זכריה פרק ג: מיומנו של יהושע הכהן הגדול

English 

מאז שנכנסתי לתפקיד הכהן הגדול ומפקח על בניית בית המקדש, אני חש אהדה רבה ליהושע המקראי. ישוב הארץ הזאת והנהגת העם הזה הם משימות לא פשוטות.

היסודות לבית המקדש הונחו ועכשיו אנו עומדים בפני דילמה. האם עלינו לחדש את עבודת הקרבנות, גם אם באופן חלקי, בהקדם האפשרי או שמא לחכות עד שהכל יהיה בנוי לתלפיות ומסודר עד הפרט האחרון? רוב חבריי הכהנים מעדיפים להמתין עד שנוכל לשרת בדיוק לפי הכללים. אני מבין את החרדה שלהם. שגיאה בעבודת הקודש עלולה להיות קטלנית. אבל יש שיקולים נוספים. הבנייה עצמה אינה המטרה, אלא עבודת ה'. מה רצון האל? ללא אורים ותומים, אין לנו דרך לדעת. ויש גם את העם. האנשים חסרי מנוחה ורוצים לראות התקדמות. אחרת אני חושש שירצו לרדת מן הארץ ההררית הזאת ולחזור "הביתה" לפרס.

לאחר הירהורים רבים, הכרזתי היום כי אני, ככהן הגדול, לוקח אחריות. הקרבנות יתחדשו. אני מקבל על עצמי את כל האחריות והאשמה.

כעבור כמה שבועות:

עולים בי ספקות רבים לגבי החלטתי. אני מוצף בחרדה, בקושי מצליח להרדם ויורד במשקל. משפחתי מודאגת.

למחרת:

אמש, כאשר עברתי בראשי על הנהלים ליום הכיפורים, הירהרתי בהגיית השם המפורש, ודמיינתי את עצמי נכנס אל קודש הקודשים, הופיע מלאך ה'. הוא הושיט את ידו והוביל אותי עמוק פנימה. היה חושך כמו שלא חוויתי בחיי. נחרדתי. התפללתי שאשתי וילדיי יבינו שהקרבתי את עצמי למען ה' ולמען העם.

פתאום הייתי במרחב שופע אור. לא יכולתי לראות אבל ידעתי שאני נמצא בנוכחותו של אהיה-אשר-אהיה. רציתי להשתחוות אבל גופי היה משותק. נבהלתי לראות שבגדי היו מוכתמים בחטא, שלי ושל עמי. השטן החל לדבר, אך הקב"ה גער בו. "הֲלוֹא זֶה אוּד, מֻצָּל מֵאֵשׁ" והמשיך  כי אני יהושע פעלתי לטובת העם ולכן הוא הסיר את אשמתי. בגדי הוחלפו, צניף טהור הונח על ראשי וכתב האמנה שלי חודש.

ואז, קרא התרנגול, ואני הייתי בחדרי בירושלים, כמעט מאחר לעבודה. הייתי לבוש כבר (איך זה קרה?). נעלתי את סנדליי ומיהרתי לבית המקדש. בכניסה, זכריה עצר אותי. בלי לומר מילה, עיניו הנבואיות תפסו את עיניי. הוא הביט בנפשי והינהן. הנהנתי לו בחזרה והמשכתי בדרכי.

Parashat Ki Tetzei: “Woe to one who builds a city with bloodshed”

Hebrew

In the Jewish tradition, we say a blessing with the formula “who hallows us with Your mitzvot and commands us to…” before doing a commandment between a person and God but not before interpersonal commandments. For example, we say blessing for light Sabbath candles but not for visiting the sick.

There are a variety of reasons for this distinction. One of the earliest commentators on the prayers Rabbi David Abudraham (mid. 14th century) admits that there is no one overarching reason and then offers a guideline: we do not say a blessing on acts that are dependent on another person. Rabbi Barukh HaLevi Epstein (Belarus, 1860-1942) in the Torah Temimah contends that recite a blessing only on uniquely Jewish acts, like ‎tzitzit, Sukkah, and lulav but not on those involving ‎interpersonal relationships that are performed by other civilized nations, such as visiting the sick or honoring parents.‎

In the gray area is the blessing for building a railing around the roof of your house, as we read in this week’s parasha:

When you build a new house, you shall make a parapet for your roof, so that you do not bring bloodguilt on your house if anyone should fall from it (Deuteronomy 22:8, New JPS translation).

