Tuesday, October 8, 2019

Parashat Ha’azinu: Creation on the path to completion


Enchanted Rock, boulderThe Song of Moses in this week’s portion is overflowing with flowery, descriptive language. One of most conspicuous images is the metaphor comparing God to a rock or boulder, something stable and enduring. At first glance the verse, “The Rock! God’s deeds are perfect” (Deuteronomy 32:4) is challenging. The Rock is enduring and strong but is God’s creation perfect? Not so much. Alongside magnificent landscapes and tremendous natural resources, and people who are loving, generous and brilliant in many fields, there are horrifying natural disasters, horrendous diseases, murderers, thieves and all sorts of unsavory characters.
The prophet Isaiah confirms the evil in the world and its origin in creation: “I form light and create darkness, I make peace and create evil— I the Eternal does all these things” ‎‎(44:7). The Rabbis had trouble accepting the strident formulation that attributes evil to God, and they moderated the verse before including it in the blessing for the creation of light. Therefore, we pray, “I form light and create darkness, I make peace and create everything.” This move moderates the language but not the facts. If God created everything, God created evil. Therefore, God’s creation is not perfect.
Unless God didn’t actually create the entire world ex nihilo (from nothing).
Genesis chapter 1 tells about a neat, orderly process in which God creates by speaking. When creation is complete, God declares it “very good.” The gap between that and our world is deep and wide. From whence has all the confusion and pain, evil and suffering come? They have always existed. Genesis chapter 1 is a carefully constructed literary work that not only reveals but also conceals. The Torah does not claim that there was creation ex nihilo of a new world in which evil is a foreign implant. The primordial waters are a symbol of danger lying in wait. God never calls the material world into being but rather creates light and imposes order on the water and formless void, to facilitate “the emergence of a stable community in a benevolent and life-sustaining order” (Jon D. Levenson, Creation and the Persistence of Evil).
The order God imposed in the world might have been perfect, but it wasn’t stable. Consequently, male and female people were created in God’s image and commissioned as human agents to rule the world in the name of the creator God (Genesis 1:38). Therefore, at the end of the poem, Moses challenges us, “Take to heart all the words with which I have warned you this day. Enjoin them upon your children, that they may observe faithfully all the terms of this Teaching” (Deuteronomy 32:46) in order to continue building a world that might, someday, reach perfection.

Tuesday, October 1, 2019

Rosh Hashanah: Attentive Listening

In the Torah, Rosh Hashanah is called “Yom T’ruah – day of the shofar call” (Numbers 29:1) and the central mitzvah (commandment) of the day is to hear. Before the shofar is blown, the person who is going to blow it says the blessing: “Who has sanctified us with God’s commandments and commanded to hear the sound of a shofar.” Yes, even the person blowing the shofar fulfils his (or her) obligation when hearing the sound, not when producing it.

On Rosh Hashanah, we are not only obliged to hear but to listen. More than other mitzvot, those involving hearing (Shofar and megillah, hearing the Book of Esther on Purim) require kavannah (intention). In everyday life, a myriad of voices and sounds enter one ear and leave through the other, without making an impression. A mitzvah demands more of us.

Maimonides in the Mishneh Torah (Laws of Repentance 3:4) explains:
Even though the sounding of the shofar on Rosh Hashanah is a scriptural decree, nonetheless it contains within it a hint, namely: Wake sleepers from your sleep, and those who slumbers from your slumber, examine your deeds, return in repentance and remember your Creator.

Maimonides emphasizes awakening as a preliminary for introspection. Rabbi Joseph Soloveitchik[1] adds another level. In his reading, a sleeping person is an object, in the grammatical sense of the word, because sleep takes away our ability to act. Therefore, the sound of the shofar calls on us to become active and responsible (grammatical) subjects. He contends that a human created in the Divine image “must be not only an object but also active, vigorous subject, a free person who thinks and acts independently…. With free choice, who can influence and not only be influenced and directed by others.”

Rabbi Soloveitchik gives an example that is particularly apt for Rosh Hashanah: Adam and Eve. According to some midrashim (homiletical interpretations),[2] Adam and Eve created on the first of Tishrei and sinned on the first of Tishrei. According to Rav Soloveitchik their statements, “The woman You put at my side–she gave me of the tree, and I ate” and “The serpent duped me and I ate” (Genesis 3: 12-13) were the opposite of a good defence because they actually admitted having forfeited their self-determination and being acted upon by others, Eve by the snake and Adam by Eve. 5780 years ago, Adam and Eve failed at their task. Can the shofar help us do better?
If we accept the call to be subjects who take responsibility for our lives, the importance of attentive listening will not end but actually be intensified. We read about several biblical examples this morning.

