בתורה, ראש השנה נקרא "יום תרועה" (במדבר כט:א) והמצווה המרכזית של היום היא לשמוע. לפני תקיעת השופר, התוקע מברך: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר". כן, גם התוקע מקיים את המצווה כאשר הוא שומע את הקולות, לא כאשר הוא מפיק אותם.
בראש השנה מוטל עלינו לא רק לשמוע אלא להקשיב. יותר ממצוות אחרות, מצוות השמיעה (שופר ומגילה) צריכות כוונה. בחיי היומיום, שפע של צלילים, קולות ודיבורים עוברים דרך אוזנינו בלי להשאיר רושם. המצווה דורשת מאתנו יותר.
במשנה תורה )הלכות תשובה ג:ד(, הרמב"ם מסביר:
אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב, רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ כְּלוֹמַר "עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם."
הרמב"ם מדגיש את ההתעוררות כשלב מקדים לחשבון הנפש. הרב יוסף סולובייצ'יק[1] מוסיף נדבך. עבורו האדם הישן הוא מֻשָּׂא, במובן הדיקדוקי של המילה, כי השינה נוטלת מאתנו את כוח הפעולה. לכן קול השופר קורא לנו להיות נושאים, פעילים ואחראים. לדבריו אדם שנברא בצלם אלוהים "צריך להיות לא רק מֻשָּׂא אלא אף נושא נמרץ ופעיל, בן חורין עצמאי בדעה ובמעשים…. בעל בחירה חופשית ומשפיע, לא להיות מושפע בלבד ומכוון בפעולותיו על ידי אחרים."
כדי להמחיש את הדברים, הרב סולובייצ'יק מביא דוגמא מתאימה במיוחד לראש השנה. הדוגמא היא אדם וחוה שלפי המסורת המדרשית[2] נבראו בא' תשרי וגם חטאו בא' תשרי. הרב סולובייצ'יק כותב: "לאמיתו של דבר שניהם, אדם וחוה, לא הגנו על עצמם אלא האשימו את עצמם. האמירות 'הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי היא נָתְנה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל' ו-'הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל,'[3] הן האשמות עצמיות גדולות ביותר" כי הם וויתרו על מעמדם כנושאים האחראים לפועלם ונהפכו למֻשָּׂאים שהופעלו ע"י אחרים, חוה ע"י הנחש, ואדם ע"י חוה. לפני חמשת אלפים, שבע מאות שמונים שנה אדם וחוה נכשלו במשימה. האם קול השופר יעזור לנו ללמוד מן הנסיון שלהם?
אם נענה לקריאה לחיות נושאים, הנושאים באחריות לחיינו, חשיבות השמיעה הקשובה לא תסתיים אלא תתגבר. קראנו על כמה דוגמאות מִקְרָאִיּוֹת הבוקר.
הקריאה בתורה (בראשית כא) מתחילה עם לידתו המשמחת של יצחק, אבל די מהר חיי המשפחה משתבשים. שרה אינה יכולה לשאת את נוכחותם של הגר וישמעאל ודורשת: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת-בְּנָהּ!" כאבה של שרה אמתי, ואולי מוצדק, אבל אברהם נראה מופתע ומושתק מהיחסים העכורים בביתו (וזו לא פעם ראשונה). אלהים מתערב ואומר לו: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ." אברהם שומע ומבין את המילים לפי משמעותן הפשוטה ועושה בדיוק את מה ששרה ביקשה. אבל זו לא היה האפשרות היחידה. לפי הנצי"ב[4] אברהם פיספס: "לא אמר שמע לקולה שמשמעות שיעשה כדבריה כלשון המקרא... אבל בקולה משמעו שידקדק ויתבונן בדבריהּ." לוּ היה מקשיב למצוקתהּ של שרה אולי אברהם היה מוצא פתרון פחות קשה, ולא היה מעיף אנשים מביתם בלי צידה ראויה. אברהם היה בעמדת הכח אבל הקשבה לקויה השאיר אותו כמֻשָּׂא המופעל ע"י אחרים.
צמאה וחסרת אונים במדבר, הגר לא מסוגלת אפילו לנחם את בנהּ והיא נפרדת ממנו. לא נשאר להם אלא לבכות. את קולו של ישמעאל אכן שומעים בשמים אבל המלאך עונה דרך דיבור אל הגר, כי היא חייבת להיות המבוגר האחראי. למרות חולשתהּ הפיזית והנפשית הגר מקשיבה, כתוצאה אלהים פוקח את עינה לראות את הבאר, והיא שבה לתפקד. אפילו על סף המוות, בתחתית הסולם החברתי, הגר מצליחה להתעורר, להיות נושא ולקחת אחריות על חייהּ ועל חיי בנהּ.
מקומהּ של חנה שונה. אשה ישראלית, חופשיה, אשתו הראשונה של אדם מן הישוב, חנה עקרה וכמהה לילד. פנינה צרתהּ שומעת אותה ולועגת לה. למרות אהבתו המוצהרת אלקנה מתקשה להקשיב. לכן חנה לוקחת את פנייתהּ לאלהים. בזמן תפילתהּ פוגש אותה עוד אחד שלא מבין, עלי הכוהן, מנהל המקדש בשילה. הוא חושב שהיא שיכורה ונוזף בה. חנה לא מקבלת את ההתיחסות שלו בגלל מעמדו הרם. היא מתקנת אותו עם הסבר מנומס, ישר וענייני. עלי מקשיב, מקבל את התיקון ומברך אותה. חנה היא דוגמא ליוזמה אישית ולתפילה כנה, אבל עלי הוא דוגמא להקשבה שמובילה לתשובה ולתיקון.
עד עכשיו הבאתי סיפורים של הקשבה בתוך מעגל די מצומצם, בתוך משפחה, משק בית או קהילה, הנמצאים בקרבת מקום אחד לשני. אך שופר קורא לנו גם להקשיב גם למי שרחוק ושונה, אפילו אויב. האפשר כי השופר קורא לנו גם להיות קשוב ליריבינו? כן.
התלמוד (בבלי ר"ה לג:ב) מציין שבתרגום הארמי של התנ"ך "יום תרועה" נקרא "יום יבבא" ומחפש שימוש אחר ויותר מובן של המילה "יבב" בתנ"ך ומוצא "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא." (שופטים ה:כח) צפון בתוך קול השופר אנחתה של אם סיסרא קוראת לנו.
החיים מורכבים, אפשר להלל את יעל שהרגה את סיסרא והצילה את עמה, את עמנו, וגם לשמוע את חרדת אמו.
אחרי שתקיעת השופר מעיר אותנו לקחת אחריות על חיינו, התרועה קוראת לנו להקשיב לעמוק דבריהם של כל מי שבסביבתנו, לא להסתפק בהבנה הפשוטה או המראה החיצונית, אלא להקשיב באמת ולחפש את הפתרון המורכב, ששומר – עד כמה שניתן – על אינטרסנטים של כמה שיותר מן הצדדים. ואולי אז נזכה לומר בכנות:
א ראש השנה תש"פ, קהילת הוד והדר
.jpg)
No comments:
Post a Comment