Saturday, February 27, 2021

Parashat Tetzaveh 5781: A Basket of Matzah

An early source quoted in the Talmud teaches: “One asks about and teaches the laws of Passover thirty days before Passover” (BT, Pesachim 6a).

Today we are 28 days before the seder and therefore I will take advantage of a point of contact when this week’s Torah and Passover connect, to look about one of my favorite subject: bread. Hametz (leavened bread), matzah , and their similarities and differences.

To bake matzah, you need flour, water, efficiency and heat. The ingredients in simple bread are not very different: flour, water, yeast or starter, salt, time and heat.

In order to understand the importance of matzah, I will start with hametz, and a firm stance against the school of thought that compares leavening to the evil inclination. The origin of this idea is apparently in the fact that until yeast was marketed as a separate product, in approximately 1870, all bread was sourdough bread that was leavened by a starter, a piece of dough saved from the previous batch. But that dough is not dirty rather it is a prime medium for growing one of the wonders of nature: natural yeast. Nor should we take its close relative, commercial yeast lightly. It is the product of scientific research and human ingenuity.

There is a dizzying array of leavened bread: from artisan bread built on a starter carefully preserved for years to the simplest roll from the corner grocery and many, many others: pita, baguette, focaccia, bagels, injera…. To each of these the baker brings knowledge, experience, skill and technology. Sometimes, they also contribute creativity and love.

Matzah is the opposite. Many limitations and conditions, including a very strict timetable, must be met to bake matzah that complies with the requirements of Jewish law. As in any other subject related to Jewish law there are disputes about the details but there really isn’t much room for maneuvering.

Eating simple matzah on Passover symbolizes the initial break with Egyptian culture where, to the best of our modern knowledge, the baking of sourdough bread originated.

Instead of creativity, baking matzah requires concentration, efficiency and teamwork. Are these the characteristics that the basket of matzah symbolize in the ceremony inaugurating the priests included in this week’s Torah reading  (Exodus 29: 2-3,23, 32)?

Leavened bread was permitted in the Tabernacle and Temple only on Shavuot (Leviticus 23:17). Was the year-round presence of matzah (Leviticus 2:11) intended to be a silent reminder to the priests: work together, concentrate on your task and comply with the schedule? Perhaps. Most likely that’s an interpretive reading and not what the text originally meant.

To live a full life all year, outside of the Temple, we need both leavened bread and matzah in our lives. Homiletically, we can say that we need knowledge, experience, skills, creativity, efficiency, precision and teamwork.

But we do not live by homiletics alone. We also need the simplest of things: nutritious bread. 

The Shulchan Arukh (code of Jewish law) quotes the Talmudic passage with which I began, encouraging scholarly preparation for the holiday. In his commentary on the passage, Rabbi Moshe Isserles adds “And it is customary to buy wheat to give to the poor for Pesach. And whoever has resided in the city for twelve months must give for this” (Orach Chayim 429). Their custom was to buy wheat for the poor. Our custom is to provide a greater variety of food, but note that anyone who’s lived in the town for one year must contribute. Even someone who moved in the past year, still lives in our global village. Both homiletical and straight-forward readings of the Torah are good, but what’s really important is making sure that one month from tonight everyone is seated around a table, and can eat and be satisfied.

פר’ תצוה תשפ"א: סל מצות

מקור קדום המצוטט בגמרא פסחים (ו:א) מלמד: 
שׁוֹאֲלִין וְדוֹרְשִׁין בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח קוֹדֶם הַפֶּסַח שְׁלֹשִׁים יוֹם.

היום 28 ימים לפני ליל הסדר לכן אנצל נקודת חיבור קטנה בין פרשת תצווה וחג הפסח להסתכל על אחד הנושאים האהובים עלי: לחם. חמץ, מצה ומה שביניהם.

מצה וחלה
לאפיית מצה נדרשים קמח, מים זריזות וחום. המצרכים ללחם פשוט לא שונים בהרבה: קמח, מים, שמרים או מחמצת, מלח, זמן וחום.

כדי להבין את חשיבות המצה, אתחיל בחמץ ובעמידה נחרצת נגד קו המחשבה המשווה חמץ, "השאור אשר בעיסה," ליצר הרע. מקור הרעיון כנראה בעובדה שעד שהחלו לשווק שמרים כמוצר נפרד, בערך בשנת 1870, כל לחם היה לחם שאור שהותפח ע"י מחמצת, שהיא פיסת בצק שנשמרה מהעיסה הקודמת. אבל השארית הזאת אינה לכלוך אלא מצע גידול לאחת מנפלאות הטבע: שמרים טבעיים. וגם אין לזלזל בקרוביהם השמרים המסחריים, שהם תוצר של מחקר מדעי ושל השכל האנושי.

המגוון של לחמי החמץ מסחרר: מלחם ארטיזן ממחמצת וותיקה שנשמרה בקפידה במשך שנים ועד לחמניה מהמכולת וכל מה שבניהם: פיתה, בגט, לחוח, פוקצ’ה, בייגל, אנג’רה... לכל אחד מהם האופים מביאים ידע, ניסיון, כישרון וטכנולוגיה. אפשר גם להוסיף יצירתיות ואהבה.

מצה היא ההפך. לאפות מצות הלכתיות יש מגבלות ותנאים רבים וגם לוח זמנים קשיח. כמו כל נושא הלכתי, יש מחלוקות על הפרטים אבל בכל זאת אין הרבה מקום לתזוזה.

