Matot: Women, Vows and Shared Responsibility

Scroll down for Hebrew 

Moshah spoke to the heads of the tribes of the Daughters of Tisraelah, saying: This is what the Eternal has directed: A woman who vows a vow to the Eternal or swears an oath to impose a restriction on herself, she shall not profane her word; all that exits her mouth she shall do…. The vow of a widower or of a divorced man, however, whatever he has imposed on himself, shall stand. And if a man vows a vow to God or imposes a restriction on himself while in his wife’s household his wife heard, and was silent about it, not constraining him, his vows shall be upheld and all the restrictions he imposed on himself shall stand. But if his wife annulled them at the time of her hearing about it, all that went out of his lips, his vows or self-imposed restrictions shall not stand, his wife has annulled them and God will grant pardon him. Every vow, every oath, and every self-imposed restriction, his wife may uphold, and his wife may annul it….

If you read those lines and thought, “What was that?” your question is in order. According to the Masoretic text, Parashat Matot (Numbers 30) begins:

²And Moses spoke to the heads of the tribes of the Israelites, saying, “This is the thing that the Eternal[1] has charged: ³Should a man take a vow or make an oath to the Eternal, to take upon himself a binding pledge, he shall not profane his word. According to all that issues from his mouth he shall do…. ¹¹And if she vowed in her husband’s house or took upon herself a binding pledge by oath, ¹²and her husband heard and remained silent to her, he did not restrain her, all her vows and every binding pledge that she took upon herself shall stand. (Translation: Robert Alter)

At top of the page, I quoted Toratah – the Regendered Bible, Yael Kanarek and Tamar Biala’s rewriting of the Hebrew Bible, reversing the genders of all characters, which shine a bright clear light on the Bible’s deeply patriarchal framework. The assumptions of that frame are especially conspicuous in this section on vows.

In ancient times, all life was organized according to households, and the father of the family was responsible for everyone and made all decisions on essential matters, especially economic ones. Therefore, the issue of vows—which often included bringing sacrifices (which could be quite expensive)—was considered an area in which supervision was required.

Recent research[2] argues that this is not a mere matter of gender, but of socioeconomic status (which in the past was reserved for men) and that the Hebrew word “איש  ish” refers to “a participant whose involvement defines the depicted situation.” Therefore, in the new JPS Gender-Sensitive translation of Numbers 30:3 reads:  If a householder makes a vow to the Eternal or takes an oath imposing an obligation on himself, he shall not break his pledge; he must carry out all that has crossed his lips.” A footnote even suggests that a “householder” might annul the vow of an adult male dependent.

Either way, how can we relate to things in a society in which all adults are equally independent (at least in theory)?[3] The Toratah version is just as discriminatory as the Masoretic version.

In another context, Rabbi Ethan Tucker (President and Rosh Yeshiva of Hadar NY), suggests that we read these passages not as relating to men and women, but to “principal” partners and “adjunct” partners (in any gender combination), assuming that every household has one partner who is more oriented towards “external” and financial affairs and one who is more focused on the home. That might be true in many cases for the years when there are small children, but this is not a rule I would want to apply to a couple for their entire life.

What other options are there? In my understanding, there are three egalitarian possibilities. 

The first page of BT Nedarim 
 (ms. Vatican, National Library of Israel website) 

One option would be to treat all adults as independent principals, like men in the Biblical period, so that all vows and commitments they make – even a rash, impulsive moment – must be kept. This is an egalitarian reading, but it could destroy the entire household with one reckless statement. I do not recommend it. [4] 

A less dangerous option would considering all adults adjunct partners, like women in the Biblical period. Thus all vows and commitments would be subject to spousal approval. This leaves less chance that temporary rashness will “break the bank,” but the opening for intra-marital power games remains open.

In my opinion, the desirable option would be for adult partners in a household to behave as true partners and not make vows or take on obligations without consulting the other, in advance, not retroactively. This would honor the seriousness of vows and the importance of keeping our word, while respecting the equal status of all adults.

 

An expanded source sheet on subject, which page also includes sources for our obligation to renew the words of the Torah in accordance with moral progress.

---

[1] The Ineffable Name is translated “the Eternal,” regardless of the original translator’s usage.

