Destruction, Rebuilding and the Image of God

Vaethanan 5780 (Deuteronomy 3:23-7:11)

Hebrew

In the covenant between God and Israel, hardly any transgression is as serious as idolatry, as Moses warns repeatedly in his predictions of what will come to pass after he is no longer on the scene; for example:

Do not to act wickedly and make for yourselves a sculptured image in any likeness whatever: the form of a man or a woman... (Deuteronomy 4:16 and others following)

And also in the Ten Commandments:

You shall not make for yourself a sculptured image, any likeness of what is in the heavens above, or on the earth below, or in the waters below the earth. (Deuteronomy 5:8).

In the Haftara, Isaiah addresses the issue from a different angle, and emphasizes that the very effort to depict God using inanimate materials is doomed to failure (quoted below). The gap is too wide to be bridged.

Does this mean that God has no representation on earth?

In an article “Religion and Race”(reprinted in Insecurity of Freedom) first published in 1963, Rabbi Abraham Joshua Heschel cries out against the violence directed at the family of James Meredith (the first Black student at the University of Mississippi), quotes the Ten Commandments and continues:

And yet there is something in the world that the Bible does regard as a symbol of God. It is not a temple or a tree, it is not a statue or a star. The symbol of God is man, every man. How significant is the fact that the term tselem, which is frequently used in a damnatory sense for a man-made image of God, as well as the term demuth, likeness—of which Isaiah [in this week's Hafatara] claims (40:18), no demuth can be applied to God—are employed in denoting man as an image and likeness of God. Man, every man, must be treated with the honor due to a likeness representing the King of kings.

When I returned to this passage this week, following the funeral of the tireless leader of the Civil Rights Movement, Rep. John Lewis on Tisha B'av, I had thought: this is a key to destruction and rebuilding.

Why was the First Temple destroyed? Due to three sins: Idol worship, forbidden sexual relations, and bloodshed (Babylonian Talmud, Yoma 9b)

Following Rabbi Heschel's train of thought, forbidden sexual relations (in which I would include all sexual and gender-based violence) and bloodshed are crude, violent acts of desecration. The baseless hatred for which the Second Temple was destroyed, moves the desecration from external violence into the human heart.

That is the destruction. How do we rebuild? By internalizing that every human is an image of God. Just imagine what could happen if the people on both sides of the barricades on Balfour Street, in the house, those whom they represent and those not represented there, treated each other as if they were images of God. The substance of the dispute would remain unchanged, but the path towards resolving it would be transformed.

The change depends on us. The effort is enormous, but also essential to ensure our continued existence in the Land of Israel.

חורבן, בניה וצלם אלהים

דברים על פרשת ואתחנן  תש"פ (דברם ג:כג-ז:יא)‏

English

בברית בין ה' ובין עם ישראל כמעט ואין עברה חמורה מעבודת אלילים, כמו שמשה מזהיר את ‏העם שוב ושוב בדבריו על העתיד שהוא מצפה שיבוא אחרי הסתלקותו: ‏

פֶּן־תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל־סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה׃ (דברים ‏ד:טז, ופסוקים אחרים בהמשך הסעיף).‏

וגם בעשרת הדברות:‏

לֹא־תַעֲשֶׂה־לְךָ פֶסֶל כָּל־תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם ‏מִתַּחַת לָאָרֶץ׃ (דברים ה:ח).‏

בהפטרה הנביא ישעיהו ניגש לנושא מכיוון אחר ומדגיש שעצם המאמץ להציג את האלהות ‏בחומר דומם הוא עקר מאליו כי הפער בין הדברים עצום כל כך (אצטט את הפסוק בהמשך). ‏

האם משמעות הדבר שאין לה' יוצג עלי אדמות? ‏

במאמר "דת וגזע" שהרב אבהרם יהושע השל שפירסם באנגלית בשנת 1963, הוא מתרעם ‏על האלימות שהופנה כלפי משפחתו של ג'מס מרידת' (הסטודנט השחור הראשון שלמד ‏באוניבסיטת מיסיסיפי), מצטט את הפסוק מעשרת הדברות שהבאתי למעלה וממשיך (בתרגמו של דרור ‏בונדי בספר אלוהים מאמין באדם, עמ' 41):‏