אכילת מצות פשוטות בפסח מסמלת את הניתוק הראשוני ממצריים, המקום שממנה הגיעה אלינו העדות העתיקה ביותר לאפיית לחם שאור.

במקום היצירתיות אפיית מצות דורשת ריכוז, זריזות ורצוי צוות. האם אלו התוכנות שסל המצות מסמל בטקס הסמכת הכהנים בפרשה שלנו (שמות כט:ב-ג, כג, לב)?

לחם חמץ היה מותר במשכן ובמקדש רק בחג השבועות  (ויקרא כג:יז). האם נוכחותן של המצות כל השנה (יוקרא ב:יא) נועדה להיות תזכורת אילמת לכהנים: עבדו ביחד, הִתרכזו במשימה, ועִמדו בלוח הזמן? אולי. ייתכן שזהו דרש, לא פשט.

לחיות חיים שלמים כל השנה ומחוץ למקדש, אנחנו צריכים לחם חמץ וגם מצה בחיינו. ברמת הדרש אנחנו צריכים ידע, נסיון וכישרון, יצירתיות, זריזות, דיוק ועבודת צוות.

אבל לא על הדרש לבדו יחיה האדם כי גם על הפשט: לחם מזין.

השולחן ערוך (אורח חיים תכ"ט) מצטט את הגמרא בו התחלתי, המעודד הכנות עיוניות לחג. בהגהות עליו, הרב משה איסרלישׂ הוסיף:

וּמִנְהָג לִקְנוֹת חִטִּים לְחַלְּקָן לַעֲנִיִּים לְצֹרֶךְ פֶּסַח. וְכָל מִי שֶׁדָּר בָּעִיר י"ב חֹדֶשׁ צָרִיךְ לִתֵּן לְזֶה.

המנהג אז היה לקנות חיטין לעניים, והמנהג שלנו הוא לחלק מזון יותר מגוון. החשוב הוא כל מי שגר מקום שנה צריך לתרום. גם מי שעבר דירה בשנה האחרונה ממשיך לגור בכפר הגלובלי שלנו. דרש, פשט, הכל יפה אבל החשוב באמת הוא לדאוג שחודש מהערב כולם יהיו מסובין מסביב לשולחן וידעו שוֹבע.

Sunday, February 7, 2021

תהילים פרק קד: הפלא אשר בלחם

 English 

תהילים פרק קד מתחיל בתיאור גדולתו וכבודו של האל:

ה' אֱלֹהַי, גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ׃ עֹטֶה־אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה׃

עבים, רוחות ואש לוהטת עושים מלאכתו שאינו אלא הזנה וטיפוח של הבריות. מעשה הבריאה החל בריסון המים הגועשים כאשר הבורא שם גבול לתהום, כדי לפנות מצע לחיים. כעת מים מתועלים כדי להבטיח המשך קיומם של החיים ואספקת משקה ומזון לכל לפי צרכיהם. חציר צומח לבהמה וטרף מוכן לכפירים אך האדם צריך לעבוד כדי להוציא לחם מן הארץ.  

לא הפת ולא הפרוסה יצאו מזינים וטעימים מן הארץ. בני אדם חייבים לעמל עבור מזונם. לזרוע ולקצור, לדוש, לזרות ולברר את הדגן ורק אז לטחון אותו לקמח כדי לאפות לחם.

בחברה תעשייתית, לחם גבוה ויפהפה יכול להיות מוכן בכמה שעות. אבל יש דרך אחרת, עתיקת יומין אשר מרכזת את יסודות הבריאה – אדמה, מים, אור וחיים – בקערה.  ביום כב בניסן, אני מודדת קמח, מכניסה לקערה. מוסיפה כמות דומה של מים, מערבת, מכסה (אבל לא סגור מדי) וממתינה.

בתחילה, אין תזוזה הנראית לעין. אני מוציאה חצי, מוסיפה קמח ומים, מערבבת וממתינה.

כיכר לחם עגול

אט אט, שמרים טבעיים מתחילים ונכנסים לפעולה, ובועות מעטות מופיעות. עם סבלנות ונסיון, אני חוזרת על התהליך, שוב ושוב. אחרי שבוע, אולי יותר, המאמץ משתלם. כאשר היום מאיר, אני מרימה את המגבת הלחה וקערת הזכוכית מלאה בבלילה תוססת וריחנית, חיה ומזינת חיים. עכשיו האפייה מתחילה במלאה כוחה.

בהמה יכולה ללחוך חציר כמו שהוא צומח, היכן שהוא צומח. אך לחם מזין ויין לשמח לבב-אנוש דורשים עמל אדם. עדות נוספת לחכמת הבריאה. מזון אשר הוכן במאמץ וביצירתיות מזין לא רק את הגוף אלא גם את נפש האדם. בהכנת מזון אדם נעשה שותפו של הקב"ה בתחזוקת החיים והבריאה.

בפני הרים גבוהים, ירח ושמש, חיות קטנות עם גדולות, אנו מתפלאים. אני מביטה בקערה מלאת מחמצת תוססת ובצק תופח, ומתמלא יראה.

מָה־רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ... בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת־ה' הַלְלוּ־יָהּ׃

 

Parashat Toldot: Do not silence the pain

 Hebrew The Babylonian Talmud (Taanit 21a) tells with amazement about Nahum Ish Gamzu who, despite extremely severe suffering, would alway...