פרשת בלק: ברכה, חטא וחסד

מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עַמִּיקְתָא, פרשת בלק מובילה אותנו מפסגות של שירה נבואית אל שפל של חטא, חוסר מנהיגות ועונש.

הסיפור מתחיל כאשר בלק מלך מואב נחרד למראה רבבות בני ישראל שעמדו מול גבול ארצו. הוא מבקש לשכור את שירותיו של בלעם כדי להסיר את האיום בקללות. בתחילה בלעם דחה את פנייתו, במצוות אלוהים שהבהיר "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת־הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" )במ' כב:יב). אך השליחים לא מדווחים למלך את תשובתו המלאה של בלעם. בלק מצדו מבין, בטעות, שהצעתו לא הייתה נדיבה מספיק ושולח משלחת מכובדת יותר. למרבה ההפתעה, אלוהים כאילו משנה את עמדתו "אִם־לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם"

אבל רק לגבי ההליכה, לגבי תוכן האמירות, הוא לא מוותר, שנאמר: "וְאַךְ אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" )במ' כב:כ).

בלעם מרוצה והולך עם אנשי בלק. כשהסצנה המביכה עם האתון מבהירה לו שאלוהים משתמש בו כדוגמה, בלעם כבר לא יכול להתחרט. בשעת המבחן, לקורבנות הרבים ולשינויי המקום אין השפעה. בלעם מברך:

"מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'... מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת־רֹבַע יִשְׂרָאֵל"

ובלק זועם "מֶה עָשִׂיתָ לִי?" )במ' כג:ח, י, יא) שוב ושוב.

בעיני בלק ובלעם המסע נכשל. העם ברוך ונקבע העקרון: "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן־אָדָם וְיִתְנֶחָם" (במ' כג:יט) או במילים היותר פשוטות של ספר דברים (י:יז): "ה' אֱלֹהֵיכֶם... לֹא יִקַּח שֹׁחַד."

אך עלינו להיזהר, נאמנות לברית לא מבטל את היושר האלוהי ואת האַחְרָיוּתִיּוּת accountability שלנו, אלא ההפך, כפי שמבהיר הנביא עמוס (ג:ב) "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל־כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כׇּל־עֲוֺנֹתֵיכֶם׃" מתברר שבלק יודע זאת. הוא לא יכול לקלל אבל, כעוס ומתוסכל, הוא כן יכול להכשיל.

לא במקרה אחרי שבלק ובלעם נפרדים והולכים כל אחד לביתו,

"וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל־בְּנוֹת מוֹאָב׃ וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן׃ וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר־אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל׃" )במ' כה:א-ב).

שפל חדש. גם בחטא העגל בני ישראל לא עבדו אלוהים אחרים אלא דמיינו לעצמם שפסל יכול לייצג את ה'. במרידות אחרות הם הביעו חששות ואמונה חלשה או פקפקו במנהיגים אבל לא הגיעו עד כדי זנות עבודת אלילים.

הסיבתיות לא מפורשת כאן אבל בפרק לא (טז) נלמד שזו נקמתו של בלעם אשר ייעץ לנשות מואב לפתות את בני ישראל. מילותיו המדויקות לא מופיעים בתורה אבל חז"ל מגלים את ההיגיון שלו: "אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִימָּה הוּא, וְהֵם מִתְאַוִּים לִכְלֵי פִשְׁתָּן. בּוֹא וְאַשִּׂיאֲךָ עֵצָה: עֲשֵׂה לָהֶן ביתנים בשוק, וְהוֹשֵׁיב בָּהֶן זוֹנוֹת..." (בבלי סנהדרין קו:א). בגרסה אחרו העצה היא להציעה מצרכי מזון כי "אין להם שיאכלו אלא מן בלבד" (אבות דרבי נתן נוסח א א:ד). האם זו היתה פעם ראשנה שאויבינו למדו את חולשותינו והשתמשו בהם נגדנו? בכל מקרה, זו לא היית פעם האחרונה.

עצתו של בלק הצליחה, ה' מביא מגיפה על בני ישראל. אל אף מצוותיו, משה ומנהיגי העם רְפֵי ידיים ולא מגיבים. כאוס משתולל עד שפנחס לוקח רומח בידו והפרשה (תרתי משמע) מסתיים באלימות מדממת וארבע ועשרים אלף מתים.

מזעזע.

אבל לא הכול אבוד. הברית קיימת. בהפטרה הנביא מיכה מראה לנו דרך. אחרי שהוא מזכיר בפירוש את בלק, בלעם והמעשים בשיטים, הנביא מבהיר שוב כי אין רצון ה' בהקרבת קורבנות אלא

"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה־טּוֹב וּמָה־ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם־אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו:ח).

לא בפולחן אלא במשפט ובחסד אפשר לעורר רחמי האל ולרכך את כעסו.

דברי מיכה בדלתות של
ארון הקודש בקהילת הוד והדר

עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט: לנהל את חיינו הפרטיים והציבוריים לפי כללי ההגינות והצדק שלא נותנים עדיפות לעשיר ובעל הזרוע ומחלקים את המשאבים כך שהצרכים הבסיסים של כולם מסופקים.

אַהֲבַת חֶסֶד: לא רק הרגשה פנימית נעימה אלא גם אהבה פעילה, גמילות חסדים המיטיבה עם הדל ומוחלש בחברה ע"י נתינת סיוע ממשי:

"פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא‎ ‎בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ" (ישע' מח:ז; נקרא כהפטרה ביום כיפור)

ודרך נוכחות תומכת עם כל מי שנמצא במצב פגיע: החולה והנפגע, הבודד והאבל.

וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ: בלי למשוך תשומת לב לעצמנו ומעשינו, כדברי הרב אברהם יהושע השל: "היופי הגדול ביותר צומח במרחק הרב ביותר ממרכז האגו".[1]

מה שנכון במישור הלאומי, נכון גם במישור האישי.
(חתן וכלה), אתם כורתים ברית נשואים ונכנסים לחופה, המסמלת בית אשר פתוח גם לעולם. יהי רצון שתשכילו לבנות ביתכם על יסודות של חסד, אחד כלפי השני וגם כלפי הסובבים אתכם והעולם כולו, כדברי משורר תהילים,

"כִּי־אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תה' פט:ג).

שבת שלום.

---

[1] אלוהים מבקש את האדם ע' 319, תרגום עזן מאיר-לוי.