פרשת בלק: ברכה, חטא וחסד

מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עַמִּיקְתָא, פרשת בלק מובילה אותנו מפסגות של שירה נבואית אל שפל של חטא, חוסר מנהיגות ועונש.

הסיפור מתחיל כאשר בלק מלך מואב נחרד למראה רבבות בני ישראל שעמדו מול גבול ארצו. הוא מבקש לשכור את שירותיו של בלעם כדי להסיר את האיום בקללות. בתחילה בלעם דחה את פנייתו, במצוות אלוהים שהבהיר "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת־הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" )במ' כב:יב). אך השליחים לא מדווחים למלך את תשובתו המלאה של בלעם. בלק מצדו מבין, בטעות, שהצעתו לא הייתה נדיבה מספיק ושולח משלחת מכובדת יותר. למרבה ההפתעה, אלוהים כאילו משנה את עמדתו "אִם־לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם"

אבל רק לגבי ההליכה, לגבי תוכן האמירות, הוא לא מוותר, שנאמר: "וְאַךְ אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" )במ' כב:כ).

בלעם מרוצה והולך עם אנשי בלק. כשהסצנה המביכה עם האתון מבהירה לו שאלוהים משתמש בו כדוגמה, בלעם כבר לא יכול להתחרט. בשעת המבחן, לקורבנות הרבים ולשינויי המקום אין השפעה. בלעם מברך:

"מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'... מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת־רֹבַע יִשְׂרָאֵל"

ובלק זועם "מֶה עָשִׂיתָ לִי?" )במ' כג:ח, י, יא) שוב ושוב.

בעיני בלק ובלעם המסע נכשל. העם ברוך ונקבע העקרון: "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן־אָדָם וְיִתְנֶחָם" (במ' כג:יט) או במילים היותר פשוטות של ספר דברים (י:יז): "ה' אֱלֹהֵיכֶם... לֹא יִקַּח שֹׁחַד."

אך עלינו להיזהר, נאמנות לברית לא מבטל את היושר האלוהי ואת האַחְרָיוּתִיּוּת accountability שלנו, אלא ההפך, כפי שמבהיר הנביא עמוס (ג:ב) "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל־כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כׇּל־עֲוֺנֹתֵיכֶם׃" מתברר שבלק יודע זאת. הוא לא יכול לקלל אבל, כעוס ומתוסכל, הוא כן יכול להכשיל.

לא במקרה אחרי שבלק ובלעם נפרדים והולכים כל אחד לביתו,

"וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל־בְּנוֹת מוֹאָב׃ וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן׃ וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר־אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל׃" )במ' כה:א-ב).

שפל חדש. גם בחטא העגל בני ישראל לא עבדו אלוהים אחרים אלא דמיינו לעצמם שפסל יכול לייצג את ה'. במרידות אחרות הם הביעו חששות ואמונה חלשה או פקפקו במנהיגים אבל לא הגיעו עד כדי זנות עבודת אלילים.

הסיבתיות לא מפורשת כאן אבל בפרק לא (טז) נלמד שזו נקמתו של בלעם אשר ייעץ לנשות מואב לפתות את בני ישראל. מילותיו המדויקות לא מופיעים בתורה אבל חז"ל מגלים את ההיגיון שלו: "אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִימָּה הוּא, וְהֵם מִתְאַוִּים לִכְלֵי פִשְׁתָּן. בּוֹא וְאַשִּׂיאֲךָ עֵצָה: עֲשֵׂה לָהֶן ביתנים בשוק, וְהוֹשֵׁיב בָּהֶן זוֹנוֹת..." (בבלי סנהדרין קו:א). בגרסה אחרו העצה היא להציעה מצרכי מזון כי "אין להם שיאכלו אלא מן בלבד" (אבות דרבי נתן נוסח א א:ד). האם זו היתה פעם ראשנה שאויבינו למדו את חולשותינו והשתמשו בהם נגדנו? בכל מקרה, זו לא היית פעם האחרונה.

עצתו של בלק הצליחה, ה' מביא מגיפה על בני ישראל. אל אף מצוותיו, משה ומנהיגי העם רְפֵי ידיים ולא מגיבים. כאוס משתולל עד שפנחס לוקח רומח בידו והפרשה (תרתי משמע) מסתיים באלימות מדממת וארבע ועשרים אלף מתים.

מזעזע.

אבל לא הכול אבוד. הברית קיימת. בהפטרה הנביא מיכה מראה לנו דרך. אחרי שהוא מזכיר בפירוש את בלק, בלעם והמעשים בשיטים, הנביא מבהיר שוב כי אין רצון ה' בהקרבת קורבנות אלא

"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה־טּוֹב וּמָה־ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם־אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו:ח).

