פרשת וירא: לוּ נציב מלח ידע לדבר
הֶלוֺ, אתם שמטיילים שמה. כן, אתם, אני מדברת איתכם. שבו דקה ותקשיבו למסר שהמתין אלפי שנים. לקח זמן אבל עכשיו הגיע תורי לשבור שתיקה.
קוראים לי עידית, נעים להכיר. אתם בטח מכירים אותי כ-"אשת לוט." יש כאלה שקוראים לי "עירית"[1] וטוענים ששמי נגזר מחיבתי היתרה לסדום, עירי. רק בגלל ש-דל"ת ורי"ש דומים בצורתן זו לא סיבה לסלף את שמי. קוראים לי עידית, ואתם, היו-נא עדים לעדות שלי.
אכן הייתי אשתו של לוט בן הרן, אחיינו של אברהם. נולדתי בחרן ואבי כה התרשם ממשפחתו של תרח שהוא השיא אותי ללוט. אין לי טענות נגדו. לא הייתה לו דרך לצפות את הסוף המר. חיינו היו מאתגרים אך טובים עד הערב האחרון, שהיה קשה עבורי כמהפכת סדום ועמורה עוד לפני שסדום ועמורה נהפכו.
כאשר לוט הביא אורחים הביתה לא הופתעתי. הוא השתדל ללכת בדרכו של הדוד אברהם. אפילו הנחלנו את הדאגה לזולת לבנותינו.[2] גם אם אילוצי הפרנסה לפעמים העיקו, השתדלנו לאזן בינם ובין הערכים האלו.
בדיוק כאשר לוט והאורחים הגיעו עמדתי לצאת לבקר אצל שכנה. ברכתי אותם והמשכתי בדרכי. אולי שמעתם שהלכתי לבקש ממנה מלח.[3] נראה לכם? הייתי עקרת בית מסודרת. מלח לא היה חסר. גם חשוב לי להדגיש כי לא אני סיפרתי לה שהגיעו אורחים. היא כבר ידעה ורמזה ש-"כולם" כבר יודעים ולכן אינני אורחת רצויה. לא נשארתי להתווכח. יצאתי והכנתי את עצמי לסיבוב נוסף של כתבות הנאצה. (תמיד החזקנו מלאי של חומרי ניקוי, סיד וצבע למקרה הצורך.)
אבל, לא. הפעם לא היו כתבות נאצה. כאשר התקרבתי אל הבית שמעתי רעש, מהומה. כשהגעתי לקצה הרחוב ראיתי שכל אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל־הַבַּיִת (בראשית יט: ה) ודרשו שלוט יוציא את אורחינו החוצה כי הם רצו לאנוס אותם. הייתי מוכת הלם. ידעתי שיש בין השכנים בריונים אבל אונס בפרהסיה!?
אך זו הייתה רק ההתחלה. תגובתו של לוט התחילה בכיוון הנכון "אַל־נָא אַחַי תָּרֵעוּ" (שם, יט: ז) אבל ההמשך היה בלתי נתפס. רציתי למות במקום. נשאתי תפילה לאלוהי אברהם שיציל את בנותיי מן ההמון. תחינתי נענתה.
רק אז האורחים, שהיו בעצם מלאכים, סיפרו לנו מה עתיד להתרחש, והציעו את עזרתם לחלץ אותנו. כבר לא עניינו אותי חייו של לוט או חיי עצמי אבל הבנות, הבנות... רציתי להציל אותן בכל מחיר, גם אלו שהיו איתנו בבית (הרועדות מן החוויה שעברו לפני דקות ספורות) גם הנשואות. לוט יצא לקרוא להן אבל החתנים צחקו לו בפרצוף ולבנותיי לא היה אומץ לעמוד מולם.
בחוסר רצון לצאת?? המלאכים החזיקו את ידינו ומשכו אותו מחוץ לעיר. אמנם הם הזהירו אותנו לא להביט לאחור אבל כאשר שמעתי צעדים אחרי גבינו לא יכולתי אלא לבדוק עם הבנות הנשואות באות. כאשר והבטתי לאחור, לא את הבנות ראיתי אלא מה שנאמר עליו "לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג:כ).קפאתי במקום והייתי לנציב מלח.[4]
דבר אחד אחרון. החשוב ביותר, והקשה ביותר לבטא. אין לי מילים יפות עבור מי שטוען שאני (אני?!) גרמתי במותי לגלוי עריות במשפחה.[5] שילך לעזאזל. נכון, לא הייתי במערה למנוע מבנותיי לשכב את אביהן אבל לא אני הפקרתי אותן ואת המיניות שלהן. את זאת כבר עשה לוט, אביהן. במערה הן דווקא רצו לחדש חיים אחרי החורבן.
סיימתי. לכו לדרככם מטיילים טובים. אל תשכחו אותי. אנא, העבירו את דבריי הלאה. הייתי אֵם כלביאה, לא הפקרתי את ילדי.[6]
תודה לכם, תודה.
------------------------
[1] דף מקורות על שמותיה של אשת לוט.
[6] ראה אוריה כפיר, עינב צנגאוקר ואשת לוט: אמהוֹת בשעת צרתן
לקריאה נוספת: דף מקורות Lot’s Women באנגלית, עם קריאות מודרניות ממבטן של אשת לוט ובנותיו.
No comments:
Post a Comment