יש דבר מה בעולם שהתנ"ך מתייחס אליו כסמל של אלוהים. אין זה מקדש ולא ‏עץ. אין זה פסל ולא כוכב. הסמל של אלוהים הוא האדם. כל אדם. כמה רבת ‏משמעות היא העובדה שהמונח "צלם" שבדרך כלל משמש במובן של גנאי כלפי ‏דמות אלוהים מעשה ידי אדם, וכן המונח "דמות" שעליו טוען ישעיהו [בהפטרה ‏שקראנו השבוע]: "וְאֶל־מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה־דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ" (מ:יח) -- משמשים ‏שניהם לציון האדם כצלמו ודמותו של אלוהים. יש להתייחס בכבוד לאדם לכל ‏אדם. לאור דמותו המסמלת מלך מלכי המלכים. ‏

חבר קונגרס ג'ון לויס

כאשר חזרתי אל הקטע הזה השבוע בעקבות הלוויתו של לוחם זכויות האזרח הנועז והוותיק ‏חבר קונגרס ג'ון לויס בתשעה באב, עלה בי המחשבה כי הנה יש כאן מפתח לחורבן ולבניה.‏

מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי ‏עריות, ושפיכות דמים... (בבלי יומא ט:ב)‏

אם נמשיך את קו מחשבתו של ר' השל גלוי עריות (שהייתי כוללת בהם כל אלימות מינית ‏ומגדרית) ושפיחות דמים הם בעצם המחשות של עבודת אלילים, מעשים אלימים וגסים של ‏חילול הקודש. שנאת החינם עליו נחרב הבית השני מעביר את חילול מהרובד האלים וחיצוני אל ‏תוך לב האדם. ‏

זה החוברן. הבניה הוא ההפך, הפנמת הרעיון כי האדם, כל אדם הוא צלם האלהים. תדמיינו רגע ‏מה היה קורה לו כל אחד ואחת בשתי צדי המתרס ברחוב בלפור, וגם אלו בתוך הבית, כל מי ‏שהם מייצגים, וגם כל מי שלא מוצג שם בכל מרחבי הארץ היה מתיחס לזולתו כאל דמותו של ‏אלהים. מהות המחלוקת הייתה נותרת בעינה אבל הדרך אל הפתרון תשתנה לחלוטין.‏

זה תלוי רק בנו. המאמץ הוא רב אך הכרחי להמשך קיומנו כעם ישראל בארץ ישראל. ‏

Parashat Pinchas: Korban HaTamid

Hebrew

Did you know that the most encompassing verse in the Torah is found in this week's reading?

According to a Midrash quoted in the Introduction to the book Ein Yaakov:

Ben Zoma says: We have found a more inclusive verse: “Shema Yisrael.”

Ben Nanas says: We have found a more inclusive verse: “Love your neighbor as yourself.”

Shimon Ben Pazi says: We have found a more inclusive verse: “One lamb you shall sacrifice in the morning...”

Rabbi Ploni stood up and said: The halakha is in accordance with Ben Pazi.

How can a ritual mitzvah, the daily tamid sacrifice, override the importance of belief in one God, and override love of our fellow, which Rabbi Akiva also called “a great rule in the Torah?”

It doesn't.

These are complementary statements in the spirit of “On three things, the world stands”:

On Torah that teaches us that the Eternal our God is one

On acts of loving kindness for the other, and

On avodah – service, which was once the daily sacrifice and now is prayer.

The anonymous rabbi rules that the halakha (Jewish law, but literally “walking”) is according to Ben Pazi because truly walking the walk demands that we be consistent and reliable.

People who were listening carefully may have noted that Ben Pazi did not actually quote today's reading, but rather an almost identical verse from Exodus 23. The difference is one letter, a ה, the Hebrew definite article. 

