כיצד מברכין? פרשת יתרו תשפ"ד

 English

בכל פעם שמוציאים ספר תורה חוזרת חווית הגילוי, כל קריאה וקריאה היא מתן תורה חדש, החייאת העמידה הפלאית בתחתית ההר הבוער באש, כך טוען הרב יוסף דב סולובייצ'יק[1] ולכן הוא נהג לעמוד משך כל הקריאה, כל השנה. זה מנהג של יחידי סגולה ורובנו מסתפקים לעמוד כאשר קוראים את שירת הים ואת עשרת הדברות, כדי לעורר תחושה של "היינו שם." לא רק העמידה אלא עצם הקריאה מספר תורה הכתוב על קלף וכל הטקס מסביב נועדו להיות מעמד נעלה. לוּ הקריאה הייתה רק לשם העברת מידע היינו מקריאים מחומש: מדויק יותר, נח יותר, ומהיר יותר.

הטקס המלא מסביב לקריאת התורה התפתח באיטיות משך מאות שנים[2] אך רכיבים חשובים בו מבוססים על מעמד מכונן אחר בהיסטוריה של עמנו, קריאת התורה התקדימי אחרי שיבת ציון הראשונה, כמו שמסופר בספר נחמיה:

וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כׇל־הָעָם... וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כׇל־הָעָם׃ וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת־ה' הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כׇל־הָעָם אָמֵן  אָמֵן.... (ח:ה-ו_א)

כאן מופיע לראשונה ברכה על קריאת התורה. נוסח הברכה שבירך עזרא לא נשמר. בתלמוד הבבלי חכמים דנים בחובה לברך לפני ואחרי קריאה ציבורית בתורה אבל קובעים טקסט רק עבור הברכות על לימוד תורה פרטני. מול שלוש ההצעות המשכנעות, חז"ל בחרו בפשרה תלמודית בעליל: כולן התקבלו.

הברכה הראשונה בסדרה זו (בעמוד 25 בסידור ואני תפילתי) היא ברכת מצווה רגילה "אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ". לגבי הסיומת יש שוני בין כתבי היד של התלמוד ויש גם שוני במנהגי התפילה עד היום. בנוסחים אשכנזיים, הסיומת היא "לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה." שימו לב לשם הפועל-"לעסוק", להיות מעורב באופן פעיל. כאשר שומעים, קוראים או לומדים תורה, המצווה היא להביא איתנו את כל הידע, התבונה, ניסיון החיים והאכפתיות שלנו.

מקורהּ של הברכה המוכרת ״אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכׇּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ נוֹתֵן הַתּוֹרָה״ באותו הסוגייה. היא אומצה לקריאה ציבורית כבר בסדר רב עמרם, מן המאה התשיעית בבבל, הסידור הקדום ביותר שהגיע לידינו.

במסכת סופרים הארץ-ישראלית, שנערך אחרי התלמוד, נאמר כי "המברך ביחיד כשהוא משכים לקרוא אומר... אשר נתן לנו תורה מן השמים וחיי עולמים ממרומים. ברוך אתה ה׳ נותן התורה" (יג:ח).

זמן מה מאוחר יותר, גם בארץ ישראל, נערך מדרש דברים רבה המשלב הלכה ואגדה. אחרי הקביעה "אָדָם
מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁעָלָה לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה אֵין מֻתָּר לוֹ לִקְרוֹת עַד שֶׁלֹא יְבָרֵךְ" המדרש מחזיר אותנו להר סיני. אם "אדם מישראל" חייב לברך לפני קריאה בתורה בוודאי שמשה ברך כאשר עלה לקבל אותה. [יעמוד משה בן עמרם הלוי ויוכבד ראשון!] רַבִּי אֶלְעָזָר שואל "אֵיזוֹ הִיא הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ משֶׁה?" ועונה "אֲשֶׁר בָּחַר בַּתּוֹרָה הַזֹּאת וְקִדְשָׁהּ וְרָצָה בְּעוֹשֶׂיהָ." והמדרש ממשיך ומדגיש "וְלֹא אָמַר בַּעֲמֵלֶיהָ, וְלֹא אָמַר בְּהוֹגֶיהָ, אֶלָּא בְּעוֹשֶׂיהָ, בְּאֵלּוּ שֶׁהֵן עוֹשִׂין אֶת דִּבְרֵי תוֹרָה" (יא:ו).

