Saturday, April 23, 2022

Timbrels & Apples or Ethics of Care as the Foundation of Redemption, Seventh Day of Passover

Hebrew

Then Miriam the prophet, Aaron’s sister, picked up a timbrel (or “hand-drum”) and all the women went out after her in dance with timbrels. And Miriam chanted responsively with them: Sing to the Eternal for God has triumphed, yes, triumphed, the horse and its charioteer are flung into the sea!                   (Exodus 15:20-21, composite translation)

“Where did they get timbrels in the desert?” Rashi asks following the midrash in the Mekhilta, and answers: “The righteous women of that generation were so confident that the Creator would perform miracles for them that they took timbrels from Egypt:”

Without detracting from the miracles and wonders, I want to go back in time one additional week to uncover a foundational layer. Although the Israelites left Egypt “with much property,” most of it was “borrowed” from Egyptians at the very end. On the morning of 14 Nisan, as the Israelites prepared for departure, how much property could slaves have had? Maybe two changes of clothes and a blanket for each person and some kitchen utensils – including a kneading bowl – for the family. And a hand-drum.

According to ancient texts, including the Bible, and archaeological evidence, in the Ancient Near East hand-drums were customarily played by women. They were simpler than our modern tambourines, because they didn’t have jingles around the circumference. Rather, they were a small, modest objects that a slave could afford, or make for herself.

When the Israelite women packed their meager belongings before the Exodus, were they thinking only about celebrating miracles? Unlikely. Pause for a moment and imagine: what it was like to leave Egypt with a two-and-a-half-year-old?

Before they were used to praise the Redeemer and celebrate redemption, the timbrels could entertain, soothe or, at least, distract hungry, confused and frightened babies and children. Before they were tools of liberation, the timbrels were tools of care.

Detail from the Second Nuremberg Haggadah, showing a woman with three children,
one in a carry-cot on her head, and a man with two babies in a carrier on his back (Golinkin and Kulp, The Schechter Haggadah)

“Ethics of Care” is a philosophical school that focuses on the practice and value of caring for dependent, vulnerable others, as opposed to the classic liberalism of Thomas Hobbs and company who focused on the self-sufficient, independent adult. As if such people exist. We were all born dependent on others.

Ethics of care were exemplified during the journey out of Egypt not only by the Israelite women but also by the Holy Blessed One, who cared for the hungry toddlers. In Midrash Shemot Rabbah, Rabbi Nehorei explains: “When passing through the sea, an Israelite woman who was carrying a crying child could reach out her hand, and pluck an apple or pomegranate out of the sea and gives to the child.” The shiny red, sweet fruit appears when as needed. The toddler is fed and the parents – who apparently lacked experience in traveling with children – learned a lesson: don’t budge without taking snacks for the children.

The people of Israel marched in the mud and in the dark, between walls of water, came to the other side and burst into song, in two choruses.

About one it is said: “Then Moses and the Israelites sang this song to the Eternal. They said: I will sing to the Eternal, for God has triumphed, yes, triumphed” (Exodus 15:1). Although they are singing together, each one stands as an individual, using the singular “I will sing.”

About the other chorus, we are told, “Miriam chanted responsively with them: “Sing [plural] to the Eternal for God has triumphed, yes, triumphed” (verse 21). Miriam leads and asks for a response from the women. They answer and sing together using plural language.

I wish I could claim that gender segregation at the sea is a thing of the past, but this goal remains unattained, in numerous ways. It is not enough that women can now work in traditionally "male" professions. It is also important for men to take on the work of care. 

More than two years of Covid-19 has highlighted how vulnerable we all are, how dependent society is on care-givers and people in care professions, and how quickly the appreciation for workers in health, education and food supply can pass.

Until society appreciates and rewards fairly care-oriented people who sing their song in the plural, in a manner similar to the individualists who espouse personal achievements, we will not reach the Promised Land.

(Take a timbrel and some apples, we’ve got a long way to go.) 

Kehillat Hod veHadar, 2022


-----------

With thanks to the teachers whose Torah and writing were the inspiration that set me on the path to this drasha: Rabbis Tali Adler, Aryeh Bernstein, Shai Held, Jason Rubenstein and Prof. Laurie Zoloth (in alphabetical order) and to Rabbi David Golinkin for the illustration.