Before explaining what I learn from the difference, one preliminary point: the details of holiday sacrifices appear here and not together with the other sacrifices in Leviticus because they were inappropriate in the wilderness when the Israelites lived outside of natural time, as we read in Haftarah: “Thus said the Eternal: I accounted to your favor The devotion of your youth, Your love as a bride— How you followed Me in the wilderness...” (Jeremiah 2:2)

Despite the hardships, life in the desert was out of ordinary time. Just before entering the Promised Land and returning to natural life, in which holidays are essential for religious life and strengthening the social fabric, the time has come to complete the system. But a building cannot be completed unless strong foundations have been laid.

The daily tamid sacrifice is the foundation.

The foundation was first laid down in when the Tabernacle was completed, in a verse with the definite article (“the”)  which indicates that there one defined, acceptable path of service. This was the case in the Temple.

The verse without “the” seems particularly appropriate for our time.

There is no Temple and are no sacrifices but the commandments remain. Their purpose remains to bring us close through giving of ourselves, our time and our possessions. There are three paths open before: Torah, avodah, and loving kindness. Each of can find the path (or sub-path) that suits him or her. The important thing is to be consistent and reliable.

פרשת פנחס וקרבן התמיד

 English

שמונת הפסוקים בתחילתה של העלייה החמישית בפרשת פנחס זוכים להקרא מִסֵּפֶר תורה יותר, הרבה יותר, פעמים בשנה מכל קטע אחר בתורה, ואחד הפסוקים, אולי הבנאלי ביותר, נחשב כפסוק הכולל ביותר בתורה לפי מדרש המופיע במבוא לספר עין יעקב:

בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא שמע ישראל.

בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.

שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא את הכבש האחד תעשה בבוקר

עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי.

קחו רגע לעכל את האמירה. מצווה פולחנית, קרבן התמיד עולה בחשיבותה על האמונה בייחוד, עולה בחשיבותה על אהבת הרֵעַ, שגם רבי עקיבא (במקום אחר) קרא "כלל גדול בתורה."

מה קרה?

אולי, אין כאן אי-הסכמה אלא אמירות משלימות ברוח "על שלושה דברים העולם עומד":

• על התורה המורה כי ה' אלוהינו ה' אחד
• על גמילות חסדים לרֵעֲ
• ועל העבודה שהיה קרבן התמידועכשיו היא התפילה

ואז רבי פלוני קובע שההלכה כבן פזי כי ההליכה בדרך מחייבת אותנו להתמיד בכל שלושת התחומים.

ייתכן שחדי העין שמו לב כי הפסוק שבן פזי ציטט לא בדיוק נמצא בפרשה שלנו. הוא ציטט פסוק כמעט זהה מפרשת תצוה. השוני המסתכם באות אחד ה"א הידיעה. בספר שמות (כט:לט) כתוב: "אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ הָאֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר...." כאשר היום קראנו: אֶת-הַכֶּ֥בֶשׂ אֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר...."

לפני שאסביר מה לדעתי נוכל ללמוד מן השוני, יש נקודה מקדימה אחת: פירוט קרבנות לימים המצויינים מופיע כאן לקראת סוף ספר במדבר ולא בספר ויקרא ביחד עם יתר הקרבנות כי הם לא היו נחוצים במדבר, כשבני ישראל חיו מחוץ לזמן טבעי, כפי שתיאר ירמיהו בהפטרה: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ..." הנביא מיישר הרבה הדורים אבל על אף הקשיים והמריבות תקופת המדבר הייתה תקופה מיוחדת. עכשיו על סף הכניסה לארץ, לקראת הפסקת המן והחזרה אֶל החיים הטבעיים הגיע העת להשלים את מערכת המועדים. אבל אי-אפשר להשלים בנין בלי להניח יסודות.

קרבן התמיד, היום-יומי הוא היסוד.

היסוד הונח תחילה, כבר עם חנוכת המשכן, בה"א הידיעה, המצביע אֶל דרך מקובלת, מוגדרת אחת. כך היה בזמן בית המקדש אבל אני רואה בפסוק בו חסר ה"א הידיעה רמז לזמננו.