אני מניחה שהברכות ממסכת סופרים ודברים רבה נשמעו מוכרים לרבים מכם. הרב צבי גרץ הציג אותן בשיעוריו על התפילה לפי נוסח ארץ ישראל הקדום, על סמך עבודתם של הרב שמחה רוט ז"ל ואביו הרב מיכאל גרץ, יִבָּדֵל לחיים ארוכים, וחלק מן החברים אמצו אותן. בשבועיים האחרונים התכתבתי ושוחחתי עם חלק מהחברים האלו כדי להבין מה מניע אותם. כולם התבטאו מסביב לאותו נושא: אי-נחת (בלשון המעטה) עם הרעיון שאלוהים בחר בעם ישראל מכל העמים. לדוגמא:

אחת הבעיות שלי באל שבוחר, היא שלדעתי הוא לא יכול להיות גם 'אלוהי האמת והצדק' כי כשיש העדפה - אין צדק. כשעליתי לתורה אמרתי "עם כל העמים" אבל זו הייתה התחמקות, לא אמירה. כשלמדתי את הברכה הזאת היא דיברה אלי ושמחתי לראות שיש גם דרכים אחרות להודות על התורה בלי לנכס אותה ובלי לרומם את עצמנו.

אני משתתפת בעמדה זו וגם מסתייגת ממנה. עם כל הבעייתיות של עם שרואה את עצמו כנבחר ומרומם אנחנו בכל זאת מברכים – בלשון זה או אחר – על תורה בה אלהים כורת ברית מיוחדת עם אברהם וצאצאיו. בעיני הנקודה החשובה היא לא הבחירה אלא העשיה "אֲשֶׁר... קִדְשָׁהּ וְרָצָה בְּעוֹשֶׂיהָ". החשוב הוא לא רק לקבל את התורה אלא לקיים את הצדק, את המשפט ואת החסד שהיא מצווה.

באופן דומה, הברכה שהתקין הרב מרדכי קפלן – שגם היא מקובלת בקהילה – "אשר קרבנו לעבודתו ונתן לנו את תורתו"[3] מדגיש את העבודה שאנחנו נקראים אליה.

תפיסתי גם משאירה מרחב עבור האל לכרות בריתות עם עמים אחרים. כמו שהורים אוהבים יותר מילד אחד וגם יודעים לחלק לכל אחד את התפקיד המתאים לו, גם האל האחד יכול להתייחס לעמים רבים.

כמו שמשה עולה על הר בוער באש כדי לקבל תורה, בהפטרה הנביא ישעיהו (פרק ו) חוזה באלוהות (וגם בשרפים) בתוך עשן ושומע את השירה "קָדוֹשׁ  קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ" וגם "אֶת־קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר 'אֶת־מִי אֶשְׁלַח?'" הנביא עונה "הִנְנִי שְׁלָחֵנִי׃" אחרי הקדושה באה השליחות.

יהי רצון שבתוך הערפל נשמע את קול המצווה ונדע לומר "הִנְנִי שְׁלָחֵנִי׃"

שושנה מכיאל צוקר, הוד והדר, תשפ"ד

---

[1] ובקשתם משם (בשדינווים קלים)

[2] ר' פרופ' רות לנגר, "סיני ציון ואלוהים בבית הכנסת" [אנגלית]

[3] מבוסס, ככל הנראה, על ההגדה של פסח "מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבדָתוֹ" או מוסף לשלוש רגלים " וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ"