ויצא: חסדיהן של רחל ולאה

"הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" הטיח רחל ביעקב "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב." פרשנים רבים מנסים להסביר את זעמו. בולט בניהם הוא הרב יצחק עראמה (מן המאה ה-XV). בפירושו על בריאת העולם הוא מסביר את ההבדל במהות בין "האשה" ו-"חוה." הראשון מתיחס לַדברים שיש לאשה ואיש במשותף: הבנה, השכלה ועשית מעשים טובים כמו אלו של האמהות. השם "חוה" מתיחס לַהולדה. הוא ממשיך ואומר שאשה לא תלד מנועה מהתכלית הקטן (מילה שלו) כמו איש אשר לא יוליד, ועיקר תולדותיהם הוא מעשיהם הטובים. על כן יעקב כעס על רחל, כי רצה ללמדהּ כי התכלית כל אדם, גבר או אשה, היא עשית הטוב ולא הולדה.

גם אם עראמה קלע לכוונתו של יעקב, זעם לא היה תשובה הולמת. אפילו האמת אם נאמרת בכעס לא תנחם ולא תחנך. אבל הסצנה עצמה לא מפתיעה: יעקב ורחל שתיהם באו ממשפחות שלא ידעו לברר עניינים בשיחה הגיונית. יעקב בחרן בגלל שהוריו לא ידעו לדבר על הערבת הירושה, ולבן דאג להתחיל חיי הנישואין של בנותיו בפלונטר תקשורתי ענק.       

"וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה." כמו קוראים רבים חז"ל תמו, איך יעקב לא ידע? אבל נמנעים ממה שנראה לי האפשרות הפשוטה ביותר, שיעקב היה שיכור. קל לדמיין את לבן הרמאי וחבריו דחופים לחתן עוד כוסית, עוד "לחיים" עד שבאמת לא יידע עם מי הוא שוכב. זה עובד, שאל את לוט. כנראה חז"ל לא רצו לדרדר את אב השבטים לרמתו של לוט אבל חשוב גם לשֹים לב שמכל התסריטים האפשריים הם בוחרים באחד שמֵצייר את רחל כבעלת חסד:

‏[כאשר בני ישראל היו בדרך לגולה] קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבש"ע גלוי לפניך שיעקב ‏עבדך אהב אותי אהבה יתירה ועבד בשבילי שבע שנים, וכשהשלימו אותן השנים, יעץ אבי להחליף אותי ‏עם אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד. הודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי אך בסוף ‏רחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה ומסרתי לה את כל הסימנים. (איכה רבה הקדמה §כד)‏

במחיר אישי כבד רחל בוחרת להציל את כבודה של לאה ועושה אִתה חסד. בכך היא ‏זורעת גרעין של חסד אשר תצמח לה בעתיד וגם לצאצאיהּ. בהמשך המדרש, תחינתהּ של רחל מעלה "רחמיו של הקב"ה והוא מבטיח: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן כמו ‏שכתוב וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיה ל"א).‏

תגובתהּ המיידית של לאה לא נשמרה, אבל דרך מדרשי השם בהם היא מסבירה את שמות בניה אנחנו ‏יכולים להבחין בהרגשותיהּ. ארבע בנים בארבע פסוקים, כל אחד משקף שלב בהתפתותהּ. ‏

עם הולדת ראובן, בנהּ הבכור, לאה לא מסתירה שהיא רואה אותו כדרך אל ליבּו של יעקב: "כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי ‏אִישִׁי." גם אצל שמעון ולוי, המיקוד נשאר ביחסיהּ המיוסרים עם יעקב. ‏

רק בהולדת בנהּ הרביעית מגיע שינוי גדול׃ "וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת־ה' עַל־כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה." ‏למרות שהיא עדיין שנואה לאה עכשיו יודעת להודות על מה שכן יש לה. איזהו עשיר? השמח בחלקו. ‏‏אנחנו, צאצאיה של לאה, הנושאים את שמו של יהודה, נקראים ללכת בעקבותיהּ, להקדים "מודים" ל-"אנחנו" ולהודות על היש, בלי להתכחש לחֶסֶר.‏ 