On one hand, this is an interpersonal commandment. Other humans benefit from you keeping that commandment, because it reduces the chance that they will fall off your roof. Moreover, it is also kept by other people (often even more than in Israel, unfortunately). On the other hand, there is a traditional blessing for it (Mishneh Torah, Laws of Blessings 11:12).

I suggest that the reason for this anomaly is that the people who may someday benefit from the railing are most likely not present when the railing is being built and so the benefit for them is abstract. The blessing may be intended to help the railing-builder focus on the importance of the railing. (Hopefully while wearing a safety harness.)

I think about this a lot, because of the many construction workers killed by falling from heights in Israel. I haven't seen any halakhic (Jewish legal) writing equating the biblically-mandated railing with a modern safety harness but I don't think it's too much of a stretch.

Since the beginning of 2020, 18 workers have been killed at construction sites in Israel, most of them after falling from a height. Each has a name, although not all of the names are published. The names of those killed by falling from a height during August 2020 are: 

1. Malek Jabr Muhammad Saeed Barham, 25, who fell from scaffolding on the 4^th story at a construction site in Yafia, on 16 August 2020.  
2. Abed El-Rahman Halil Al-Harish, 30, who fell from scaffolding on 6^th story at a construction site in Jerusalem, on 11 August 2020. 
3. Aviad Bashari, 33, who fell from a 6-meter-high stable roof in Moshav Batzra, on 8 August 2020.
4. Ziad Fawzi Qassem Suleiman, 51, who fell from 7^th story at a construction site in Hadera, on 4 August 2020.

Our brothers cry out as they fall. The blood cries out to us from the ground.

* Habakkuk 2:12. Click here for my thoughts on Habakkuk chapter 2.

צדק, משפט ומלאכים מעופפים

English on the Project 929 site

על דלתות ארון הקדוש של קהילת הוד והדר חקוקים דבריו של הנביא מיכה:

 הִגִּיד לְךָ אָדָם
מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ
כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד
וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ. (מיכה ו:ח)

ולמילים אלה חוברים אלמנטים חזותיים מפתיעים. את ארון הקודש תרמו אליעזר ז"ל ולאה טל לזכרו של בנם צחי, והוא עוצב ונבנה בידי הפסל אבי שחם. מעל הארון מתעופף כתר של שרפים (מלאכים) פורשי כנפים. כשראיתי אותם בפעם הראשונה, קשה היה לי להסתיר את הפתעתי אבל נרגעתי כאשר נאמר לי שפוסק מכובד התיר את העיצוב כי למלאכים אין פרצופים. בדלתות מסביב לפסוק מצוי תרשים של עץ הספירות, סמל מיסטי מובהק.

מה נלמד מן העיצוב הכולל?

הפסוק ממיכה – אחד הפסוקים הראשנים שלמדתי כילדה – מתמצת את חזון התורה לחברה מתוקנת. אנחנו מצווים לעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט: לנהל את חיינו הפרטיים והציבוריים לפי כללי ההגינות והצדק, כללים שאינם  נותנים עדיפות לעשיר ולבעל ‏הזרוע ומחלקים את המשאבים כך שהצרכים הבסיסיים של כולם מסופקים. אַהֲבַת חֶסֶד היא לא רק הרגשה פנימית נעימה אלא גם אהבה פעילה, גמילות חסדים המיטיבה עם הדל והמוחלש ‏בחברה על ידי נתינת סיוע ממשי: "פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא‎ ‎בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ"(ישעיהו נח:ז( ודרך ‏נוכחות תומכת בכל מי שנמצא במצב פגיע: החולה והנפגע, הבודד והאבל. ‏וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ: לאו דווקא בתחום הלבוש אלא להתנהל בלי למשוך תשומת לב לעצמנו ‏ומעשינו כי העצמי אינו העיקר.