[2] Stern, David, The Noun ’îš in Ancient Hebrew: A Marker of Essential Participation 

Stern, David, The Situating Noun in Ancient Hebrew: A New Understanding of איש 

[3] I am deliberately not referring to the case of adolescents. The need for responsible adults to supervise their actions remains valid, regardless of gender.

[4] Cf. Prof. Aaron Koller: “It is all well and good to celebrate the personal and individual faith that animates some people’s lives, but a society cannot afford to allow individuals’ sense of religious devotion to take precedence over the welfare of others” in Unbinding Isaac (JPS, 2020)

Beha‘alotcha: On Listening and Leadership

Beha‘alotcha: On Listening and Leadership[1]

Hebrew

Some events are so significant that they split time in two: “before” and “after.” In the midst of events, the fracture often comes as a surprise, but in retrospect it may be possible to discern preliminary cracks that were not properly understood in due time. The mission of the tribal heads who toured the land, the subject of next week’s parasha, caused such a fracture. This morning, we read about the cracks that might have warned of its approach.

Like the Book of Numbers as a whole, the parasha begins with the detailed instructions about the organization and preparations necessary for the Israelites to advance to the Land of Israel. When everything is ready, Moses turns to his father-in-law, here called “Hovav,” and invites him to join the journey. When considering this short conversation, I would like to focus on Moses’s mood:

We are marching to the place about which The Eternal promised: that-one I will give to you; go with us and we will do-good for you, for The Eternal has promised good-things for Israel…. So it will be, if you go with us, so it will be: [from] that goodness with which The Eternal will do-good for us, we will do-good for you!

                                       Numbers 19:29, 32; translation: Prof. Everett Fox, Sefaria (modified)

In both the Hebrew and this literal translation, the word “good” appears five times in two verses. Moses is looking ahead to a perfect future. When the preparations are completed, the journey begins. At first glance, the expectation of orderly progress is realized. The verses that end the chapter seem to confirm this:

When the Ark was to set out, Moses would say: Advance, O Eternal, May Your enemies be scattered….  And when it halted, he would say: Return, O Eternal: You who are Israel’s myriads of thousands! Numbers 19:35-36; translation: JPS 2006, Sefaria (modified)

Leningrad codes

 In Torah scrolls, these verses are framed in inverted letters נ. In the Talmud, the Sages say that these letters indicate that the verses were not written in the correct place. However, it seems to me this is exactly where they belong, because they summarize Moses’s miracle-oriented perception, and also contain a hint of things to come. Note that verse states, “Moses would say.” In contrast to the parting of the Red Sea, when the entire nation saw the miracle and participated in the singing, now only Moses sees the miracle and only he speaks.

Detached from the miracle, the people start complaining but the text doesn’t tell us why. Rather, God sends a punishing fire (Num. 11:1). Why bother trying to solve a problem when it can be silenced with pyrotechnics? But...

Silencing is effective for only a very short time. Soon the “ אספסףrabble” are kvetching about the menu (Numbers 1:4). This is the only appearance of the word “rabble” in the entire Bible, but whoever they were, it’s apparent that they learned something. To solve a problem, it is important to specify what hurts, not just grumble. It’s a shame that the other side hears only their words, not their deeper distress.

God again gets angry and Moses, who was so optimistic in his conversation with Hovav (perhaps two weeks earlier), sinks into suicidal depression. God does listen to him and suggests a change in the work arrangements to make it easier for him. To Moses’ credit, he accepts the offer and is willing to delegate his powers to the elders. This is proof that listening can lead to a solution, but the lesson learned is not applied to the people’s complaints. Moses is not wise enough to take advantage of the elders’ greater closeness to the “street” in order to understand what is really bothering the people.

What would have happened if, instead of being insulted by the talk about Egypt, Moses had explained:

True, we’ve only been eating nothing but manna for nearly 13 months.[2] Travelling from Sinai to Kadesh Barnea on the border of Moab takes an ordinary caravan eleven days.[3] Our pace is slower, so it will take us a month; maximum, six weeks. I hope (but can’t promise) to celebrate Shavuot on the border of the Land. Then, we will be able to feast. A little patience and we will be home soon.

What would have happened? We will never know. Again, the Divine response is a show of angry force: first, a huge excess of quail meat and then a plague. How many people have to die due to lack of communication? 

