בָּ֭עֶרֶב יָלִ֥ין בֶּ֗כִי וְלַבֹּ֥קֶר רִנָּֽה: דברים לזכרן של סוזי ותמר דבוסקין ז"ל

English

דמיינו את עצמכם מתקדמים בחיים,  מרגישים שהכל בסדר, אולי לא מושלם אבל בהחלט מספיק טוב. ואז, צעד אחד קטן  והאדמה קורסת תחת רגלכם, ופתאום אתם מוצאים את עצמכם בתחתית  של בור נטוש. באור העמום אתם יודעים רק שאתם רטובים, מלוכלכים וכואבים. אין מוצא נראה לעין ואין אמצעי תקשורת. זמן עובר. וכהגעתם לסף הייאוש, נשמע קול רעש מעליכם. מבטכם המורם רואה מעין ארגז גדול יורד. בכוחותיכם האחרונים אתם מטפסים פנימה. המחלצים מושכים אתכם אל על ומוכנים לספק את צורככם החיוניים לאור יום. התודה מציפה את הלב, ואין מילים להביעהּ.
זו החוויה המתוארת בתהילים פרק 30. בפסוק ב' המשורר משתמש במילה נדירה "דִלִּיתָ֑נִי" שמשמעותה הרגילה היא להרים מים בדלי (שמות 2:16, 19). זהו ביטוי מוחשי מאוד להצלה. הפרק מספר על סוגים רבים של צרות שאדם יכול להיתקל בהם: אויבים, מחלות ונפילה לעומק, בין אם מדובר בבור במשמעותו המילולית ובין אם במעמקי הייאוש והדיכאון. אבל לא הכל אבוד, הזעקה לא מביאה הקלה. אסיר תודה באמת, בעל המזמור רוצה לספר לכולם על כך, ומזמין את כולם להצטרף לשבחים: "זַמְּר֣וּ לה'֣ חֲסִידָ֑יו וְ֝הוֹד֗וּ לְזֵ֣כֶר קׇדְשֽׁוֹ" (פס' ה).

נצרב בזכרוני בוקר יום שני אחד, לפני יותר מ-20 שנה,‏‎ ‎חדשים ‏ספורים אחרי שתמר דבוסקין ז"ל נהרגה: אמהּ סוזי ז"ל האטה את ‏תפילתהּ כשליחת ציבור והדגישה את הפסוק לפני האחרון "הָפַכְתָּ ‏מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה." ואז אמרה לציבור  "בָּ֭עֶרֶב יָלִ֥ין בֶּ֗כִי וְלַבֹּ֥קֶר רִנָּֽה:" אלה הם חיי עכשיו: ואז פתחה בקדיש. הקדיש באותו הבוקר הרגיש אחרת, ובלבי הפרק נקשר תמיד לסוזי ולתמר, זיכרונן לברכה.