Tuesday, September 19, 2017

Isaac’s Shofar

“Happy are the people that knows the shofar’s sound, they walk in God’s light.”
What does it mean to “know the shofar’s sound? How can we walk in God’s light? What is a worthy life?  These are among the questions we face today.
In rabbinic literature, the sounds of the shofar and today’s Torah reading are connected to each other in two, nearly opposite ways.  The best known connection is that of Abraham:
 Abraham said: “Yesterday, you told me that ‘Isaac will be your seed.’ Now you are telling me ‘Sacrifice him on one of the mountains.’  I conquered my natural desires and did what You said.  Now, when Isaac’s descendants sin or get into trouble, I want you to remember the binding of Isaac, forgive their sins and save them from trouble.” 
God replied: “You have said your piece and now I will say mine. In the future, when Isaac’s descendants sin, I will judge them on Rosh Hashanah, unless they ask that I credit them by remembering the binding of Isaac when they blow on the shofar.”  (Midrash Tanhuma)
This midrash emphasizes the strength of Abraham who conquered his desires and knows how to negotiate with God in order to get a good “deal” for his descendents.  It corresponds to the “tekiah” sound of the shofar  - long and steady - symbolizing the hope inherent in repentance and all new beginnings.
A less well-know connection between the shofar and this morning’s reading is from Sarah’s side.  Although she does not appear actively in the story, Sarah is very involved in the Binding of Isaac:
Know that this is true.  When Isaac returned to his mother, she asked him where he had been.  He replied, “Father took me up mountains and down valleys.  Up on one of the mountains, he built an altar, arranged the wood and took the knife to slaughter me.  If an angel had not come to stop him, I would have been slaughtered.”
Sarah asked, “Oy! Do you mean that if hadn’t been for the angel, you would already have been slaughtered?”  Isaac, “Yes.”
At that Sarah screamed six times, paralleling the six tekiah sounds.  There are those who say that before she finished, she died.  (Leviticus Rabbah)
In another version, Sarah’s screams are compared to a “teruah” sound.  Indeed, Maimonides compares the teruah to a “wail” or “groan.”
Here there is no power, no hope, no new beginning; there is weakness, despair and death.

I have been contemplating the Binding of Isaac and the messages that are delivered by the choice to read this passage on Rosh Hashanah.  If this chapter is read in isolation, the messages are almost unbearable.  Abraham is willing to surrender his beloved son, the fulfillment of the covenant and his independent sense of justice.  Isaac is willing to surrender his life and Sarah collapses in the face of all this surrender and her loss of control over Isaac. 

However, there is no reason to read the chapter in isolation.  It is part of a much larger context in which our ancestors do provide varied and positive examples that are relevant to our lives.  There is so much material that I cannot consider it all today.  Therefore, I have selected a few examples from the lives of Abraham, Sarah and Isaac that can still guide us on our way today.

From the life of Abraham, I have selected two examples that relate to the inescapable necessity to choose, not only between good and bad but also between good and good, in those situations where limited resources or other conditions make it impossible to choose both. 

In Genesis 18, Abraham is sitting at the entrance to his tent and God appears to him for no apparent reason.  From the juxtaposition of texts, the Rabbis learned and taught that God has come to visit the sick, three days after Abraham’s circumcision.  “Sick,” hurting and hot, Abraham merits a special spiritual experience.  Suddenly, he sees three “men” in the distance.  He gets up and runs to them.  Nothing, good or bad, can prevent him from personally extending hospitality to them.

This story emphasizes the importance deeds of loving-kindness.  God visits the sick and Abraham overcomes obstacles and gives up personal pleasure, in order to welcome guests. 

  • An important element in a worthy life is giving to others and being attentive to their needs.
Another situation in which Abraham must make a decision is at the end of the Binding of Isaac.  At the beginning of the chapter, God commands him to sacrifice his son.  Later, an angel commands him “Do not touch the boy.”  The free, human Abraham must make an independent decision.   He makes the choice that must seem to him to be more humane and more just.  He sacrifices the ram instead of his son.  By doing this, Rabbi Michael Graetz teaches that he “establishes an autonomous realm of righteousness by which God’s commands can be judged.  Commands, which offend the autonomous realm of righteousness, can be turned into symbolic ones. “

  • Additional important elements in a worthy life are human standards and independent moral judgment.
In the Torah, Sarah does not have the same close connection with God that Abraham does but her life is effected by his connections, the covenant and God’s promises.  But Sarah does not trust in promises.  She takes initiative in order to ensure that Abraham has offspring and the covenant can be fulfilled.  Unlike Abraham who was apparently so certain that everything would turn out okay that he was willing to sacrifice Isaac, Sarah lives in a world of reality, If she cannot have children, she looks for an alternative solution.  The unfortunate part is that she does not anticipate the outcome of her initiative and does not handle them well.  Instead she treats Hagar most unfairly.