מלב מכיר תודה נובע כוח הנתינה,* רצון להחזיר טובה או לשלם הלאה. ללאה זה יקח עוד כמה שנים ולידות לראות את כאבהּ של רחל ולהגיב בהתאם. על בפסוק "וְאַחַר יָלְדָה בַּת." רב יוסף התלמודי שואל לְמָה רומזת המילה "ואחר"? מה קרה לפני? רב עונה: לאה ידעה ש-12 שבטים עתידים לצאת מיעקב וחשבה: יש לי כבר ששה בנים, לבלהה וזלפה שתים כל אחת, ולרחל רק אחד. אם גם הפעם אלד בן, מעמדה של רחל אחותיּ תהיה פחותה מזו של השפחות לנצח. לכן התפללה ללדת בת ונענתה: "מיד העובר נהפך לבת." אותה הסוגיה בתלמוד מונה תפילה לשינוי מין העובּר בין תפילות השווה האסורות, אבל בגלל שלאה העדיפה טובתהּ של רחל מעל שלה, נעשה לה נס.

רחל ולאה קִנְּאוּ אחת בשניה, כל אחת רצתה מה שהיה לאחותהּ, אבל ברגעים מכריעים הן ידעו לגמול חסד אשה לאחותהּ. בחסד הן בנו ביתו של יעקב האיש ושל ישראל העם. לכן זקני בית-לחם ברכו את רות שתהיי "כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל" שלא תהיה רק אם היולדת בנים אלא גם גומלת חסד לבסוס החברה והעם.

בברכה הראשונה של העמידה, אנו מתארים את אלֹהנו כ"זוכר חסדי אבות /ואמהות/" בלי לפרט באיזה חסדים מדובר. גם מי שמזכיר את רחל ולאה בשם בברכה וגם מי שלא, יכול לכוון לחסדים שבנו בית ישראל.

אבל להתפלל זה לא מספיק.

מול העולם מלא אלימות וכאב, סבל ופחד אנחנו נקראים להכיר תודה על הטוב בו זכינו ולתרום לבניית עולם טוב יותר ע"י מעשים של חסד, של נתינה’ לעתים גם במחיר הנאות והאינטרסים של עצמנו. אין לנו ברירה. כי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה. 

---

*אני מודה לרב ש"י הלד ממנו למדתי על הקשר בין הכרת תודה ונתינה.

הספדו של יצחק, לזכר אביו

 English 

פרשת וירא, תשנ"ו

קהילת הוד והדר, כפר סבא

לזכרם של ר"מ יצחק רבין ובנימין ולבר

אברהם אבי!

אני יצחק בנך, יחידך אשר אהבתה,  עומד לפניך היום בוכה ומבוך.  אתה שהיתה את הכול בחיי, שוכב לפני ללא רוח חיים.  כל השכנים ורוב מנהיגי האזור באו לחלוק לך כבוד אחרון.  הם רוצים שאני אספיד אותך.  אינני רוצה )ואתה יודע למה( אך אינני יכול להסביר להם ואם כבר אסביר אז אין סיבה שלא אספיד.

בראש ובראשונה היתה איש אמונה דגול.   כבר בנעוריך באור כשדים פיתחת אמונה חדשה -- לא עוד השמש, הירח והכוכבים אלא  אל אחד, בורא עולם אשר ברא את כולם.  והעיקר שהוא אחד.  והפצתה את האמונה שלך לכל אחד שבאת אתם במגע.  גם כאשר  עברת אם המשפחה להרן המשכת בדרכך והפצת אמונה.  עד שהגיע הצו לך-לך!  וקמת אם אמא לחפש חיים חדשים בארץ לא נודע.  ובכל מקום למדת תורתך, הרשמת, והשפעת.  כמובן, את השלב הזה אינני זוכר אך רבים מהנמצאים כאן היום יכולים להעיד אליו.

אני זוכר את הכנסת האורחים הנפלאה שלך.  ביתנו היה תמיד פתוח.  אוהלנו פתוח לארבע הרוחות.  אנשים באו, רחצו רגליים, אכלו, שתו, לנו הליל והמשיכו בדרכם.  תמיד לקחת  את הזמן לשבת אתם, לדבר אתם, לשמוע סיפורם וללמד אמונתך.  במיוחד אמרת לאורחים שהם לא חייבים להודות לך עבור המזון אלא לאלוהים שברא אותו.   לפעמים אנחנו בני הבית, דאגנו שלא יישאר לנו מספיק.  לא היתה מכון לשמוע את זה.  היית באמת "מבורך בכל " ולא חיסר לנו.  אתה אהבת את הכל האנשים.  היתה זקוק למגע הזה. כשה' הפך את סדום ועמורה ואנשים כבר לא באו בדרך ההיא לא היה לך שווה לשבת שמה.  לכן עברת לבאר-שבע ושם נטעת את האשל המפורסם.