לא בפולחן אלא במשפט ובחסד אפשר לעורר רחמי האל ולרכך את כעסו.

דברי מיכה בדלתות של
ארון הקודש בקהילת הוד והדר

עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט: לנהל את חיינו הפרטיים והציבוריים לפי כללי ההגינות והצדק שלא נותנים עדיפות לעשיר ובעל הזרוע ומחלקים את המשאבים כך שהצרכים הבסיסים של כולם מסופקים.

אַהֲבַת חֶסֶד: לא רק הרגשה פנימית נעימה אלא גם אהבה פעילה, גמילות חסדים המיטיבה עם הדל ומוחלש בחברה ע"י נתינת סיוע ממשי:

"פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא‎ ‎בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ" (ישע' מח:ז; נקרא כהפטרה ביום כיפור)

ודרך נוכחות תומכת עם כל מי שנמצא במצב פגיע: החולה והנפגע, הבודד והאבל.

וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ: בלי למשוך תשומת לב לעצמנו ומעשינו, כדברי הרב אברהם יהושע השל: "היופי הגדול ביותר צומח במרחק הרב ביותר ממרכז האגו".[1]

מה שנכון במישור הלאומי, נכון גם במישור האישי.
(חתן וכלה), אתם כורתים ברית נשואים ונכנסים לחופה, המסמלת בית אשר פתוח גם לעולם. יהי רצון שתשכילו לבנות ביתכם על יסודות של חסד, אחד כלפי השני וגם כלפי הסובבים אתכם והעולם כולו, כדברי משורר תהילים,

"כִּי־אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תה' פט:ג).

שבת שלום.

---

[1] אלוהים מבקש את האדם ע' 319, תרגום עזן מאיר-לוי.

Parashat Balak: Blessing, Disaster and Kindness

Parashat Balak descends from the heights of prophetic poetry to the depths of sin, failed leadership, and punishment.

The story begins when Balak, king of Moab, is horrified at the sight of tens of thousands of Israelites massed along his border. He attempts to hire Balaam’s services to curse them and remove the threat. Balaam initially rejects his request, at the command of God, who clearly states, “Do not go with them. You must not curse that people, for they are blessed.” (Numbers 22:12; translation: RJPS, except as noted). But the messengers do not report Balaam’s complete answer to the king. Balak, for his part, mistakenly thinks that his offer was not generous enough and sends a more respectable delegation. Surprisingly, God seems to change God’s position, “If the men have come to invite you, you may go with them.” But only with regards to the journey. Regarding the content, God stands firm “But whatever I command you, that you shall do” (Num. 22:20).

Balaam is please and departs with Balak’s delegation. When the embarrassing scene with the jenny (i.e., female donkey) makes it clear that God is using him as an example, Balaam can no longer turn back. In real time, the many sacrifices and changes of locale have no effect. Balaam blesses: “How can I damn whom God has not damned? How doom when God has not doomed? …. Who can count the dust of Jacob, number the dust-cloud of Israel?”
Balak is furious, “What have you done to me?” (Num.23:8, 10, 11). Repeatedly.

From the perspective of Balak and Balaam, the mission failed. The people were blessed and the principle was established: “God is not human to be capricious, or mortal to have a change of heart”(Num. 23:19) or, in the simpler words of Deuteronomy (10:17): “For the Eternal your God… takes no bribe.” 

But we must be careful, loyalty to the covenant does not nullify divine morality or our accountability. Quite the contrary. The prophet Amos leaves no room for doubt, “You alone have I singled out of all the families of the earth—that is why I will call you to account for all your iniquities” (3:2). 

It turns out that Balaam knows that. He can’t curse Israel but — angry and frustrated — he can make them stumble.

It is no coincidence that after Balak and Balaam part ways that “While Israel was staying at Shittim, the people profaned themselves by whoring with the Moabite women, who invited the people to the sacrifices for their god. The people partook of them and worshiped that god.  Thus Israel attached itself to Baal-peor, and GOD was incensed with Israel.” (Num. 25:1-2).
A new low. Even when they sinned with the golden calf, the Israelites did not worship other gods. Rather, they imagined that a statue could represent their true God. In other rebellions, they expressed fears and weak faith or doubted the leaders, but did not descend to prostitution and idolatry.

The causation is not explicit in this chapter but later, in Numbers 31:16, we learn that Balaam exacted his revenge by advising the women of Moab to seduce the Israelites. His exact words do not appear in the Torah, but Rabbis reveal his logic: “The God of these hates lewdness, and they desire linen good. Let me give you some advice: Set up pavilions in the marketplace, and place prostitutes in them...” (Babylonian Talmud, Sanhedrin 106a; my translation). In another version, he advices them offer food because “they have nothing but manna to eat” (Avot de-Rabbi Natan, version A, 1:4; my translation). Was this the first time that our enemies learned our weaknesses and used them against us? It certainly wasn’t the last.