תופים ותפוחים או עבודת דאגה כיסוד הגאולה, שביעי של פסח, תשפ"ב

English

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת־הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כׇל־הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת׃ וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי־גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם׃ 

"מנין היו להם לישראל תופים במדבר?"  שואל רש"י בעקבות המדרש במכילתא ועונה: "מֻבְטָחוֹת הָיוּ צַדְקָנִיּוֹת שֶׁבַּדּוֹר שֶׁהַקָּבָּ"ה עוֹשֶׂה לָהֶם נִסִּים וְהוֹצִיאוּ תֻפִּים מִמִּצְרַיִם:"

בלי לגרוע מהניסים והנפלאות, אני רוצה לחזור שבוע בזמן כדי ולחשוף נדבך יסוד. אמנם בני ישראל יצאו ממצרים "ברכוש גדול" אבל רב רובו הושאל מהמצרים ברגע האחרון. "אור לארבע עשר" כאשר התכוננו ליציאה,  כמה רכוש היה לעבדים? אולי שתי חליפות בגדים ושמיכה לאדם וכמה כלי מטבח – כולל משארה לבצק – למשפחה. ותוף.

לפי טקסטים עתיקים, כולל התנ"ך, וממצאים ארכיאולוגים, במזרח הקדום תופים היו כלי נגינה של נשים. הם היו פשוטים יותר מהכלי שאנחנו קוראים היום "תוף מרים", כי לא היו צלצלים מסביב. דבר קטן וצנוע שגם שפחה יכלה להכין או להרשות לעצמה.

כאשר בנות ישראל ארזו את חפציהן הדלים לקראת היציאה האם הן חשבו רק על ניסים עתידיים? יתכן שלא. עצרו רגע ודמיינו: איך זה היה לצאת ממצריים עם ילד בן שנתיים וחצי? בלי צידה לדרך, לפחות שיהיו כלי נגינה.

לפני שהם שימושו לשבח את הגואל ולחגוג את הגאולה, לתופים היה תפקיד לבדר, להרגיע או לפחות להסיח את דעתם של תינוקות וילדים רעבים, מבולבלים ומפוחדים. לפני שהיו כלים של גאולה, התופים היו כלים של דאגה.

יציאת מצרים בהגדת נירנברג השניה רואים אשה עם שלושה ילדים, כולל תינוק בעריסה על ראשה, וגבר עם שני תינוקת במנשא גב (גולינקין וקולפ, הגדת שכטר


"אתיקה של דאגה" היא אסכולה פילוסופית המתמקדת בפרקטיקה ובערך של הטיפול באדם אחר, החוסה או הפגיע. אתיקה של דאגה מנוגדת לליברליזם הקלאסי של תומאס הובס ודומַיו, הממוקדים באדם הבוגר העצמאי והבלתי תלוי. כאילו שהוא קיים. כולנו התחלנו את חיינו תלויים באחרים. 

אתיקה של דאגה מודגמת ביציאת מצריים לא רק ע"י בנות ישראל אלא גם ע"י הקב"ה, שדאג לפעוטות הרעבים. רַבִּי נְהוֹרָאי בשמות רבה מתאר: "הָיְתָה בַּת יִשְׂרָאֵל עוֹבֶרֶת בַּיָּם וּבְנָהּ בְּיָדָהּ וּבוֹכֶה, וּפוֹשֶׁטֶת יָדָהּ וְנוֹטֶלֶת תַּפּוּחַ אוֹ רִמּוֹן מִתּוֹךְ הַיָּם וְנוֹתֶנֶת לוֹ." הפרי אדום, נוצץ ומתוק מזומן בעת הצורך. הפעוט שובע וההורים– שחסרו נסיון ביציאה למסע – למדו: לא זזים בלי חטיף לילד.

עם ישראל צעד בבוץ ובחושך, בין חומות של מים, הגיע לצד השני ופרץ בשירה. בשתי מקהלות.

על אחת נאמר שמשה ובני ישראל שרו "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה". אומנם שירה משותפת אבל כל אחד עומד בפני עצמו ואומר "אשירה" בלשון יחיד.

