On Saying Kaddish in Elul

על אמירת קדיש באלול-תשרי

בסוף מסכת סוטה חז‎”‎ל מתארים את עולמם המתפרק אחרי החורבן. רבא טוען שכל יום מקולל יותר מקדמותו. והגמרא שואלת ‎”‎אם כן, איך זה שעולם עדיין מתקיים? ‎”‎ ועונה, בין היתר, כי אמירת ‎”‎יהא שמיה רבא‎”‎ בבתי המדרש מקיימת את העולם. זו רמיזה קדומה לשורת המפתח ממנה יבנה הקדיש.

קדיש האבלים המוכר הותקן ע"י רבני אשכנז כאשר הם הביטו בעולם הרוס אחרי מסעות הצלב. גם במישור האישי, כאשר המוות של אדם קרוב מעמיד אותנו מול אובדן וסופיות החיים, אנחנו נקראים לצאת מהבית, מן החושך אל הציבור לומר ‎”‎יתגדל‎”‎ ולהמתין למענה ‎”‎יהא שמיה רבא.‎”‎

יש בכחם של ה-ביחד, הקריאה והמענה, והקשר הבין-דורי לשתול בנו תקווה גם ברגעים קשים.

התנודה בין אור וחושך מודגמת היטב בפרק תהילים המיוחד של אלול וחצי-תשרי "לדוד ה' אורי." הפרק נע מהבעת בטחון מופלא "ה' מָעוֹז-חַיַּי, מִמִּי אֶפְחָד?" אל תחינה מפוחדת "אַל-תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי... אַֽל־תִּטְּשֵׁנִי וְאַל־תַּֽעַזְבֵנִי... אַל-תִּטְּשֵׁנִי וְאַל-תַּעַזְבֵנִי" וכמיהה לאמונה "לוּלֵא-הֶאֱמַנְתִּי" ומסיים במילים שהם גם דיבור עצמי וגם עידוד הדדי: קַוֵּה אֶל-ה'. בהמשך, האבלים אומרים קדיש, והמילים משתלבות היטב.

קַוֵּה אֶל-ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל-ה'. יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא.

יִתְגַּדֵּל וְיִתְקַדֵּשׁ שמו הגדול, שברא בעולמו תקוה.
                                                                                                    הוד והדר, כה אלול תשע"ז

At the end of Talmudic tractate Sotah, the Sages describe their world as collapsing after the destruction of the Temple. Rava claims that every day is more cursed than the one before. The Gemara asks, "If so, how is it that the world still exists?" and answers, inter alia, that the recitation of “Y’hei sh’mei raba – May His great name be blessed” in study halls sustains the world. This is an early reference to the key line around which the Kaddish is built.

The Mourner’s Kaddish as we know it was instituted by rabbis in northern Europe when they viewed their world destroyed by the Crusades. On the personal level, when the death of a close relative confronts us with loss and finality of life, we are called upon to leave the house, emerge from the darkness into community, say, "Yitgadal – Glorified” and wait for the response “Y’hei sh’mei raba – May His great name be blessed.”

The togetherness, call and response, and inter-generational connection have the power to plant hope within us even in difficult moments.

The fluctuation between light and darkness is illustrated in Psalm 27, which we recite in Elul and Tishrei until Simhat Torah. The psalm moves from amazing confidence, "The Eternal is my light, whom shall I fear?" To a frightened plea, “Do not hide Your face from me, do not turn Your servant away in wrath. You are my help. Abandon me not, nor forsake me...” and yearning for faith, “If only I had faith,” and  ending with words that are both self-talk and mutual encouragement: “Hope in the Eternal.” Then, the mourners say Kaddish, and the words flow together well.

“Hope in the Eternal. Let your heart be firm and bold, and hope in the Eternal, Yitgadal v’yitkadash sh’mei raba b’alma di-v’ra chirutei – Glorified and sanctified be God’s great name in the world that He created.”

Glorified and sanctified be great name of God who created hope in God’s world.

Hod veHadar, 25 Elul 5777