Balak’s advice succeeded and God brings a plague upon the Israelites.

Despite God’s command, Moses and the leaders of the people are weak and unresponsive. Chaos rages until Pinchas takes a spear in his hand and the portion ends with bloody violence and 24,000 dead.

Shocking.

But not all is lost. The covenant remains in force. In the haftara, the prophet Micah shows us the way. After explicitly mentioning Balak, Balaam, and the deeds of Shittim, the prophet clarifies again that God cannot be ameliorated with sacrifices, but rather 

“You have been told, O mortal, what is good, and what God requires of you: only to do justice and to love goodness, and to walk modestly with your God” (Micah 6:8).

God’s mercy can be aroused and God’s anger softened not with ritual through justice and kindness.

Micah's words on the Torah Ark
of Hod veHadar

Do justice by conducting our personal and public lives according to principles of fairness and justice that do not give preference to the wealthy and powerful, and that distribute resources so that the basic needs of all are met.

Loving goodness is more than a pleasant inner feeling. It calls for active love: aiding the needy and weak in society with concrete assistance, feeding the hungry, providing for the homeless and clothing the naked; and being a supportive presence for people in vulnerable situations: the sick and injured, lonely and bereaved. ‎

Walk modestly with your God, without calling attention to ourselves and our acts, as Rabbi Abraham Joshua Heschel wrote: “The greatest beauty grows at the greatest distance from the ego” (God in Search of Man, p. 404).

What is true on the national level, is also true on the personal level. (Bride and groom), you are entering a covenant of marriage under a chuppah that symbolizes a home that is open to the world. May you be wise enough to build your home on foundations of kindness, to each other,  to those around you, and to the world as whole. As the psalmist wrote, 

“The world is built on kindness” (Ps. 89:3, my translation).

Parashat Hukkat: Miriam’s Well(?)

Hebrew

My name is Miriam.

I am a prophet.

There’s also a well; many wells actually, but they aren’t mine.

Let me explain.

Already at a young age, there were moments when God blessed me with the ability to see things clearly, even in a fog. This was the case when my parents separated following Pharaoh’s decrees. In the midst of the fear and grief that enveloped us, I understood that if my outstanding parents were to demonstrate fortitude and hope by bringing a new life into the world, despite everything, that new person would sow a seed of redemption[1] (honestly, I was hoping for a little sister...).

My mother Yocheved was smart and resourceful. When my brother grew and we could no longer hide him, she set him afloat on the Nile, at a time and in a place where Pharaoh’s daughter could be expected to appear. She also prepared me to take immediate action, with a plan that would return him home.[2] We succeeded, and my brother’s story is famous. I haven't told anyone what happened to me until now.

While I was hiding among the reeds, the water enchanted me. I returned to the banks the Nile many times. I gazed at the water, both in the river, and when rose and overflowed its banks. I learned how water flows, how it is absorbed into the soil, and how the ground appears after it retreats. Deep inside, I knew that one day this information would be important. Another aspect of prophecy.

Years passed. The seed of redemption sprouted. We left Egypt. After crossing through the sea, facing the reeds, I rose up singing and swept all the women after me with timbrels and dancing.

We rose up and came crashing down. There was no potable water at Marah. Or at Rephidim. We weren’t in Egypt. There’s no Nile in the desert, and we didn’t know how to find water in the wilderness. At Marah, my brother sweetened the water with a trick he had learned years earlier, on his way to Midian. At Rephidim, God arranged for water to flow from a rock. Miracles and wonders. Real ones. But inadequate to provide for the needs of an entire nation for a one-and-a-half or two years (according to the original plan) in an arid region.

A well in the Sinai desert
(Thomasccnawiki via Wikimedia Commons)

I left the camp, surveyed the area, and examined the terrain. I took a pointed stick, tested the ground, dug some holes and found water.

As a token of gratitude, the people wanted to name the well after me. I was flattered, but I also wanted them to learn from me. My wisdom and knowledge stemmed, in part, from prophecy, but also from careful observation, patience, and effort. I couldn’t find any apprentices.

Our time in the desert was extended beyond expectations. Far beyond expectations. I’ve grown old. My vision has deteriorated. My legs have weakened. I worry that I do not have long to live. We arrived in Kadesh yesterday. I am no longer able to leave the camp, survey the terrain and identify the location of the spring. What will happen? I’m afraid; not of death, but for the people.

“For their sakes, do not withhold water…..”[3] “Into God’s hands, I place my soul.”[4]

“Miriam died there and was buried there and the community was without water” (Num. 20:1-2)

---

[1] Babylonian Talmud Sotah 12a

[2] For details of Yocheved’s perspective see “The Heritage of Yocheved.”

[3] Prayer for rain said on Shmini Atzeret,

[4] Adon Olam hymn