התלמוד הבבלי (מכות כד:א) מגדיר את דברי מיכה כתמצית כל המצוות כולן. לכן הפסוק מתאים ביותר להופיע על ארון קודש. מעל ארון הקודש בבתי כנסת רבים כתוב: "דע לפני מי אתה עומד." הפסוק שלנו משלים את המחשבה, כאילו לומר: "אתה עומד לפני אלהים הדורש משפט, אהבת חסד וצניעות".

כתר המלאכים מזכירים את השרפים העומד מעל לכיסא הכבוד (ישעיהו ו:ב) ומייצגים קדושה מעל להשגה אנושית. עץ הספירות ממחיש את הנסיון הקבלי לתאר ולסדר את המורכבות של היקום: הכל מקושר בסכמה מסועפת ,  מעבר לתפיסתם של רבים. והנביא מוריד את הכל ארצה, עם כללים לבניית חברה אנושית טובה יותר, עם מעשים שכולם יכולים להשתתף בהם.

הארון בכללותו מייצג אישון בין חוויות דתיות שונות: השאיפה להתעלות מעל החוויה הארצית מול  מעורבות ארצית לשפורהחיים האנושיים. 

Destruction, Rebuilding and the Image of God

Vaethanan 5780 (Deuteronomy 3:23-7:11)

Hebrew

In the covenant between God and Israel, hardly any transgression is as serious as idolatry, as Moses warns repeatedly in his predictions of what will come to pass after he is no longer on the scene; for example:

Do not to act wickedly and make for yourselves a sculptured image in any likeness whatever: the form of a man or a woman... (Deuteronomy 4:16 and others following)

And also in the Ten Commandments:

You shall not make for yourself a sculptured image, any likeness of what is in the heavens above, or on the earth below, or in the waters below the earth. (Deuteronomy 5:8).

In the Haftara, Isaiah addresses the issue from a different angle, and emphasizes that the very effort to depict God using inanimate materials is doomed to failure (quoted below). The gap is too wide to be bridged.

Does this mean that God has no representation on earth?

In an article “Religion and Race”(reprinted in Insecurity of Freedom) first published in 1963, Rabbi Abraham Joshua Heschel cries out against the violence directed at the family of James Meredith (the first Black student at the University of Mississippi), quotes the Ten Commandments and continues:

And yet there is something in the world that the Bible does regard as a symbol of God. It is not a temple or a tree, it is not a statue or a star. The symbol of God is man, every man. How significant is the fact that the term tselem, which is frequently used in a damnatory sense for a man-made image of God, as well as the term demuth, likeness—of which Isaiah [in this week's Hafatara] claims (40:18), no demuth can be applied to God—are employed in denoting man as an image and likeness of God. Man, every man, must be treated with the honor due to a likeness representing the King of kings.

When I returned to this passage this week, following the funeral of the tireless leader of the Civil Rights Movement, Rep. John Lewis on Tisha B'av, I had thought: this is a key to destruction and rebuilding.

Why was the First Temple destroyed? Due to three sins: Idol worship, forbidden sexual relations, and bloodshed (Babylonian Talmud, Yoma 9b)

Following Rabbi Heschel's train of thought, forbidden sexual relations (in which I would include all sexual and gender-based violence) and bloodshed are crude, violent acts of desecration. The baseless hatred for which the Second Temple was destroyed, moves the desecration from external violence into the human heart.

That is the destruction. How do we rebuild? By internalizing that every human is an image of God. Just imagine what could happen if the people on both sides of the barricades on Balfour Street, in the house, those whom they represent and those not represented there, treated each other as if they were images of God. The substance of the dispute would remain unchanged, but the path towards resolving it would be transformed.

The change depends on us. The effort is enormous, but also essential to ensure our continued existence in the Land of Israel.