גדלתי בבאר-שבע בשפע ובשלווה.  שחקתי עם אחי ישמעאל והייתי שמח.   עד שיום אחד נתת לאמא להעיף את ישמעאל ואת אמו מהבית.  לא הבנתי למה אך לא העזתי לשאול.  הייתי מדוכא עד שהיגע האירוע הקשה מכל .

בוקר אחד, עם שחר, הקמתה אותי בקול קשה כברזל.  אמרת לקום כי עלינו ללכת למקום מסוים להתפלל.  לא הבנתי למה צריכים ללכת כל כך רחוק.  הרי  תמיד למדת אותנו שהאל האחד נמצא בכל מקום.  ידעתי שאין טעם לשאול שאלות.

הלכנו שלושה ימים.  לא דברנו.  לא הסתכלת עלי.  נורא פחדתי.  פחדתי שתשאיר אותי במדבר כמו ישמעאל ואמות מצמא.  נאזרתי עוז ושאלתי שאלה.  ענית וראיתי שאתה מוחה דימעה אבל לא הסתכלת עלי.  אז ידעתי ופחדתי עוד יותר.  לא יכולתי להתנגד, הערצתי אותך כל כך, האמנתי בך ופחדתי.

הגיע הרגע הגורלי --  ראיתי את המאכלת הונפה אל על.  יצאה נשמתי.  כשהיגעה השמימה, מלאכי השרת נבהלו כי הם הרי ידעו שלא היה מתוכנן בשבילך להשלים את המעשה. הם ידעו שאחד מחבריהם כבר יצא לעצור אותך.  מהר הם התקינו ברכה "מחיה המתים" והחזירו את נשמתי לגופי. 

פסיפס בבית אלפא

 לא יכולתי ללכת הביתה,  ללכת עוד שלושה  ימים  בשקט האיום ההוא.  אבל לאן כן ללכת?  הלכתי אל אחי ישמעאל.   האוכל לספר למישהו אחר? האם יש  עוד בן-אדם אשר מבין איך זה להיות בן-אברהם?

ישבתי אצל ישמעאל.  לאט לאט הסיפור יצא.  ישבנו ודברנו עד שהבנתי שלא יכולת אחרת.  כל כך האמנת בהבטחתו של האלוהים שתהיה לגוי גדול ושאני אקרא לך זרע שהאמנת שהכול ייצא בסוף טוב אפילו שלא ידעת באיזה דרך זה יקרה.   גם אז לא יכולתי לחזור הביתה כי  הפחד שלי עדיין לא הפחית.  חוזק האמונה שלך הפחיד אותי.  הבטחון שהכל  יהיה בסדר רק ערער את הבטחון שלי.

ישבתי עוד אצל ישמעאל.  דברנו, חשבתי והתפללתי.  עד שבסוף הבנתי שהאמונה שלך יכולה להתקיים רק בחברת האהבה שלך.  הם מאזינות אחת את השניה.  אז יכולתי לחזור הבית; לשבת בארץ הזאת; להקים משפחה ולהמשיך את האמונה.

היום, אני תקווה, אני תפילה שאני ואחי ישמעאל נדע להנחיל לדורות הבאים את האמת השלם של אברהם אבינו:  אמונה צרופה יכולה להתקיים עלי אדמות רק בחברת אהבה צרופה כמוה.