There is more. The next defiance against Moses’s leadership comes from two of the people closest to him: Miriam and Aaron. They make two claims, about his wife and about his prophecy. Again, Moses does not try to clarify the matter; he does not even inquire about the connection between the two claims. If Moses cannot talk to his siblings, with whom can he talk? Instead of a substantive discussion, the narrator declares, “And the man Moses was exceedingly humble,” as if humility exempts him from interpersonal dialogue. A truly humble person would ask:  “How can I improve?” Moses is silent and God enters the picture again, rebuking Aaron and Miriam and punishing only Miriam. Then Moses does open his mouth with a short prayer for Miriam, and she recovers. Can Moses speak only to God?

This is the end of the parasha, and these are the cracks that opened in the social fabric of the Israelites as they set out from Sinai. If they had been noticed in real time, would it have been possible to prevent the great rift and save 39 years of wandering?

I won’t dare guess, but I will draw some conclusions.
In the interpersonal realm, we have seen how important it is to pay attention to the pain behind the words, even in moments of crisis when painful words are spoken, and that proper attentiveness might lead to a solution.

In the public realm, leadership that speaks only to itself, has poor PR, does not listen to the people, and then tries to solve problems unilaterally, using force, did not bring the Israelites to the Promised Land. What was true then, still applies today.
May we not only learn the parasha but learn from it, speedily and in our days, and let us say Amen.

--- 

[1] This drasha was written before the beginning of the operation against Iran.

^[2] According to Exodus 16, the manna started to fall in the second month after the Exodus and according to Numbers 10, the Israelites began their journey on the 20^th day of the second month of the second year.

[3] Deuteronomy 1:2

 

בהעלותך תשפ"ה: על הקשבה ועל ההנהגה

בהעלותך תשפ"ה: על ההקשבה ועל ההנהגה [1]

English

יש אירועים כה משמעותיים שהם מחלקים את הזמן לשתיים: "לפני" ו‑אחרי". במקרים רבים השבר בעיצומו מפתיע אבל במבט לאחור אפשר להבחין בסדקים מקדימים שלא הובנו כראוי מבעוד מועד. השליחות של ראשי השבטים שתרו את הארץ, עליה נקרא בשבוע הבא, גרמה לשבר כזה. על סדקים שקדמו לשבר קראנו עכשיו.

כמו ספר במדבר בכללותו, פרשה בהעלותך מתחילה בהוראות התארגנות מפורטות הנחוצות כדי שבני ישראל יוכלו להתקדם אל ארץ ישראל. כאשר הכול מוכן, משה פונה אל חותנו, הנקרא כאן חובב, ומזמין אותו להצטרף למסע. בשיחה הקצרה אני רוצה להתמקד במצב רוחו של משה:  

נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ 'אֶתֵּן לָכֶם'. לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי־ה' דִּבֶּר־טוֹב עַל־יִשְׂרָאֵל.... וְהָיָה כִּי־תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ׃

ב-2 פסוקים השורש ט-ו-ב מופיע חמש פעמים. התחזית כולה טוב. משה מביט קדימה אל עתיד מושלם.
ההכנות הסתיימו ויוצאים לדרך. על פניו הציפיה למסע מסודר מתגשם. הפסוקים המסיימים את הפרק לכאורה מאשרים את זה:

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה’, וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. 

וּבְנֻחֹה יֹאמַר: שׁוּבָה ה’ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.

