Tuesday, October 4, 2016

דברי תפילה לראש השנה תשע"ז

לאל עורך דין

‏"חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל־הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" התריס אברהם כלפי שמים ‏והכניס לתודעת צאצאיו כי ה' שופט את כל הארץ – ציר מרכזי ‏בפיוטים בימים הנוראים.
 הפיוטים שמתארים עמידתנו במשפט לפני האל שעורך משפטים, בוחן ‏לבבות ויודע מחשבות הם הזמנה לדמיון מודרך, הזדמנות לראות את ‏עצמנו במצב פגיע, בלי באמת להסתכן. דמיין את עצמיך נכנס לבית משפט, האם אתה עומד לבד מול דיין, מוכיח, ויודע, ועד? יש קו מחשבה חז"לי ופיוטי אחד שאכן מעמיד את האדם בודד במערכה, כמו שכתוב בפרקי אבות: "הוּא הַדַּיָּן, הוּא עֵד, הוּא בַּעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד לָדוּן שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שׁוֹחַד" (ד:כב).
אבל יש אסכולה אחרת, המדמיינת מערכת משפט מאוכלסת בפרקליטים, בקטגורים ובסנגורים. שימו לב למילים היווניות כי עריכת-דין כמקצוע היה זר לעם ישראל עד התקופה ההלניסטית. וכאשר הכירו אותו, חז"ל חששו מיכולתו של נואם מליצי בעל-כישרון לעוות צדק ולהטעות משפט. בתלמוד נאמר בפירוש: אם לאדם העולה לדיון לפני שופט יש פרקליטים גדולים הוא ינצל; ואם אין, לא ינצל (בבלי שבת לב:א) לכן הם אסרו על השימוש בפרקליטים בבתי משפט הארציים שהם ניהלו.
אך בית-דין של מעלה היה שונה בעיניהם, דווקא בגלל יכולתו של מליץ יושר להשיג תוצאה טובה לשולחיו, כי אין אדם צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה־טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא (קהלת ז:כ). בתנ"ך הגנת העם בפני האלוהים הייתה תפקידו של נביא, החל ממשה אחרי מעשה העגל ופרשת המרגלים. בתגובה למאמציו אלוהים מכריז "סלחתי כדבריך." כאשר תם עידן הנבואה לא הייתה ברירה אלא להעביר את התפקיד הלאה. בעיני חז"ל "אלוהים מעדיף שמליץ יושר ישכנע אותו להטות את הכף לצד הרחמים, ולוּ במחיר הצדק"  כפי שהרב דר' ריצ'רד הידרי ניסח את עמדתם. 
"God would prefer to be persuaded towards mercy by a good lawyer even at the expense of justice." (Richard Hidary)
לפני שנתחיל לדמיין את השרפים המעופפים מעל הארון עם גלימות שחורות ופאות מאובקות אחזור לפרקי אבות: ר' אליעזר בן יעקב אומר: העושה מצוה אחת, קונה לו פרקליט אחד. והעובר עברה אחת, קונה לו קטיגור אחד. תשובה ומעשים טובים, מגנים לפני הפרענות (ד:יא). מצווֺת ומעשים טובים הם הגנה שיעמוד לצדינו לא רק בבית דין של מעלה אלא גם–ואולי בעיקר–בחיים כאן ועכשיו.

