר להשתיק אותה עם פירוטכניקה? אבל...
ה' שוב כועס ומשה – שהיה כה אופטימי בשיחתו עם חובב לפני אולי שבועיים – שוקע בדיכאון אובדני. לוֹ אלוהים כן מקשיב, ולא רק למילים "הׇרְגֵנִי נָא", ומציע שינוי בסדרי העבודה כדי להקל עליו.
לשבחו של משה, אֹמַר כי הוא מקבל את הצעה ומוכן להאציל מכוחותיו לזקנים. זו מראה עד כמה הקשבה מסיעת במציאת לפתרונות.
ההשתקה יעילה לזמן קצר מאוד. תכף "הָאסַפְסֻף" מתבכיין על התפריט. זה המופע היחיד של האספסוף בכל התנ"ך אבל רואים שהם כן למדו משהו. כדי לפתור בעיה חשוב לפרט מה כואב, לא רק לקטר. הבל שהצד השני שמע את מילים ולא הקשיב לעומק המצוקה.

הבל שמשה לא למד את הלקח וגם לא השכיל לנצל את קִרבתם של הזקנים לשטח כדי להבין מה באמת מציק ל-"עַמךָ." מה היה קורה, אם במקום לְהֵיעָלֵב על הדיבורים לגבי מצרים, משה היה מסביר:

נכון, אנחנו אוכלים רק מן כ-13 חודשים[2]. המרחק מסיני לקדש ברנע בגבול מואב הוא אחד עשר ימי[3] הליכה לשיירה רגילה. הקצב שלנו איטי יותר, אז ייקח לנו חודש, מקסימום שישה שבועות. אני מצפה (בלי נדר) לחגוג את חג השבועות על גבול הארץ. ואז נִסְעַד את לבנו מכל טוב. קצת סבלנות ונגיע הביתה.

מה היה קורה? לעולם לא נדע. שוב התגובה האלוהית היא מפגן כוח זועם, קודם עודף עצום של בשר שלו ואז מגפה. כמה אנשים צריכים למות בגלל חוסר תקשורת? 

לא סיימנו. ההתרסה הבאה נגד מנהיגותו של משה באה מאנשים קרובים מאוד: מרים ואהרון. הם מעלים שתי טענות, אודות אשתו ואודות נבואתו. שוב משה לא מנסה לברר את עניין, אפילו לא שואל מה הקשר בין שתי הטענות. אם משה לא יכול לשוחח עם האחים שלו, עם מי כן? במקום דיון ענייני, המספר מודיע "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד" כאילו ענווה פוטרת אותו מדו-שיח בינאישי. איש ענו באמת ישאל: "איך אני יכול להשתפר?" משה שותק ואלוהים שוב נכנס לתמונה, מוכיח את אהרון ומרים ומעניש רק את מרים. ואז משה פותח את הפה בתפילה קצרה למען מרים והיא מבריאה. האם רק עם אלוהים משה יודע לדבר?

זה סוף הפרשה ואלו הם הסדקים שנפתחו במרקם החברתי של בני ישראל בשנה השנית לצאתם ממצרים. לוּ שׂמו לב אליהם בזמן אמת, האם אפשר היה למנוע את השבר הגדול ולחסוך 39 שנות נדודים?

לא אעז לנחש. אבל כן אסיק כמה מסקנות. ברמה הבינאישית, ראינו עד כמה חשוב להקשיב למצוקה העומדת מאחרי המילים, גם ברגעי מצוקה כאשר נאמרים מילים מכאיבים. ברמת הציבורית: הנהגה המדברת רק עם עצמה, כושלת בהסברה, לא מקשיבה לעם ואז מנסה לפתור בעיות באופן חד-צדדי וכוחני לא הביאה את בני ישראל אל המנוחה ואל הנחלה. כמו אז גם היום.

הלווי שלא רק נלמד את הפרשה אלא נלמד ממנה, במהרה ובימינו ונאמר אמן.

-----

[1] הדברים נכתבו לפני התחלת מבצע "עם כלביא"

^[2] לפי שמות טז המן התחיל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לפי מדבר י המסע במדבר התחיל בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ.

[3] דברים א:ב