Even Sarah’s famous laugh is rooted in her clear vision of reality.  Sarah knows that she is too old to give birth; miracles simply are not part of her plan.  Even when Isaac is born, she does everything in her power to protect him, even at the price of further injustice to Hagar and Ishmael.

In the end, Sarah will pay with her own life for her deep involvement in Isaac’s life.  Even in the above version of the midrash, where Isaac himself returns alive and tells his mother what has happened, the shocking news has a fatal affect.  How much more so in the version in which Satan comes alone and never gets to the “happy” end of the story.

  • From Sarah’s life we can learn about the importance of a clear understanding of reality and the need for human initiative.  Her example also warns of the need to anticipate the results of our actions and to distinguish between those things which we can control and those which we cannot.
Isaac is often portrayed as passive, an essential but boring link between Abraham and Jacob.  However, a close reading of Genesis 36 reveals a totally different personality.  Despite the fact that he is not a colorful, charismatic figure, Isaac’s example is very important for anyone who was born Jewish since he was the first born into Abraham’s covenant and the first to continue the tradition, despite the trauma of his youth.
During a famine in Israel, God appears to Isaac and commands him “Do not go down to Egypt.  Stay in this land and I will be with you.”  Like his father, Isaac listens and obeys.  Like his mother, he takes initiative in order to ensure success – he plants a crop.  God keeps his promise through the agency of Isaac’s initiative: Isaac is blessed with a record-breaking crop.

  • It is also important for us to understand that God’s blessing do not just “fall out of the sky.”  They come in response to human initiative and in accordance with the laws of nature.
During the conflict with Avimelech regarding the wells, Isaac also takes action to ensure himself adequate water and living space.  His success and the blessing that follows impress Avimelech who offers a peace agreement.  Isaac is hesitant but accepts, thereby ensuring tranquility.

The Torah does not tell us about Isaac coming down the mountain and the midrash does not add much. In my mind’s eye, I see him coming down the mountain with the ram’s horn as a reminder.  Just a ram’s horn, not a shofar.  He keeps the horn until the end of the year of mourning for his mother.  The he makes a shofar out of it.  He takes the raw material of his life and creates a useful tool.  Isaac’s sound is the “sh’varim” broken pieces that together equal the “tekiah” in value,

Isaac blows: “Tekiah, sh’varim, teruah, tekiah.”
Tekiah: In honor of his father Abraham: his strong faith and his contributions to others.
Sh’varim: To remind himself that even the ordinary initiatives of daily life can bring blessing.
Teruah:  In memory of his mother, her initiative and clear vision.
Another Tekiah, a long one: to encourage future generations to continue, to continue in the path of their ancestors.

Congregation Hod v’Hadar, 2000

השופר של יצחק

"אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון."
איך אנחנו יכולים ללכת באור ה'?  מה הדרך שעלינו ללכת בה?

