Sunday, June 9, 2019

Agricultural Gifts & Learning Torah Anew | Shavuot 5779


The Torah does not define Shavuot as “the time giving of our Torah,” and does not specify an exact date for the revelation at Mount Sinai. The rabbis calculated the date based on Exodus chapter 19, that begins the Shavuot Torah reading: “In the third month after the exodus of the children of Israel from the land of Egypt, on this day, they came to the wilderness of Sinai (verse 1).”[1] Rashi focuses his commentary on one seemingly simple word “this”: “It ought to read ‘on that day,’ what does ‘on this day’ mean? It implies that the words of Torah should be new to you each day, as if God gave them today.” Every day we must receive and study the Torah the same excitement as we receive a valuable gift. Without honest and engaged reading, Torah loses its vitality, and contracts.
In that spirit, I would like to look at the verses in which the Torah does describe Shavuot, Leviticus chapter 23:16-22. The beginning of the section is familiar to many because it is sung before counting the Omer: “You shall count until the day after the seventh Sabbath: fifty days. And you shall bring forward a new grain offering to the Eternal.” The text goes on to command bringing the firstfruits, lists the sacrifices of the day and concludes, “And when you reap your land’s harvest, you shall not finish your field’s corner when you harvest, and you shall not gather your harvest’s gleaning. You shall leave them for the poor and for the alien. I am the Eternal, your God.” What does the agricultural gifts have to do with Shavuot?
In an agricultural society like the one in which the Torah was first heard, connection is clear. The verse is meant to remind landholders, successful farmers of means that their obligations do not end with bringing offerings to God in the Temple, rather they must also take care of less fortunate closer to home.
For us, it is an invitation to study these commandments with new eyes and interpret the Torah being given today in our very different social/economic reality. The landowner – for example, Boaz – who farms and leaves the mandated agricultural gifts for the poor – for example, Ruth and Naomi – supports the needy every time he produces food for himself and his household. How can we translate this commandment to our commercial food supply system? If we were to forget a particular item in the supermarket, it would not help anybody. I first wrote that sentence nearly 18 years ago. I claimed then, and I claim now, that we must invert the commandment 180°. Instead of forgetting and leaving, we should remember and take (buy) extra food every time we shop, and then remember to donate the extra item to the needy, either by placing it in the basket for Melo Hatenne (a volunteer organization that distributes food baskets to the needy in Kfar Saba once a week) near the door to the small garden, or through some other channel.
That indeed has been my practice ever since but the Torah is given new every day, and I have learned some things in the interim. First, from the reports of Leket Israel, I have learned about the tremendous quantity of food that is lost and wasted in Israel every year, and the relatively easy and inexpensive ways it could be saved and transferred to the needy. Leket is indeed doing excellent work saving food, and seeing that it reaches the people who need it. But their efforts and those of other organizations, no matter how successful, cannot change things on the systemic, national level.
Which leads me to the second thing that I have learned, from Rabbi Dr. Ariel Picard.[2] The systemic level is indeed a concern of Torah in our day. Picard approaches questions like mine, about keeping the commandments concerning gifts to the poor with a far broader perspective, focused on the structural differences between the biblical world and our world. The difference between most eras before the Industrial Revolution and those thereafter are not merely industrial and technological. The pre-industrial economy was based on relationships between individuals, living under a sovereign, usually a king, who did not get involved in economic management so long as taxes flowed into his treasury. In that world, the Torah established system that functions on level of the individual and family.
Today, citizens are sovereign and exert their sovereignty through national mechanisms that play a key role in managing society and the economy. Picard wrote:[3]
It is impossible to learn from halakha how to actually maintain a just and equitable society in our times. Jewish tradition throughout the ages can give us sources of inspiration and fundamental directions, but not a relevant state policy. This is the deep meaning of the concept of “Torah speaks in human language.” Human language is not only words but also cultural, historical and social contexts.
On the immediate, personal level, I do not see a replacement for donating food and money. We must allow people to be hungry while we look for systemic solutions to the loss of food, ensuring healthy nutrition for the entire population and distributive justice generally.
But, we must not fool ourselves into thinking that donations are enough. Torah that speaks in human language must strive for systemic economic solutions, particularly now that we are sovereign people in our own land. I do not know what the solutions are, but I have no doubt that we are obligated to seek them out.
Shoshana Michael Zucker, Hod veHadar


[1] Biblical verses translated by Richard Elliott Friedman, Commentary on the Torah.
[2] Director of the Kogod Research Center for Contemporary Jewish Thought at the Shalom Hartman Institute
[3] Published in the Shabbat supplement, Makor Rishon, 15 Av 5775, 31.7.2015 http://tinyurl.com/jdde6sq