כתב יד לנינגר

בספר תורה הפסוקים האלו ממוסגרים באותיות נ הפוכות. בתלמוד, חכמים אומרים שנונים מסמנים שהפסוקים לא נכתבו במקום הנכון. לי דווקא נראה שכאן בדיוק מקומם הראוי. הרי הם מסכמים את התפיסה הניסית של משה וגם טמון בהם רמז לבאות.
כתוב "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה". בניגוד לקריעת ים-סוף, כאשר כל העם ראה את הנס והשתתף בשירה, עכשיו רק משה רואה והוא לבדו אומר. מנותקים מן הנס הָעָם "מִתְאֹנְנִים רַע בְּאׇזְנֵי ה'."
על מה הם מתתלוננים? לא כתוב. אלא "וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר־בָּם אֵשׁ." למה להתעניין ולנסות לפתור את הבעיה כאשר אפשר להשתיק אותה עם פירוטכניקה? אבל...
ה' שוב כועס ומשה – שהיה כה אופטימי בשיחתו עם חובב לפני אולי שבועיים – שוקע בדיכאון אובדני. לוֹ אלוהים כן מקשיב, ולא רק למילים "הׇרְגֵנִי נָא", ומציע שינוי בסדרי העבודה כדי להקל עליו.
לשבחו של משה, אֹמַר כי הוא מקבל את הצעה ומוכן להאציל מכוחותיו לזקנים. זו מראה עד כמה הקשבה מסיעת במציאת לפתרונות.
ההשתקה יעילה לזמן קצר מאוד. תכף "הָאסַפְסֻף" מתבכיין על התפריט. זה המופע היחיד של האספסוף בכל התנ"ך אבל רואים שהם כן למדו משהו. כדי לפתור בעיה חשוב לפרט מה כואב, לא רק לקטר. הבל שהצד השני שמע את מילים ולא הקשיב לעומק המצוקה.

הבל שמשה לא למד את הלקח וגם לא השכיל לנצל את קִרבתם של הזקנים לשטח כדי להבין מה באמת מציק ל-"עַמךָ." מה היה קורה, אם במקום לְהֵיעָלֵב על הדיבורים לגבי מצרים, משה היה מסביר:

נכון, אנחנו אוכלים רק מן כ-13 חודשים[2]. המרחק מסיני לקדש ברנע בגבול מואב הוא אחד עשר ימי[3] הליכה לשיירה רגילה. הקצב שלנו איטי יותר, אז ייקח לנו חודש, מקסימום שישה שבועות. אני מצפה (בלי נדר) לחגוג את חג השבועות על גבול הארץ. ואז נִסְעַד את לבנו מכל טוב. קצת סבלנות ונגיע הביתה.

מה היה קורה? לעולם לא נדע. שוב התגובה האלוהית היא מפגן כוח זועם, קודם עודף עצום של בשר שלו ואז מגפה. כמה אנשים צריכים למות בגלל חוסר תקשורת? 

לא סיימנו. ההתרסה הבאה נגד מנהיגותו של משה באה מאנשים קרובים מאוד: מרים ואהרון. הם מעלים שתי טענות, אודות אשתו ואודות נבואתו. שוב משה לא מנסה לברר את עניין, אפילו לא שואל מה הקשר בין שתי הטענות. אם משה לא יכול לשוחח עם האחים שלו, עם מי כן? במקום דיון ענייני, המספר מודיע "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד" כאילו ענווה פוטרת אותו מדו-שיח בינאישי. איש ענו באמת ישאל: "איך אני יכול להשתפר?" משה שותק ואלוהים שוב נכנס לתמונה, מוכיח את אהרון ומרים ומעניש רק את מרים. ואז משה פותח את הפה בתפילה קצרה למען מרים והיא מבריאה. האם רק עם אלוהים משה יודע לדבר?

זה סוף הפרשה ואלו הם הסדקים שנפתחו במרקם החברתי של בני ישראל בשנה השנית לצאתם ממצרים. לוּ שׂמו לב אליהם בזמן אמת, האם אפשר היה למנוע את השבר הגדול ולחסוך 39 שנות נדודים?

לא אעז לנחש. אבל כן אסיק כמה מסקנות. ברמה הבינאישית, ראינו עד כמה חשוב להקשיב למצוקה העומדת מאחרי המילים, גם ברגעי מצוקה כאשר נאמרים מילים מכאיבים. ברמת הציבורית: הנהגה המדברת רק עם עצמה, כושלת בהסברה, לא מקשיבה לעם ואז מנסה לפתור בעיות באופן חד-צדדי וכוחני לא הביאה את בני ישראל אל המנוחה ואל הנחלה. כמו אז גם היום.

הלווי שלא רק נלמד את הפרשה אלא נלמד ממנה, במהרה ובימינו ונאמר אמן.

-----

[1] הדברים נכתבו לפני התחלת מבצע "עם כלביא"

^[2] לפי שמות טז המן התחיל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לפי מדבר י המסע במדבר התחיל בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ.

[3] דברים א:ב

What is the connection between Parashat Parah and Passover?