חורבן, בניה וצלם אלהים

דברים על פרשת ואתחנן  תש"פ (דברם ג:כג-ז:יא)‏

English

בברית בין ה' ובין עם ישראל כמעט ואין עברה חמורה מעבודת אלילים, כמו שמשה מזהיר את ‏העם שוב ושוב בדבריו על העתיד שהוא מצפה שיבוא אחרי הסתלקותו: ‏

פֶּן־תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל־סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה׃ (דברים ‏ד:טז, ופסוקים אחרים בהמשך הסעיף).‏

וגם בעשרת הדברות:‏

לֹא־תַעֲשֶׂה־לְךָ פֶסֶל כָּל־תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם ‏מִתַּחַת לָאָרֶץ׃ (דברים ה:ח).‏

בהפטרה הנביא ישעיהו ניגש לנושא מכיוון אחר ומדגיש שעצם המאמץ להציג את האלהות ‏בחומר דומם הוא עקר מאליו כי הפער בין הדברים עצום כל כך (אצטט את הפסוק בהמשך). ‏

האם משמעות הדבר שאין לה' יוצג עלי אדמות? ‏

במאמר "דת וגזע" שהרב אבהרם יהושע השל שפירסם באנגלית בשנת 1963, הוא מתרעם ‏על האלימות שהופנה כלפי משפחתו של ג'מס מרידת' (הסטודנט השחור הראשון שלמד ‏באוניבסיטת מיסיסיפי), מצטט את הפסוק מעשרת הדברות שהבאתי למעלה וממשיך (בתרגמו של דרור ‏בונדי בספר אלוהים מאמין באדם, עמ' 41):‏

יש דבר מה בעולם שהתנ"ך מתייחס אליו כסמל של אלוהים. אין זה מקדש ולא ‏עץ. אין זה פסל ולא כוכב. הסמל של אלוהים הוא האדם. כל אדם. כמה רבת ‏משמעות היא העובדה שהמונח "צלם" שבדרך כלל משמש במובן של גנאי כלפי ‏דמות אלוהים מעשה ידי אדם, וכן המונח "דמות" שעליו טוען ישעיהו [בהפטרה ‏שקראנו השבוע]: "וְאֶל־מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה־דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ" (מ:יח) -- משמשים ‏שניהם לציון האדם כצלמו ודמותו של אלוהים. יש להתייחס בכבוד לאדם לכל ‏אדם. לאור דמותו המסמלת מלך מלכי המלכים. ‏

חבר קונגרס ג'ון לויס

כאשר חזרתי אל הקטע הזה השבוע בעקבות הלוויתו של לוחם זכויות האזרח הנועז והוותיק ‏חבר קונגרס ג'ון לויס בתשעה באב, עלה בי המחשבה כי הנה יש כאן מפתח לחורבן ולבניה.‏

מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי ‏עריות, ושפיכות דמים... (בבלי יומא ט:ב)‏

אם נמשיך את קו מחשבתו של ר' השל גלוי עריות (שהייתי כוללת בהם כל אלימות מינית ‏ומגדרית) ושפיחות דמים הם בעצם המחשות של עבודת אלילים, מעשים אלימים וגסים של ‏חילול הקודש. שנאת החינם עליו נחרב הבית השני מעביר את חילול מהרובד האלים וחיצוני אל ‏תוך לב האדם. ‏

זה החוברן. הבניה הוא ההפך, הפנמת הרעיון כי האדם, כל אדם הוא צלם האלהים. תדמיינו רגע ‏מה היה קורה לו כל אחד ואחת בשתי צדי המתרס ברחוב בלפור, וגם אלו בתוך הבית, כל מי ‏שהם מייצגים, וגם כל מי שלא מוצג שם בכל מרחבי הארץ היה מתיחס לזולתו כאל דמותו של ‏אלהים. מהות המחלוקת הייתה נותרת בעינה אבל הדרך אל הפתרון תשתנה לחלוטין.‏

זה תלוי רק בנו. המאמץ הוא רב אך הכרחי להמשך קיומנו כעם ישראל בארץ ישראל. ‏