בספרות חז"ל, הקריאה שקראנו בתורה הבוקר וקולות השופר הנן מחוברות משתי כיוונים כמעט  הפוכים.  הכוון הידוע ביותר הוא כיוונו של אברהם:
 [אמר הקב"ה לאברהם] אתמול אמרת לי כי "יצחק יהי לך זרע."  עכשיו אתה אומר לי "העלהו שם לעולה."  וכבשתי את יצרי ולא הֵשַבְתִיך, כך כשיהיו בניו של יצחק חוטים ונכנסים לצרה תהא נזכר להם עקדתו של יצחק  …לח להם ותפדם מצרתם.  אמר לו הקב"ה אמרת את שלך, ואומר את שלי.  עתידים בניו של יצחק לחטא לפני ואני דן אותם בראש השנה אלא אם מבקשים שאחפש להם זכות ואזכור להם עקדת יצחק, ותוקעים בשופר של אייל ואושיעם ואפדם מצרתם (תנחומה, וירא סוף)
מהמבט הזה השופר מסמל את הכח של אברהם שכבש את יצרו ויודע איך לנהל מו"מ עם הקב"ה כדי להציג "דיל" טוב לצאצאיו.   קולו של השופר הזה הינו התקיעה חזקה ויציבה שמסמלת את התקווה שבתשובה ובכל תחלות חדשות.
הפן ההפוך הינו צידה של שרה, שאינה פעילה בסיפור העקדה אך מאור מעורבת בו.  בויקרא רבא, אנחנו לומדים:
תדע שכן, שחזר יצחק אצל אמו.  היא אמרה לו: "איפה היתה?"
אמר לה: "נטלני אבא והעלני הרים והורידני בקעות והעלני על אחד מן ההרים, בנה מזבח, סדר עצים וערך מערכה ונטל את הסכין לשחטני.  אילולי שקרא לו מלאך מן השמים הייתי נשחט."
  אמרה שרה: "אילולי ה מלאך כבר  היתה שחוט!?"
אמר לה: "כן"
באותה שעה צוחה שרה ששה קולות כנגד שש תקיעות.  ואמרו: "לא הספיקה לגמור את הדבר עד המתה."
ויש גורסים שהקולות של שרה לא היו תקיעות אלא תרועות כי הרמב"ם מגדיר את התרועה כ"יללה" או "גניחה."
כאן:    אין כח,        אין תקווה,    ואין תשובה;
          יש חולשה,   יש יואש,      ויש מוות.
כבר חודש אני מהרהרת במשמעויות של עקדת יצחק והמסרים הנובעים מהבחירה לקרוא פרק זה בראש השנה.  כאשר אני קוראת את הפרק הבודד, המשמעויות הן כמעט בלתי נסבלות:  אברהם מוכן לוותר על בנו האהוב, על קיום הברית ועל חוש הצדק שלו.  יצחק מוכן לוותר על חייו ושרה מתמותת מול כל ה ויתורים האלו ואובדן שליטתה בחיי בנה. 
אך אין שום חובה לבודד את פרק.  היריעה הרבה יותר רחבה ואבותינו אכן מציעים לנו דוגמאות חיוביות ומגוונות לניהול חיינו.  היריעה כל כך רחבה שאין באפשרותנו לעניין בה כולה, לכן בחרתי מספר מצומצם של דוגמאות באברהם, משרה ומיצחק כדי להפיק לפקח לחיינו.
מהחומר הרב שיש לנו על אברהם, בחרתי שתי דוגמאות שנוגעים בצורך הבלתי נמנע בחיינו לבחור, לא רק בין טוב ל רע אלא גם בין טוב לטוב כשהמשאבים ותנאים לא מאפשרים לבחור בשניהם. 