מה עניין פאה אצל חג השבועות


התורה אינה מגדירה את חג השבועות כ-"זמן מתן תורתנו" וגם לא נוקבת בתאריך המדויק של מעמד הר סיני. חז"ל בחישוביהם התבססו על הנתונים בשמות פרק יט שקראנו הבוקר, "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי׃" רש"י ממקד את מבטו במילה אחת פשוטה "הזה": "לֹא הָיָה צָרִיךְ לִכְתֹּב אֶלָּא בַּיּוֹם הַהוּא, מַהוּ בַּיּוֹם הַזֶּה? שֶׁיִּהְיוּ דִּבְרֵי תוֹרָה חֲדָשִׁים עָלֶיךָ כְּאִלּוּ הַיּוֹם נְתָנָם." כל יום עלינו לקבל וללמוד תורה בהתלהבות בה אנחנו מקבלים מתנה רבת-ערך. בלי קריאה כנה ומחוייבת התורה מאבדת חַיּוּת ומצטמקת.
ברוח זו הבה נחזור לפסוקים שבהם התורה כן מגדירה את חג השבועות, בויקרא פרק כג. התחלת הקטע מוכרת כי נוהגים לשיר אותו לפני ספירת העומר: "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַָה'." ואז מזכירים את הבאת הביכורים וקרבנות היום, ובסיום: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת־קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא־תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם׃" מה עניין פאה ולקט אצל חג השבועות?
בחברה החקלאית, החברה שבה נשמעה התורה לראשנה, הקשר ברור: הפסוק בא להזכיר לבעלי הנחלות, עובדי האדמה המצליחים, בעלי אמצעים כי חובתם אינה מסתיימים בהבאת מנחה חדשה וביכורים לה' בבית המקדש אלא עליהם לדואג למעוטי היכולת בקירבת הבית.
לנו זו הזמנה לעניין במצוות האלו בעיניים חדשות ולדרוש תורה שניתנה היום, במציאות חברתית/כלכלית אחרת. בעל השדה, נקרא לו בעז, החקלאי שהשאיר פאה ולקט לנזקקים, כמו רות ונעמי, תמך בהם כל פעם שדאג לעצמו ובני ביתו. איך נתרגם את החובה הזאת למערכת אספקת המזון המסחרית שלנו? אם נשכח מוצר מסוים על המדף בסופר, זה לא יעזור לאף אחד. כתבתי את המשפט הזה לראשנה לפני כ-18 שנה. טענתי אז ואני טוענת היום שעלינו לסובב גם את המצווה ב-°180. במקום לשכוח ולעזוב עלינו לזכור ולקחת, ז"א לקנות מוצר (שימורים או מזון יבש) נוסף בזמן הקניות הרגילות שלנו ולזכור לתרום אותו לנזקקים.
כך דרשתי וכך אני מקיימת. אבל התורה ניתנת מחדש כל יום ולמדתי כמה דברים מאז. אציין שניים. ראשון, מהדו"חות של לקט ישראל למדתי על כמות המזון העצומה שהולכת לאיבוד בארץ, בכל שלבי היצור והפצה, ועל דרכים הקלות וזולות יחסית שאפשר בהן להציל מזון זה ולהעביר אותו לנזקקים. לקט אכן פועלת רבות בהצלת מזון והעברתו למי שצריך אותו. אך המפעל של לקט ואירגונים דומים, כמה שהם גדולים, אינם מערכתיים ברמת המדינתית.
וזה הדבר השני, ואותו למדתי מהרב ד"ר אריאל פיקאר. הרמה המערכתית היא נושא לעניין התורה בימינו. פיקאר מביט על שאלות כמו שאני שאלתי על איך לקיים מצוות מתנה לעניים בימינו במבט רחב הרבה יותר. ההבדל בין העולם המקראי ועולמנו, ובין כל התקופות עד המהפכה התעשייתית לכל זמן אחריו אינו רק תעשייתי וטכנולוגי אלא מבני. הכלכלה של פעם הייתה מערכת יחסים בין בני אדם פרטיים שפעלו תחת ריבון, בדרך כלל מלך, שלא התערב בניהול כלכלה כל עוד המיסים זרמו לאוצר המלך. בעולם הזה התורה ציוותה להקים מערכת שפועלת ברמה היחיד והמשפחה.
בימינו האזרחים הם הריבון, והם מיישמים את ריבונותם דרך מנגנוני המדינה שמשחקים תפקיד פעיל בניהול החברה והכלכלה. לכן פיקאר כותב:
אי אפשר ללמוד מן ההלכה שבידנו ‏כיצד לקיים בפועל חברה של צדק ומשפט בימינו. המסורת היהודית לדורותיה יכולה להעניק לנו מקורות ‏השראה וכיוונים עקרוניים אך לא תורת מדינה רלוונטית. זהו בעיניי המובן העמוק של המושג 'דיברה תורה ‏בלשון בני אדם'. לשון בני אדם אינה רק שפה אלא גם תרבות והקשרים היסטוריים וחברתיים....‏[*]
ברמה האישית והמיידית אינני רואה תחליף לתרומות מזון וכסף. אסור לנו להשאיר אנשים רעבים בזמן שמחפשים פתרונות מערכתיים לאובדן מזון, הבטחת תזונה בריאה לכלל האכלוסיה וצדק חלוקתי.
אבל אל לנו לְהַשְׁלוֹת את עצמנו במחשבה שזה מספיק. התורה שמדברת בלשון בני אדם של ימינו צריכה לשאוף גם לפתרונות כלכלים ברמה מערכתית, במיוחד עכשיו כאשר אנחנו עם ריבוני בארצינו. אינני יודעת מהם, אבל אין לי ספק כי נדרש מכולנו מאמץ כן למצוא אותם.
שבועות, תשע"ט, הוד והדר


[*] צדק מקראי בכלכלה מודרנית" מקור ראשון 31.7.2015http://tinyurl.com/jdde6sq‏ ‏

Parashat Toldot: Do not silence the pain

 Hebrew The Babylonian Talmud (Taanit 21a) tells with amazement about Nahum Ish Gamzu who, despite extremely severe suffering, would alway...