Isaac's eulogy for his father

Hebrew‎           

In memory of PM Yitzhak Rabin and Benjamin Welber ‎

Parashat Vayera 5756 (11/11/95)‎

Abraham, my father!‎

I, Isaac, your son, your only one whom you loved stand before you today, crying and ‎confused. You, who were everything in my life, lie before me now, lifeless and cold.  All of ‎the neighbors and many regional leaders have come to pay their last respects. They have asked ‎me to eulogize you but I do not want to.  You know why, but if I were to explain the reason ‎for my refusal, the reason itself would no longer be valid.‎

First and foremost, you were the great man of faith.  Even in your youth in Ur Chasdim, you ‎developed a new faith.  No longer belief in the sun, the moon and stars but rather in one ‎Creator who made them all.  Most importantly, you believed in one single God, not many.  ‎Wherever you went you talked to people and taught them your new ideas. You continued ‎your teaching when you moved with the family to Haran.  Always impressing people and ‎influencing them until the command came to start a new life in an unknown country.  ‎

You and mother went to Canaan and started all over again from the beginning   explaining, ‎teaching and bringing people closer to God.  I, of course, do not remember this stage ‎personally but many of those gathered here today can testify to it. ‎

What I do remember is your overwhelming hospitality.  Our house was always open; the tent ‎was open to the four winds and travelers came to wash their feet, eat and drink.  They spent ‎the night and continued on their way.  Always, you took the time to sit with them.  Always ‎you told them that they must not thank you for the food but rather God who created it.  ‎Sometimes, we were concerned that there would not be enough supplies left to meet the ‎family's needs.  You would not pay any attention to our concern.  The guests were too ‎important for that.  You were indeed "blessed with everything" and never did we want.  Your ‎love for people, your need to meet them was so great that after God overturned Sodom and ‎Gomorrah and travelers no longer passed that way, there was no point for you to remain in ‎Alon Mamre, so you moved to Beer Sheva where you planted the famous Eshel.‎

I was born in Beer Sheva.  I grow up there in tranquility and plenty, playing with my brother ‎Ishmael, until one day you let Mother send him and his mother away.  I could not understand ‎this.  I dared not ask.  I was depressed and so very alone.  ‎

Until . . . ‎

One morning you woke me early in a hard, cold voice saying that we must go to some distant ‎place to pray.   Again, I did not understand.  You always taught us that God is everywhere.  ‎Why then must we go to a particular place to pray?  I couldn't find the words to ask.  Three ‎days we walked in icy silence.  You did not look at me.  I was frightened, scared that you ‎would leave me in the wilderness, like Ishmael, and that I would die of thirst.  Finally, I ‎found the words and asked a question.  As you answered, you wiped a tear from your eye, ‎but looked straight ahead.  I understood and was terrified.‎

The frightful moment came.  I saw the knife above my head.  My soul departed and flew to ‎heaven.  The angels were confused by its arrival since they knew that God had never planned ‎for you to carry out the command out to the end.  They knew that one of their number had ‎already been dispatched to stop you.  Quickly, they established the blessing "who brings the ‎dead to life" and returned my soul to my body.‎

Mosaic at the Beth Alpha synagogue

I couldn't return home with you; couldn't walk three more days in that dreadful silence.  But ‎where to go?  I went to Ishmael, my brother.  Who else would understand what it is like to be ‎the son of Abraham?  I sat with Ishmael.  Slowly, I told him my story.  We sat and talked ‎until I understood that you could not have done otherwise.  Your faith was so strong that ‎even though you knew nothing of the planned end, you believed completely in the divine ‎promise that your descendants would be a great nation and that I was your link to the future.  ‎Without knowing how, you believed that everything would have to be okay. ‎

I still couldn't go home.  That faith was terrifying; your confidence that everything would ‎always be okay only undermined my confidence. ‎

I stayed with Ishmael.  We talked.  I thought and prayed until I saw that your great faith ‎could only exist on this earth together with your great love.  ‎

Now I was ready to return home.  To live in the land, establish a family and continue the ‎faith. Today, I hope and pray that I, and my brother Ishmael, will be able to educate future ‎generations the full truth of Abraham, our father, that all consuming faith can survive on this ‎earth only when accompanied by all consuming love. ‎

The challenge of celebrating Sukkot in the Land of Israel

עברית

Each of the three pilgrimage festivals  – Passover, Shavuot, and Sukkot – has an agricultural ‎dimension and a historical dimension. The historical dimension refers to the development of the ‎Israelites as a nation: the exodus to freedom on Passover, revelation on Shavuot and wandering in ‎the desert on Sukkot. But that wasn’t the end of the process. What happened to entering the Land ‎of Israel and settling there? Isn’t something important missing? Maybe.
Or maybe not. ‎