בהתחלה של פר' וירא, אברהם יושב בפתח אוהלו וה' נראה עליו בלי שום מטרה הנראה לעין.  מסמיכות פרשיות, חז"ל לַמדו ולִמדו שזה היה התגלות של ביקור חולים, שלושה ימים אחרי מילתו של אברהם.  אברהם יושב "חולה" וכואב בחום המדברי וזוכה לחוויה רוחנית מיוחדת. פתאום, הוא רואה שלושה "אנשים" מרחוק.  למרות הכל, הוא קם ורץ לקראתם.  שום דבר, לטוב ולרע, לא ימנע ממנו לא לקבל אותם בכוחות עצמו.
כאן, מודגש לנו את חשיבותה העליונה של גמילות חסדים.  גם ה' מבקר חולים וגם אברהם מתגבר על קשיים ומוותר על "הנאה" אישית כדי להכניס אורחים. 
×מרכיב אחד של החיים הרואיים הינו נתינה לזולת והקשבה לצרכיו.
בחירה נוספת שאברהם חייב לבחור מופיע בסוף סיפור העקידה.  קודם ה' צווה עליו "העלהו כעולה" ועכשיו מלאך ה' מצווה אותו "לא לגעת בו."  אברהם, הבן-אדם החופשי חייב להחליט בעצמו.  הוא מחליט על הדרך שבוודאי נראה לו מוסרי יותר  ואנושי יותר  הוא מקריב את האייל במקום בנו.  לפי הרב מיכאל גרץ, ביוזמתו אברהם קובע "שיש יש תחום אוטונומי של צדק לפיו אפשר לשפוט את מצוות האלוהים.  מצווות אשר פוגעות בתחום הזה ניתנות להפוך למצוות סמלי"
×מרכיבים נוספים בחיים הרואים הנם קני מידה אנושיים שיפוט מוסרי עצמאי.
בתורה, אין לשרה את הקשר הישיר אם אלוהים שיש לאברהם אך חייה מושפעים מהקשריו של אברהם, מבריתו עם האלוהים ומההבטחות שהוא קיבל.  אך שרה לא סומכת על הבטחות.  היא לוקחת יוזמה כדי להבטיח זרע לאברהם ומימוש הברית.
לא כמו אברהם (שהיה כנראה מוכן להקריב את בנו באמונה שהכל יהיה בסדר) שרה חיה בעולם של מציאות.  אם היא לא יכולה ללדת, היא מחפשת פתרון חלופי.  הצרה היא ששרה לא מצליחה לצפות את התוצאות של יוזמתה ולא נושאת בהם אלא מתנהגת בהגר בצורה לא הוגנת בהחלט. 
גם הצחוק המפורסם של שרה הוא תוצאה של ריאתה הברורה של המציאות.  היא יודעת שעברה זמנה ללדת ונסים אינם חלק בתוכניותיה.  גם כשיצחק אכן נולד, הוא עושה את הכל כדי להגן עליו בכוחות עצמה, גם במחיר של עוון נוסף להגר ולישמעאל.  בסופו של דבר, מעורבותה העמוקה בחייו של יצחק עלה אותה בחייה.  אפילו בגרסה המובא לעיל, בה יצחק בעצמו מספר לה על העקדה (ולא השטן שמופיע הגירסאות אחרות), אובדן השליטה מכניעה אותה.
×מחייה של שרה אנחנו יכולים לקחת כדוגמא את ריאתה הברורה של המציאות וגם יוזמתה האנושית. כתור אזהרה, אנחנו לומדים ממנה לקחת אחריות לתוצאתן של היוזמות שלנו וגם להבחין בין מה שנתון בשליטתנו ומה לא.
פעמים רבות יצחק נחשב כסביל, סתם חוליה הכרחית אך משעמת בין אברהם ובין יעקוב.  אבל בקריאה קרובה בפרק בראשית כ"ו נתגלה דמות אחרת לחלוטין.  אף על פי שיצחק אינו דמות צבעונית או מושכת, דוגמתו חשובה כאין כמהו לכל מי שנולד יהודי שכן יצחק היה הראשון להוולד בתוך ברית אברהם והראשון לבחור להמשיך את המסורת למרות טראומות נעוריו.
בעת רעב בארץ, ה' מתגלה ליצחק ומצווה עליו: "אל תרד מצרימה, גור בארץ הזאת ואהיה עמך "  כמו אביו, יצחק מציית לצווי האלוהי ונשאר בארץ ישראל.  כמו אימו, הוא פועל ביוזמה כדי להבטיח הצלחה וזורע.  ה' מקיים את הבטחתו דרך היוזמה של יצחקו עצמו. יצחק קוצר יבול שיא. 

×גם לנו חשוב להבין שברכות אלוהים לא יפלו לנו משמים אלא בדרך הטבע ובתגובה ליוזמה שלנו ובהתאם לחוקי הטבע.

גם באימות בינו ובין אבימלך בקדר לבארות המים, יצחק פועל להבטיח לעצמו מים ושטח מחייה מספיקים.  הצלחה זו והברכה שהיא מביאה גורמת לאבימלך להביע הערכה ולהציע הסכם שלום.  אחרי היסוס, יצחק מסכים ומבטיח לעצמו שלווה.

בתורה לא כתוב דבר על ירידתו של יצחק מהר המוריה.  המדרש כמעט ואינו ממלא את החסר.  בעין רוחי, אני רואה אותו יורד עם קרנו של האייל כמזכרת.  רק הקרן, עדיין לא שופר.  הקרן נשאר אצלו עד סוף שנת האבל על מות אמו.  אז הוא מייצר ממנו שופר,  ז"א הוא לוקח את חומר הגלם של חייו ומייצר ממנו כלי שימושי. 

קולו של יצחק הוא שברים מספר קולות שבורים שביחד שווים בערכם לתקיעה.