אין מקדש ואין קורבנות אך המצוות קיימות, ומטרתן נשארת להקריב – לתת מעצמנו ומשלנו – כדי להתקרב, לייצר קירבה. פתוחות לפנינו שלוש הדרכים – בתורה, עבודה וגמילות חסדים – ובתוך כל דרך, נתיבים רבים. לכל אחת ואחד יש דרך או נציב שמתאים לה או לו. החשוב הוא להתמיד בה.

Parashat Shlach Lecha: Joshua & Caleb, Caleb & Joshua

Hebrew

Even before the spies depart on their mission, one of them is singled out from the others: “Moses called Hoshea the son of Nun Joshua.” (Num. 13:16). The midrash asks “Why did Moses need to add a ‘yod’ to his name.” Remember that question.

Skipping ahead to verse 22, “And they went up into the South, and he came unto Hebron” the grammar of the verse leads us to ask, “did only one spy go to Hebron? If so, which one and why?”  

The Talmud, Raba answers both questions: Raba said: It teaches that Caleb held aloof from the plan of the spies and went and prostrated himself upon the graves of the patriarchs, saying to them, 'My fathers, pray on my behalf that I may be delivered from the plan of the spies' as for Joshua, Moses had already prayed on his behalf; as it is said: And Moses called Hoshea the son of Nun Joshua,  [meaning], May Yah save thee [yoshi'aka] from the plan of the spies.

If Joshua and Caleb both needed divine protection from the other spies because they disagreed with their conclusions, why did Moses pray for Joshua but leave Caleb to pray for himself?

An additional question that arises from an examination of the two good spies behaviors is why, immediately after the majority report, does Caleb alone make the minority report and attempt to calm the people, “And Caleb stilled the people toward Moses, and said: 'We should go up at once, and possess it; for we are well able to overcome it.'” (13:30).

The Hafetz Haim, Rabbi Israel Meir HaCohen Kagan (1838-1933), proposed a solution to these questions and others related to the story of the spies in his book Guard Your Tongue:

Indeed, there truly are two ways/paths in God’s service when misguided forces gain power in the world and one of God’s servants must spend several weeks among them. Should he immediately exposes his inner strength, declares his true beliefs and argue with their false belief or rather should he keep silent or even express agreement with them, until they appear publicly before the Jewish community and only then state his true opinion and denounce their falsehood before all.

He then explains that both methods have an advantage and a disadvantage. Ongoing debate will help the believer maintain his position but exposes him the possibility that the others will plot to harm him. The second possibility does not have that fear but remaining quiet or pretending to agree with the majority might lead to a weakening of faith. The later path also has a strategic advantage because the majority is unaware of the lone believer’s opposition to their position, they will not plan a defense and will be surprised, possibly shocked into silence, when he reveals his true opinion in the public debate.

Therefore, the Hafetz Haim claims that Moses, through a prophetic vision, understood the different personalities of Joshua and Caleb. He knew that Joshua would argue with the others the entire time (apparently he also knew that there would be something to argue about) and therefore he would need heavenly aid to protect him from harm. Caleb, on the other hand, kept quiet and so he did not need that type of protection. However, when they reached Hebron and saw the power of the kings there, he decided to strengthen his resolve by praying on his ancestors’ graves. This is also the reason that he alone contradicts the majority report, making of the advantage of surprise and neutralizing the spies claim (in the midrash) that Joshua’s opinion was not even worth considering because he was a minority of only one. He concludes the section by stating that although Joshua is usually named first, sometimes Caleb is, in order to indicate that both possible paths of action are acceptable to God, as long as the ultimate motivation is good.

The message is not that the end sanctifies the means but rather that the criteria for minding your mouth is broader than telling “the truth, the whole truth and nothing but the truth” as longer as the speaker isn’t testifying under oath.

The Hafetz Haim is making another important point here: good people who believe in the same causes and have the same goals can legitimately adopt different tactics to reach that goal, depending on their personality and/or the particular circumstances.