The agricultural dimensions of Passover and Shavuot relate to field crops, the time between planting ‎and harvesting is measured in months. Sukkot celebrates the harvest of fruit that grows on trees, ‎which require prolonged residence in one place, years pass between planting and harvest. Nomads ‎do not plant trees. Sukkot celebrates life in the Land of Israel. This I learned from Sarah Shoub. ‎

The entire period in the desert was not one of wandering. Most of the stations were in the first two ‎years and the last year, but the schedule was not known in advance. On any given day the cloud of ‎glory could rise and the command given to move on. In a situation of uncertainty, planting trees is ‎pointless. Those who experience the uncertainty of the desert years are be able to appreciate and ‎celebrate settlement in the Land of Israel. Indeed, they may be the only ones… ‎

The Book of Nehemiah (chapter 8) tells about events after the return from Babylonia: ‎

And on the second day [of the seventh month] the heads of fathers’ houses of all the people, ‎the priests, and the Levites gather before Ezra the scribe, to give attention to the words of the ‎Law. And they found written in the Law, how that the LORD had commanded by Moses, that ‎the children of Israel should dwell in booths in the feast of the seventh month …  And all the ‎congregation of them that were come back out of the captivity made booths, and dwelt in the ‎booths; for since the days of Joshua the son of Nun until that day the children of Israel had not ‎done so. And there was very great gladness. ‎

It seems that dwelling in sukkah (as I understand it, not the whole holiday) was forgotten after one ‎generation of settlement. The second generation celebrated the harvest but not the desert years. It is ‎difficult to comprehend wandering and settlement at the same time, yet the ability to hold on to ‎opposites and keep moving forward is the power of the Torah. ‎

Moreover, I – and not only I – think that this explains some of the difficulties on the list of holidays ‎in Leviticus 23. After a full list of holy days comes a final declaration:  “Those are the set times of ‎the LORD that you shall celebrate as sacred occasions.” Only then come the commandments ‎regarding the four species and dwelling in a sukkah: “You shall live in booths seven days; all ‎citizens in Israel shall live in sukkot, in order that future generations may know that I made the ‎Israelite people live in sukkot when I brought them out of the land of Egypt.”‎

Not only does this paragraph read like an appendix, it’s the only place where dwelling in sukkot is ‎mentioned. Throughout the Torah, the Israelites in the desert lived in tents. The theory is that this ‎passage was added after the return to Zion to reinforce the holiday, and attachment to the Land. ‎

Time passed, the people of Israel were again exiled. The experiences of wandering and transience ‎took center stage.  ‎

We have returned to the Land. We still remember exile but are beginning to forget. The facts are ‎known but the feeling is blurred. The pain of memory does not drives us to love the stranger because ‎we were strangers in the land of Egypt, to love the refugee because we were refugees in the lands of ‎the north. ‎

All Jews were once refugees.

I won’t pretend to have a solution for the international refugee crisis that has been brewing for years. It seems that we are facing an historical process of massive ‎proportions. I’m not sure that there is an overall solution. But it is clear that we may not hide behind ‎a wall, real or virtual, built of concrete or illusions of immunity. We are forbidden to close our eyes ‎or turn our backs on such massive suffering. Deuteronomy makes it very clear. We must love the ‎stranger and if we behave like the other nations, we could be exiled again. ‎

Sitting safely in a fancy Sukkah and feeling happiness and pride in our harvest and how beautifully ‎we keep the commandment is not enough. When celebrating settlement and wandering together, we ‎must step out of our comfortable place and reach to those who are yet to reach their own place in ‎the world. If dwelling in our land closes to our hearts to the other, we may well find ourselves back at a ‎disadvantage. ‎

May we merit to truly keep the commandment: “You shall rejoice before the LORD your God with ‎your son and daughter, your male and female slave, the Levite in your communities, the stranger, ‎the fatherless, and the widow in your midst.” ‎

סוכות בארץ ישראל: האתגר

English

לכל אחד משלוש הרגלים – פסח, שבועות, וסוכות – יש רובד חקלאי ורובד היסטורי. הרובד ההיסטורי מתיחס לעיצובו של בני ישראל כעם: יציאה לחרות בפסח, התגלות בשבועות ונדודים במדבר בסוכות. רגע, זה לא היה סוף התהליך. מה קרה לכניסה לארץ ולהתיישבות בה?? לא חסר כאן משהו חשוב? אולי.

ואולי לא.