יצחק תוקע: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה:    
תקיעה: לכבוד אביו אברהם אמונתו האיתנה ותרומתו לזולת.
שברים: להזכיר לעצמו שגם היזמות של היומיום הו מבורכות.
תרועה: להנציח את אמו שרה, ולזכור את יוזמתה וראיתה הברורה.
ועוד תקיעה - תקיעה גדולה:  לעודד את הדורות הבאים להמשיך בדרכם, להמשיך בדרכו אבותיהם.
קהילת הוד והדר' תש"ס

Sunday, September 17, 2017

On Saying Kaddish in Elul

על אמירת קדיש באלול-תשרי
בסוף מסכת סוטה חזל מתארים את עולמם המתפרק אחרי החורבן. רבא טוען שכל יום מקולל יותר מקדמותו. והגמרא שואלת אם כן, איך זה שעולם עדיין מתקיים? ועונה, בין היתר, כי אמירת יהא שמיה רבא בבתי המדרש מקיימת את העולם. זו רמיזה קדומה לשורת המפתח ממנה יבנה הקדיש.
קדיש האבלים המוכר הותקן ע"י רבני אשכנז כאשר הם הביטו בעולם הרוס אחרי מסעות הצלב. גם במישור האישי, כאשר המוות של אדם קרוב מעמיד אותנו מול אובדן וסופיות החיים, אנחנו נקראים לצאת מהבית, מן החושך אל הציבור לומר יתגדל ולהמתין למענה יהא שמיה רבא.
יש בכחם של ה-ביחד, הקריאה והמענה, והקשר הבין-דורי לשתול בנו תקווה גם ברגעים קשים.
התנודה בין אור וחושך מודגמת היטב בפרק תהילים המיוחד של אלול וחצי-תשרי "לדוד ה' אורי." הפרק נע מהבעת בטחון מופלא "ה' מָעוֹז-חַיַּי, מִמִּי אֶפְחָד?" אל תחינה מפוחדת "אַל-תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי... אַֽל־תִּטְּשֵׁנִי וְאַל־תַּֽעַזְבֵנִי... אַל-תִּטְּשֵׁנִי וְאַל-תַּעַזְבֵנִי" וכמיהה לאמונה "לוּלֵא-הֶאֱמַנְתִּי" ומסיים במילים שהם גם דיבור עצמי וגם עידוד הדדי: קַוֵּה אֶל-ה'. בהמשך, האבלים אומרים קדיש, והמילים משתלבות היטב.
קַוֵּה אֶל-ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל-ה'. יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא.
יִתְגַּדֵּל וְיִתְקַדֵּשׁ שמו הגדול, שברא בעולמו תקוה.
                                                                                                    הוד והדר, כה אלול תשע"ז
At the end of Talmudic tractate Sotah, the Sages describe their world as collapsing after the destruction of the Temple. Rava claims that every day is more cursed than the one before. The Gemara asks, "If so, how is it that the world still exists?" and answers, inter alia, that the recitation of “Y’hei sh’mei raba – May His great name be blessed” in study halls sustains the world. This is an early reference to the key line around which the Kaddish is built.
The Mourner’s Kaddish as we know it was instituted by rabbis in northern Europe when they viewed their world destroyed by the Crusades. On the personal level, when the death of a close relative confronts us with loss and finality of life, we are called upon to leave the house, emerge from the darkness into community, say, "Yitgadal – Glorified” and wait for the response “Y’hei sh’mei raba – May His great name be blessed.”
The togetherness, call and response, and inter-generational connection have the power to plant hope within us even in difficult moments.
The fluctuation between light and darkness is illustrated in Psalm 27, which we recite in Elul and Tishrei until Simhat Torah. The psalm moves from amazing confidence, "The Eternal is my light, whom shall I fear?" To a frightened plea, “Do not hide Your face from me, do not turn Your servant away in wrath. You are my help. Abandon me not, nor forsake me...” and yearning for faith, “If only I had faith,” and  ending with words that are both self-talk and mutual encouragement: “Hope in the Eternal.” Then, the mourners say Kaddish, and the words flow together well.
“Hope in the Eternal. Let your heart be firm and bold, and hope in the Eternal, Yitgadal v’yitkadash sh’mei raba b’alma di-v’ra chirutei Glorified and sanctified be God’s great name in the world that He created.”
Glorified and sanctified be great name of God who created hope in God’s world.
Hod veHadar, 25 Elul 5777

Parashat Toldot: Do not silence the pain

 Hebrew The Babylonian Talmud (Taanit 21a) tells with amazement about Nahum Ish Gamzu who, despite extremely severe suffering, would alway...