חנה

בראש השנה עקרות נפקדו. ראשית השנה נמשלה להריון מיוחל, תחילתו של תהליך שינוי ארוך-טווח. את סיפורהּ של חנה אפשר ללמוד מזוויות רבות הקשורות לשנה החדשה ולחיים בכלל עד כדי שאפשר לדמיין כי בחרו בקריאה "וה' פקד את שרה" כדי להפטיר בחנה. היום אתמקד בתפילת התחנונים בפרק א, שחז"ל ראו בה את הדֻּגְמָא ב-ה"א הידיעה לתפילה ראויה. על בסיס דרשותיהם ופירושהּ של הסופרת ימי ערמוני אני רוצה לסמן שביל אֶל תפילה שיש בכוחהּ להעביר את רוע הגזירה ולהניע התחלה חדשה.
"וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל־לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ". הצעד הראשון הוא ריכוז בתפילה. לזמן הקצוב שאנחנו כאן באולם הזה התפילה צריכה להיות בעינינו דבר ראשון במעלה. אם אנחנו מדברים אל נמען חיצוני או "רק" על-ליבנו, תפילה צריכה דיבור מיוחד המאחד ראש ולב, "נתיב להתבוננות עמוקה פנימה, לבדק בית יסודי ומאוד אישי שלא משאיר מקום להסתתר מן האמת, להתעלם מיכולותינו, או מחלקנו – המודע או לא מודע – במצבנו." הדיבור נדרש כדי להגדיר את המחשבות אך הקול לא נשמע. השקט שומר על פרטיות ומונע רעש העשוי להפריע לתקשורת הפנימית. אם לא נוכל ליישר קו בין הרגש והשכל כל התקדמות בחיים תִּתקל בקשיים.
לפי הקריאה החז"לית תפילתהּ של חנה כוללת לא רק את הנדר המפורש בטקסט אלא גם דין ודברים עם ריבונו של עולם על צדקת דרכהּ בקיום המצוות וחובתו לקיים את סדר הבריאה. האם אנחנו יכולים לעמוד כאן, ובכובד ראש לטעון כי קיימנו את המוטל עלינו? אם לאו, באיזה זכות נוכל לצפות שתפילותינו יענו?
כאשר חנה נודרת נדר, היא עוברת תהליך של העצמה. היא הוציאה את הכאב בבכי, ואז משנה גישה. היא כבר לא נותנת למרירות להשתלט אלא מביטה קדימה ומביעה תקווה. היא לוקחת אחריות על העתיד המיוחל. האם אנחנו מוכנים לקחת אחריות על השינוי שאנחנו מבקשים?
המילים הבונות את תפילתהּ של חנה הם מילים עם כוח, כוח לעצב מציאות. הבה נקשיב להן עתה בלב פתוח וניקח אותן כדוגמא.

אבינו מלכנו

סיפור המוצא של תפילת "אבינו מלכנו" סופר בתלמודים בשתי גירסאות, בבבלי אנחנו קוראים:
מעשה בר' אליעזר שהוביל תפילות הציבור בזמן בצורת, ואמר עמידה מתוגברת של עשרים וארבע ברכות ולא נענה. רבי עקיבא בא אחריו ואמר "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה. אבינו מלכנו למענך רחם עלינו!" וירדו גשמים. רבנים לחשו ביניהם: למה נענה ר' עקיבא ולא רבו ר' אליעזר? יצאה בת-קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו. (תענית כה:)
תשובת בת-הקול לתמיהתם של הרבנים חידתית. אני רוצה לקרוא אותה לפי הבנתו של הרב אלי קונפר ממנו למדתי את החומר הזה. הוא מפרש את "מעביר על מדותיו" כ-"מתגבר על תכונותיו הלא טובות." בתלמוד ר' אליעזר ור' עקיבא מופיעים ביחד הרבה. ר' אליעזר מתלהט, כועס ומכעיס ותלמידו ר' עקיבא הוא החבר המבין והמפייס, לפעמים היחיד שיכול להרגיע את המצב.
היענות לתפילה אינה תלויה בגדולתו של אדם בתורה ולא למעמדו בחברה, אלא במידותיו הטובות וביכולתו להועיל לחברים ולחברה. כפי שר' עקיבא התנהג עם חברו ר' אליעזר, אבל איך הוא ניגש לתפילה? התלמוד הירושלמי מוסיף נדבך:
רבי אליעזר גזר תענית ולא ירד גשם. גזר רבי עקיבא תענית וירד גשם. ר' עקיבא הסביר לציבור: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? למלך שהיו לו שתי בנות: אחת חצופה ואחת כשירה. כאשר החצופה בקשה ממנו דבר מה המלך היה אומר לעבדיו "תנו לה מה שהיא רוצה שתלך." אבל כאשר אחותהּ בקשה הוא האריך רוחו להקשיב, כי חפץ לשמוע את קולהּ.
כאן התפילה "אבינו מלכינו" אינה נזכרת בפירוש אבל במשל יש אב שהוא מלך. כאב הוא אהב את שתי בנותיו, אחרת לא היה נענה להן בכלל. אבל כמלך הוא נענה דווקא למי שלא שאלה יפה אלא הפכה שולחנות ותבעה את רצונהּ. כך ר' עקיבא מעיד שהוא נגש למלך עליון.
האם דרך זו פתוחה לכל אחד? אולי רק למי שעובר על מידותיו ומשכין שלום בין הבריות? איך אנחנו ניגשים ל-"אבינו מלכנו" בחוצפה או בנעימות?