ברובד החקלאי פסח ושבועות מתיחסים לגידולי השדה שהם שְׁנָתִיִּים, הזמן בין הזריעה והקציר נמדד בחודשים. חג האסיף בסוכות מתיחס לפירות האילן שגידולן דורש ישיבה ממושכת במקום אחד, שנים עוברות בין הנטיעה לקטיף. נוודים לא נוטעים עצים. לכן בהיותו חג האסיף סוכות חוגג את החיים בארץ ישראל. הרובד החקלאי והרובד ההיסטורי משתלבים. את זה למדתי משרה שוב.

לא כל תקופת המדבר הייתה נדודים ממש. רוב התחנות היו בשנתיים הראשונות ובשנה האחרונה, אבל לא היה לו"ז ידוע מראש. בכל יום נתון היה סיכוי שענן הכבוד יעלה ו יִנָּתֵן פקודה לצאת למסע. במצב של אי-וודאות כזה אין טעם לטעת עצים. אלו שחוו את אי-הוודאות והנדודים במדבר יוכלו להעריך ולחגוג את האחיזה בארץ. ואולי רק הם.

בספר נחמיה מסופר על חג הסוכות הראשון שחגגו שבי ציון:

וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל-הָעָם, הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל-עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד-מֹשֶׁה, אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי... וַיַּעֲשׂוּ כָל-הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן-הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא; וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד. (ח:יג-יד, יז)

הישיבה בסוכות (להבנתי לא החג כולו) נשכח אחרי דור אחד של התיישבות. הדור השני חגג את האסיף אבל את הסוכה הזניח, קשה היה להכיל נוודות והתיישבות בעת ובעונה אחד. אבל בדיוק ביכולת להחזיק הפכים יחד ולהמשיך אתם הלאה נמצאה את כוחה של התורה.

יתרה מזה, לדעתי – ולא רק שלי – זה מסביר גם כמה מהקשיים בלוח החגים שאנחנו קוראים בסוכות בבוקר (בסידור ע' סט). בויקרא כג יש רשימה שלמה של מועדי ה' ואחרי סיום חגיגי: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה’ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ" יש תוספת המפרטת את ארבעת המינים וישיבה בסוכות "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם."

לא רק שפיסקה זו נשמעת כתוספת אלא זה המקום היחיד בו הוזכר שבני ישראל ישבו בסוכות במדבר. בכל מקום אחר בו מוזכרים מגורי בני ישראל הם גרים באוהלים. התאוריה היא שקטע זה נוסף בתקופה שיבת ציון כדאי לחזק את החג, ואת אחיזה בארץ.

במרוצת הזמן, עם ישראל שוב הוגלה מן הארץ והמימד של נדודים וארעיות תפס את המרכז הבמה.

חזרנו ארצה, עדיין זוכרים את הנדודים אבל מתחילים לשכוח. העובדות ידועות אבל ההוויה מעומעמת. זכרון הכאב לא מניע אותנו לאהוב את הגר כי גרים היינו בארץ מצריים, לאהוב את הפליט כי פליטים היינו בארצות צפון.

כל היהודים היו פעם פליטים

אינני מתימרת להציע פתרון למשבר הפליטים העולמי רק הולך וגודל. נראה שאנחנו ניצבים מול תהליך היסטוריה רבת מימדים ואינני בטוחה שיש פתרון כולל. רק ברור שאסור ‏לנו להסתתר בתוך חומה, גשמי או וירטואלי,  בנויה מביטון או מאילוזית החסינות. אסור לעצום את עינינו ‏ולפנות גב מול סבל כה אדיר.  ספר דברים מבהיר היטב, לא רק שעלינו לאהוב את הגר אלא שאם נתנהג ‏ככל הגויים, אנחנו עלולים לְהַגְלוֹת מן הארץ. ‏

לשבת בבטחה בסוכה מפוארת ולהרגיש שמחה וגאווה באסיף שאספנו ובהידור המצווה זה לא מספיק. כאשר חוגגים את הארץ והמדבר בכפיפה אחת, אנחנו חייבים לצאת מהמקום הנוח שלנו ולהשיט יד למי שעדיין לא הגיע אל המנוחה והנחלה שלו. אם אחיזתנו בארץ תסגור את ליבנו לאחר, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו שוב עם ידינו על התחתונה.

יהי רצון שנזכה לקיים באמת "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ: אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ."