Parashat Toldot: Do not silence the pain

 Scroll down for Hebrew

The Babylonian Talmud (Taanit 21a) tells with amazement about Nahum Ish Gamzu who, despite extremely severe suffering, would always respond by saying, “This too is for the good.” Without detracting from the inner strength of this extraordinary person, it is important to ask whether this attitude is mandatory. Is every individual expected to respond to all suffering with acceptance?

The example of Rebecca at the beginning of this portion teaches us that it is not.

After many years of barrenness, Isaac prays to God in the presence of his wife and she becomes pregnant (Gen. 25:21). All the other stories about pregnancy in the Torah are very short (for example: “Leah conceived and bore a son, and named him Reuben” [Gen 29:32]), as if the pregnancy itself was a non-event. Perhaps this is the best proof that the Torah was written by men. Pregnancy – even a desired, healthy pregnancy – is a complex and sometimes painful experience. Rebecca discovers this and does not remain silent: “If so, why do I exist?” (Gen. 25:22). The midrash and classical commentators do not try to beautify her words. According to Rashi, she wonders why she wanted to conceive in the first place: “If the pain of pregnancy is so severe, why did I desire and pray to become pregnant” Ramban goes even further. In his reading, Rebecca is willing to forgo not only pregnancy but life itself: “Would that I did not exist, that I should die or never have come into existence.”

Does the Torah condemn her for this “heresy?” Not at all. In her distress, Rivka turns to the Highest Authority, “and she went to inquire of the Eternal” (ibid.). She inquires and receives a response. As befits an oracle, the answer is enigmatic, but neither denies her pain nor reprimands her for the question. Rather, God confirms the legitimacy of her question by providing information. Rebecca’s pregnancy is a stage on the way to the establishment of the people of Israel. The process involves suffering, and the Torah does not take it lightly.

Another stage of our existence as a nation began on 7 October 2023, and the scope of the suffering around us continues to increase. We are repeatedly called to respond to suffering, our own and that of others. In the presence of immediate grief and pain, it is important for us to remember two lessons from Rebecca’s story: first, it is permissible, even beneficial, to cry out in pain; second, even explanations that come directly from God are not always clear. Therefore, it is preferable to support the people who are suffering and leave the explanations to other forums.

פרשת תולדות: את הכאב לא שתיקים

התלמוד הבבלי (תענית כא) מספר בפליאה על נחום איש גם זו, אדם שעבר ייסורים קשים מאוד, ונהג תמיד להגיב עליהם באמירת "גם זו לטוב." בלי לגרוע מעוצמות הנפש של האיש המיוחד הזה, חשוב לשאול האם זו תפיסת עולם מחייבת? האם כל אדם אמור להגיב לכל סבל בהשלמה?

הדוגמה שמציבה לנו רבקה בפרשה שלנו מלמדת אותנו שלא.

אחרי שנים רבות של עקרות, יצחק מתפלל לה' נוכח אשתו והיא מתעברת (בר' כה:כא). כל הסיפורים האחרים על הריון בתורה, קצרים מאוד (לדוגמה: "וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן" [בראשית כט:לב]), כאילו כלום. אולי זו ההוכחה הטובה ביותר כי התורה נכתבה בידי גברים. הריון – גם הריון רצוי ובריא – הוא הוויה מורכבת ולפעמים מכאיבה. רקבה מגלה את זה ולא שותקת: "אִם־כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי?" (בר' כה:כב). המדרש והפרשנים הקלאסיים לא מנסים ליפות את דבריה. לפי רש"י היא תוהה למה בכלל רצתה להרות: "אם כה גדול צער העיבור למה אנכי מתאווה ומפללת על ההריון"? רמב"ן מרחיק לכת עוד יותר. בקריאתו רבקה מוכנה לא רק לוותר על הריון אלא על החיים עצמם: "הַלְוַאי אֵינֶנִּי שֶׁאָמוּת אוֹ שֶׁלֹּא הָיִיתִי."

האם התורה מגנה אותה על "כפירתהּ"? בכלל לא. בצר לה, רבקה פונה לערכאה העליונה "וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת־ה'" (שם). היא דורשת ומקבלת מענה. כיאה לאורקל, המענה חידתי, אבל הוא לא מכחיש ולא נוזף אלא מאשרר את שאלתהּ. הריונה של רבקה הוא שלב בדרך להקמת עם ישראל. התהליך כרוך בסבל והתורה לא מכחישה את סִבלהּ.

שלב נוסף בקיומנו כעם החל ב-7/10, והסבל בעם הולך וגדל. אנחנו נדרשים שוב ושוב להגיב לסבל של עצמנו ושל אנשים רבים סביבנו. בנוכחות אבל וכאב מידיים חשוב לנו לזכור שני לקחים מסיפורהּ של רבקה: האחד הוא שמותר, אפילו מועיל, לזעוק את הכאב והשני שגם הסברים המגיעים מפי הגבורה אינם תמיד נהירים ולכן עדיף לתמוך בכואבים ולהשאיר את הסברים לפורומים אחרים.