על האחרת כתוב: "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה." מרים מובילה ומבקשת מענה מן הקהל, והן עונות ושרות יחד בלשון רבים: "שירוּ".

הלוואי שיכלתי לטעון שהבחנה המגדרית כאן היא נחלת העבר, אבל ליעד הזה עדיין לא הגענו. לא מספיק שנשים יכנסו למקוצעות "גבריות", חשוב גם שגברים יקבלו על עצמם תפקידים "נשיים" בעבודות דאגה.

שנתיים פלוס של קורונה הבליטו עד כמה כולנו פגיעים, עד כמה החברה תלויה בעבודות דאגה וטיפול, ועד כמה מהר יכולה לחלוף ההערכה לעוסקים בבריאות, בחינוך ובאספקת מזון.

עד שהחברה תעריך ותתגמל באופן הוגן את אנשי ה-"שירו" העוסקים בצורכי הזולת בדומה לאנשי ה-"אשירה" הדוגלים בהשגים האישיים לא נגיע אל המנוחה והנחלה.

(קחו תוף וכמה תפוחים, הדרך ארוכה.)

----------

אני מודה לר' טלי אדלר, ר' אריה ברנשטיין, ר' ש"י הלד, פרופ' לורי זולות, ר' ג'ייסון רובנשטיין (לפי סדר א"ב שם משפחה) על השראה שהוביל אותי את הדרשה הזאת, ולרב דוד גולינקין עבור האיור.

 

Sunday, April 3, 2022

Shabbat HaGadol: Just as the Israelites were redeemed from Egypt in Nissan, the future redemption will take place in Nissan

Hebrew

Nissan is a month of expectation – for Spring, festival joy and redemption, as Rabbi Joshua teaches, “Just as the Israelites were redeemed from Egypt in Nissan, the future redemption will take place in Nissan (Babylonian Talmud, Rosh Hashanah 10b).

Spring has arrived and it seems that this year we will be able to celebrate Passover almost “as usual” but redemption isn’t visible on the horizon.


The special haftarah for Shabbat HaGadol (“Great Sabbath”), the Sabbath immediately preceding Passover, may provide a hint of why. 
Hebrew prayer book manuscript

In the last chapter of formal prophecy in the Bible, the prophet Malachi lists the sins that are preventing redemption: sorcery, adultery, swearing falsely, oppressing workers, widows and orphans –  i.e., weaker classes of society – and discriminating against outsiders and migrants. Later, he adds not paying tithes and Temple offerings (equivalent to tax evasion).  If we think of sorcery as any practice that intervenes in the laws of nature, all of these sins are familiar.

The statement in verse 8 that misappropriating tithe and contribution transferred to priests, Levites and needy equals cheating God deserves our attention. The claim is that the resources that pass through our hands are not truly ours, but rather blessings from God, and we are responsible for using them to meet our own needs and the needs of others. Therefore, depriving public servants (priests and Levites) and the needy of their food and basic needs is theft, from both the people and from God.

Yet Malachi, on God’s behalf, does not mention the poor directly. Why are they omitted? It almost makes it seem that God is more concerned with Godself than with meeting people’s basic needs. More likely, Malachi is tailoring his words to his audience, because he like, all of the prophets, is “a person, not a microphone.” (A.J. Heschel, The Prophets [JPS: 1962 one volume edition] p. xiv). The prophet tempers God’s message so that it will be heard. 

People in Malachi’s day (and not only then) seemingly had few qualms about cheating the poor; after all, they have no power. But their fear of God was real. Therefore, the prophecy stresses the sin against God rather than that against the poor. Adjusting the message to the audience might be justified if it achieves the greater goal of supplying the basic needs of the entire population. However, herein lays another issue that delays redemption: behavior that is motivated by a fear of punishment or “what will people say” rather than doing what is right because it is right.

The Passover sacrifice that preceded the redemption from Egypt showed the Redeemer which Israelites were willing to sacrifice and separate from an evil culture in order to be saved. What are we willing sacrifice to help bring redemption?


Parashat Toldot: Do not silence the pain

 Hebrew The Babylonian Talmud (Taanit 21a) tells with amazement about Nahum Ish Gamzu who, despite extremely severe suffering, would alway...