 Hebrew

The entire “Red Heifer” ceremony (Numbers 19:1-22), which is read in synagoues in addition to the weekly portion 2-3 weeks before Passover, is puzzling – even the rabbis of the Talmud understood that. However, when the Israelites offered the Pesach sacrifice in the Temple, the need for the ceremony was clear. Before droves of pilgrims arrived, it was necessary to ensure a sufficient supply of solution for spraying on all those who were impure. It is less clear what the significance of this reading is today. Even thinkers who understand pre-Passover cleaning as a purification process will admit that chametz is not impure, and therefore the ashes of a red heifer will not remove it. 

What were the Rabbis thinking when they established this call even after the destruction? They may have left a hint in the haftara. When Ezekiel prophesies about the defilement of the land caused by the Israelites’ sins, he doesn’t mention menstrual impurity or contact with a corpse or a grave – these are inevitable parts of life – but rather bloodshed and “gilulim.” “Gilulim,” sometimes translated “fetishes,” is a derogatory word for idol worship that Ezekiel uses frequently; out of 48 instances in the Bible, 39 are found in the book of Ezekiel.

Midrash Numbers Rabba (19:8) supports the possibility that Parashat Parah is intended as a warning against idolatry, when it connects this ceremony to the golden calf we read about last week. In response to the question of why a red heifer is needed, rather than an ox, sheep or goat, Rabbi Ivo proposes that is a parable about child who dirtied the king’s palace, and therefore the king insisted that the child’s mother be the one to clean up: “Thus says the Holy Blessed One, a cow is needed to and atone for the golden calf.”

Red Heifer, from the British Library

Moreover, repudiating idolatry was an essential prerequisite for the Exodus from Egypt. The Passover sacrifice was intended to prove the willingness of the Israelites to break away from idolatrous Egyptian culture by slaughtering a lamb – a pagan symbol – where Egyptians could watch. Anyone who didn’t participate, didn’t leave.

The annual reading about the red heifer before Passover is intended to shake us with the question: Have we severed our connection with today's cultural idols?

Who and what are these idols? The time of Marduk, Osiris, Athena, and their colleagues has passed, but they do have replacements. Prof. Asa Kasher, in his Hebrew book Judaism and Paganism, defined modern idolatry as follows: “Paganism is expressed in an extreme positive attitude, an attitude of absolute loyalty, an attitude of devotion at all costs, an attitude of unconditional devotion” to a single aspect of a person’s life (p. 34, my translation).

Our lives have many aspects and pressures. Some of them are extremely important. The effort required to balance them is enormous. There is a temptation to make it easier for ourselves and resolve the difficulty by elevating one thing and making it the supreme value. One “aspect of life” that Professor Kasher gives as an example is work, in the sense of a job or profession. Such work is certainly very important, but it becomes an idol, according to Kasher, when a person says, “My work is my entire life.” Kasher is careful to distinguish between someone person who is devoted to work as an idol and “a person who bears the burden of work, laboring day and night to bring food and comfort to his family”  or toils to create some other benefit for the world (p. 60). Working, earning a livelihood, creativity are important – very important – values but should not the sole value in a person’s life. 

I would venture to say that in the majority of cases, work is a means rather than an end, and a means that becomes an end may also become an idol.

Another thinker who dealt with the question of idolatry in the modern era was Rabbi Moshe Avigdor Amiel, a leader of the Mizrachi movement in Europe and Israel, and the chief rabbi of Tel Aviv from 1935 until his death in 1945. Rabbi Amiel is less interested in idolatry as a category and more in specific instances that he saw gaining power: nationalism and admiration for aggressors.*

In a pamphlet on The Ideological Foundations of Mizrahi,  he explains, “Nationalism, in the way it is typically understood by other nations, is rooted in a spirit of coarse narcissism… in the idolatry of antiquity when each nation had its own idolatrous god… Therefore, the essence of nationalism rests on materialistic aggression, on the mighty hand and the ‘great fist.’” Conversely, “our nationalism [Zionism] draws its strength from the one God, and the love of Israel for God and for all those created in the image of God.” He expressed concern that Zionism was bringing about a Copernican revolution in the Jewish world, by focusing on the Jewish people and the Land of Israel, instead of God, Torah and value of all humans created in the Divine image.