לפני זכרונות

שלוש הברכות האמצעיות במוסף של ראש השנה – מלכויות, זכרונות ושופרות – הן יחודיות, עם מבנה שאינו דומה לשום ברכה אחרת כל השנה. כל ברכה בנויה מקטע מבוא, עשרה פסוקים וברכה מסיימת. כל פסוק כולל מילת מפתח הקשורה לנושא הברכה ויש בכל מקבץ שלושה פסוקים מן התורה, שלושה מן הכתובים, ושלושה מן הנביאים ואחד אחרון מן התורה הכלול בברכה המסיימת. דרך אחת להתעמק במשמעיות של התפילה היא לבדוק את הקשרם התנ"כי של הפסוקים הכלולים בה.
בפסוק הראשון "יזכור אלהים את נח," ובשני "וישמע אלהים את נאקתם" של בני ישראל במצרים הזכירה האלוהית היא שלב מקדים להתערבות במצב שנראה אבוד. זכרון מוביל לפעולה. היציאה מן התיבה, ויציאת מצריים מסמנות תפניות דרמתיות בחייהם של נח, משפחתו והחיות בתיבה במקרה הראשון, והעבדים העבריים במקרה השני. כל תפנית היא הזדמנות להתחלה חדשה הכרוכה בתקופה מעבר לא פשוטה. נח ובני ביתו עומדים לפני עבודה קשה לשקם עולם הרוס. לעבדים המשוחררים נדרשת תקופה הסתגלות בה יש עליות, מורדות ולא מעט כישלונות. העובדה שאלהים זכר אותם לחיים לא מבטיחה הצלחה. "זוכרנו לחיים" אנחנו מבקשים. הפסוקים מזכירים לנו שזכרון אלוהי אינו כרטיס כניסה חינם לחיים קלים.

זכרונות 2 

הפסוק שלישי מכתובים מתהילים פרק קו והפסוקים מירמיה ויחזקאל מציגים
מבטים הפוכים על ההיסטוריה של עם ישראל. תהילים קו הוא פרק ארוך המונה רבים מחטאי ישראל במדבר ובארץ, ומביט קדימה אל הגולה. ממקום מושבם בין הגוים אלוהים שומע תפילתם זוכר הברית ומחזיר אותם ארצה. הדגש הוא על נאמנות אלוהית לברית.
בדברי הנביאים, תקופת המדבר נראה לגמרי אחרת: אהבה: ירח דבש של חסד נעורים או ילדות תמימה של בן יקר. למרות הכל או בעצם לפני הכל, היה ויש אהבה בין אלהים ועם ישראל. אבל יש תנאים שמביאים אותנו לויקרא כו מקורם של הפסוק השלישי והעשירי ופרק המסכם את תורת הקדושה, מתווה החיים של עם ישראל. ירמיה ויחזקאל רצו ששומעיהם ירגישו את עומק הקשר והנאמנות של ה' לעמו. שילוב הפסוקים כאן מאתגר אותנו להרגיש את המחוייבות ההדדית, כדי שנמלא את הצד שלנו בברית ונהיה ראויים שאלהים יזכור גם אותנו ברחמים.

No comments:

Post a Comment