Similar to work in Kasher’s thought, in Rabbi Amiel’s eyes, Zionism and the state – despite their great importance – must be means, not ends in themselves

What is the end, the goal? In a column published in the newspaper HaTzofeh, Rabbi Amiel reminds his readers, “Our Torah does not begin with the history of the Jewish people, rather with the history of humanity, from Primordial Adam. Our final goal is not only to have a “majority of Jews” in the Land of Israel but rather its goal is the ‘end of days,’ ‘to repair the world into the kingdom of God’…  manifesting the holiness of the divine Image in human beings is the main ideal of the Torah and the Jewish people.

When Moshe confronted Pharaoh, he demanded, “Let my people go that they may serve me,” not merely “let my people go.” The journey to that the goal began by breaking with Egyptian idolatry. Are we be able to distinguish between means and ends, and disconnect from cultural idolatry here and now? 

Rabbi Moshe Amiel speaking at the dedication of the Yeshiva of the New Yishuv

* I thank Rabbi Zachary Truboff for the introduction to Rabbi Amiel’s thought, these sources and the translations (tweaked slightly). Many of Rabbi Amiel's books are on Sefaria in Hebrew.

פרשת פרה וחג הפסח

English

טקס שרפת הפרה אדומה (במבדר פרק יט), שנקראת בבתי כנסת כמפטיר בשבת שבוע או שבועיים לפני ר"ח ניסן, תמוה – גם בעיני חז"ל – אבל בזמן הבית כאשר בני ישראל הקריבו קרבן פסח בבית המקדש, הצורך בטקס היה ברור. לפני בואם של עולי רגל בהמוניהם, צריך להבטיח מלאי מספיק של תמיסה כדי להתיז על כל אלה שאינם טהורים. פחות ברור מה משמעותה של קריאה זו לימינו. גם הוגים המבינים את ניקיון הבית לפני פסח כתהליך טיהור יודו כי חמץ אינו טומאה, ולכן אפר של פרה אדומה לא יסיר אותה. 

מה חשבו חז"ל כאשר קבעו קריאה זו גם לאחר החורבן? בהפטרה יש רמז. כאשר יחזקאל מנבא על העוונות המטמאים של "בית ישראל יושבים על-אדמתם" הוא לא מדבר על טומאת נידה או מגע עם גופה או קבר – שהם חלק בלתי נמנע של חיים רגילים – אלא על שפיכות דמים ו-"גלוליהם." "גילולים" היא מילת גנאי לעבודה זרה שיחזקאל מרבה להשתמש בו, מתוך 48 מופעים בתנ"ך, 39 נמצאים בספר יחזקאל. 

מדרש במדבר רבה (יט: ח) תומך באפשרות שפרשת פרה מיועדת להזהיר אותנו נגד עבודה זרה, וקושר אותה לעגל הזהב

פרה אדומה (כ"י BL add 10456)

שקראנו עליו לפני שבוע. במענה לשאלה למה דווקא פרה אדומה ולא שור או כבש או עז, רבי אַיְּבוּ מציע:  משל לבן שטינף את ארמונו של מלך ולכן המלך מתעקש שאימו של אותו הילד תבוא לנקות: "כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּבוֹא פָּרָה וּתְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל." 

יותר מזה, הכחשת האלילות היה שלב מקדים הכרחי ביציאת מצרים. זבח-הפסח היה מיועד להוכיח את נכונותם של בני ישראל להינתק מהתרבות המצרית ע"י שחיטת שה, שהיה סמל אלילי, לעיני המצרים.   

החזרה השנתי לפרה אדומה לקראת חג הפסח באה לנער אותנו עם השאלה: האם ניתקנו קשר עם האלילים התרבותיים של ימינו?

מי הם ומה הם האלילים האלו? כבר עבר זמנם של מרדוך, אוסיריס, אָתֶנָה, ועמיתיהם, אבל מקומם לא נשאר ריק. פרופ' אסא כשר בספרו יהדות ואלילות, (2004, משרד הביטחון הוצאה לאור)הגדיר אלילות מודרנית כך: "האלילות מתבטאת ביחס חיובי קיצוני, יחס של נאמנות מוחלטת, יחס של מסירות בכל מחיר, יחס של דבקות ללא סייג"  להיבט כל שהוא בחייו של אדם (ע' 34, הדגשה במקור).

יש היבטים ולחצים רבים בחיינו. חלקם חשובים מאוד. המאמץ הנדרש לאזן ביניהם הוא אדיר. יש פיתוי להקל על עצמנו ולפתור את קושי ע"י העלאת דבר אחד לערך עליון. אחת הדוגמאות של "היבט בחיים" שפרופסור כשר מביא הוא עבודה במובן של מלאכה או פרנסה. עבודה כזאת היא בוודאי חשובה מאוד אבל הופכת להיות אלילה, לטענתו של כשר, במקרה של אדם האומר "עבודתי היא כל חיי." כשר נזהר להבחין בין אדם המתמסר לעבודה כאֶל אליל ובין "אדם שנושא בעול עבודתו, עושה לילות כימים כדי להביא מזון ומזור ובני ביתו" (ע' 60). או עומל להביא תועלת אחרת לעולם. העבודה, הפרנסה, היצירה הם ערכים חשובים – חשובים מאוד – אבל לא ערכים יחידים. 

אסתכן לומר שברוב רובם של המקרים, עבודה היא אמצעי ולא מטרה, ואמצעי שהופך למטרה עלול גם להפוך לאליל. 

הוגה דעות אחר שעסק בשאלת האלילות בעת החדשה היה הרב משה עמיאל, מנהיג בתנועת המזרחי באירופה ובארץ, והרב הראשי של העיר תל אביב משנת 1935 עד מותו ב-1945. בהשוואה לפרופ' כשר, הרב עמיאל פחות מעוניין באלילות כקטגוריה ויותר במופעים מסוימים של אלילות שהוא רואה אותם עולים כנגד עיניו, הלאומניות והערצת התוקפנים. 

בקונטרס על היסודות האידיאלוגיים של המזרחי הוא מסביר שהלאומיות הרגילה, כמו שהיא נמצא אצל כל העמים שואבת כוחה מרוח האנוכיות הגסה ומהעבודה הזרה הקדומה שבה לכל עם היה אליל מיוחד משלו. והיא נשענת "על התקיפות החמרית, על היד חזקה ו-'אגרוף הגדול' בעוד הלאומיות היהודית, הציונות "יונקת את יניקתה מאלהים אחד, מאהבת ישראל לאלהים ולכל מי שנברא בצלם אלהים." הוא חשש שהציונות מחוללת מהפכה בעולם היהודי כאשר היא ממקמת את העם והארץ, קרי "המדינה", במרכז במקום האלוהות, התורה והערך של האדם הנברא בצלם אלהים.

כמו העבודה אצל כשר, בעיני הרב עמיאל הציונות והמדינה – עם כל חשיבותן הרבה – צריכות להיות אמצעים, לא מטרות בפני עצמן. 

מה היא המטרה? בטור שפורסם בעיתון הצופה (במסגרת דיון במדיניות ההבלגה), הרב עמיאל מזכיר לקוראיו, "התורה שלנו מתחילה לא מתולדות האומה הישראלית, אלא מתולדות האנושות כולה, מאדם הראשון. והמטרה הסופית שלנו איננה רק 'רוב יהודי' בארץ ישראל, אלא המטרה של 'אחרית הימים' "לתקן עולם במלכות שדי'.... קדושת הצלם אלוקים שבאדם, זהו האידיאל העיקרי של התורה ושל האומה הישראלית."*

כאשר משה פנה אל פרעה הוא דרש "שלח את עמי ויעבדוני" לא רק "שלח את עמי." גם יציאת מצרים הייתה אמצעי, לא מטרה בפני עצמה. הדרך אֶל המטרה התחילה בניתוק מהאלילות המצרית. האם נשכיל אנחנו להבחין בין אמצעי ובין מטרה, וגם להתנתק מהאלילות התרבותית כאן ועכשיו?

הרב הראשי לתל-אביב, ר' משה אביגדור עמיאל
נואם בפתיחת הישיבה התיכונית ישיבת "היישוב החדש

---------

*אני מודה לרב זכריה טרובוף עבור המבוא למחשבתו של הרב עמיאל והמקורות האלו. רבים מספרי הרב עמיאל נמצאים בספריא.