The Torah reading for the first day of Rosh Hashanah (Genesis 21:1-34) begins with the happy news of Isaac’s birth, but quite quickly the family situation goes sour. Sarah cannot tolerate the presence of Hagar and Ishmael, and demands, “Cast out that slave-woman and her son” (verse 10). Sarah’s pain is real, maybe even justified but Abraham seems surprised and paralyzed by the messy relationships in his household (and not for the first time). God intervenes and tells him: “whatever Sarah tells you, do as she says” (verse 12). Abraham hears and understands the words in the simplest possible way. He does exactly what Sarah asked, but that was not the only option. 

According to Rabbi Naftali Zvi Yehuda Berlin (19th century),[3] Abraham missed the point. Noting the use of the Hebrew preposition ב instead of the more usual ל, means that God was telling Abraham not to listen to Sarah’s words but rather to seek her meaning. If only he had listened to Sarah’s distress, Abraham might have been able to find a solution less severe than throwing two people out of their home with barely adequate provisions. Abraham was in a position of power but his less than attentive listening left him has an object who acted in response to others.

Thirsty and feeling helpless, Hagar is incapable even of comforting her son so she separates from him. There is nothing left for them to do but cry. The cries of Ishmael (whose name means, “God hears”) are indeed heard on High but the angel answers by speaking to Hagar because she is the one who must be the responsible adult. Despite her physical and emotional weakness, she listens. As a result, God reveals the well to her and she begins to function again. Coming back from the threshold of death, at the bottom of the social hierarchy, Hagar manages to rouse herself be a subject, and take responsibility for herself and her son.

Hannah’s position is different.[4] A free, Israelite woman, the first wife of a respectable man, she is barren and longs for a child. Penina, her co-wife (literally “rival” in Hebrew) hears her and mocks her. In spite of his professed love, Elkanah finds it hard to listen. So Hannah takes her petition to God. While praying, she encounters another man who does not understand, Eli, the priest and manager of the shrine at Shiloh. He thinks that she is drunk and scolds her. Hannah does not accept his attitude because of his high status, rather she corrects him with a polite but honest and matter-of-fact explanation. Eli listens, accepts correction and blesses her. Hannah may be a prime example of sincere prayer and personal initiative, but Eli demonstrates that listening can lead to repentance and repair.

So far, I have presented stories about listening within a fairly limited circle, a family, household, or community; people who are in close proximity to each other. But Shofar also calls us to listen to those who are distant and different, even an enemy. Does the shofar also call us to be attentive to our adversaries? Yes.

The Babylonian Talmud (Rosh Hashanah 33b) notes that the Aramaic word for teruah is yevava, and in an attempt to better understand its meaning seeks a verse where it appears in another context. The verse they find is “Through the window peered Sisera’s mother, behind the lattice she wailed: “Why is his chariot so long in coming?” (Judges 5:28). Deep within the shofar’s sound, the wailing of Sisera’s mother calls to us.

Life is complicated. We can praise Yael who killed Siera, saving her people, our people, and also hear the anxiety of his mother.

After the Tekia (long shofar blast) awakens us to take responsibility for our lives, its Terua (wail) urges us to listen to carefully to everyone around us, not to settle for a simple or superficial understanding, but to really listen and seek the complex solution that serves - as far as possible - the interests of as many parties as possible. Maybe then we will merit to say honestly:
Happy is the people who know the teruah sound; O Eternal, they walk in the light of Your presence.       (Psalm 89:16, recited after the Shofar is blown).
Rosh Hashanah I 5780, Hod veHadar




[1] "Sod Siach Hashofar” in Yemei Zicharon.
[2] Leviticus Rabbah 29, and Pesikta D’rav Kahana
[3] Ha’emak Davar, on this verse
[4] In the haftarah (prophetic reading) for the first day of Rosh Hashanah, I Samuel 1:1-2:10.

א' ראש השנה: שמיעה והקשבה

בתורה, ראש השנה נקרא "יום תרועה" (במדבר כט:א) והמצווה המרכזית של היום היא לשמוע. לפני תקיעת השופר, התוקע מברך: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר". כן, גם התוקע מקיים את המצווה כאשר הוא שומע את הקולות, לא כאשר הוא מפיק אותם.

בראש השנה מוטל עלינו לא רק לשמוע אלא להקשיב. יותר ממצוות אחרות, מצוות השמיעה (שופר ומגילה) צריכות כוונה. בחיי היומיום, שפע של צלילים, קולות ודיבורים עוברים דרך אוזנינו ‏בלי להשאיר רושם. המצווה דורשת מאתנו יותר.‏


במשנה תורה )הלכות תשובה ג:ד(, הרמב"ם מסביר:
אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב, רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ כְּלוֹמַר "עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם."

הרמב"ם מדגיש את ההתעוררות כשלב מקדים לחשבון הנפש. הרב יוסף סולובייצ'יק[1] מוסיף נדבך. עבורו האדם הישן הוא מֻשָּׂא, במובן הדיקדוקי של המילה, כי השינה נוטלת מאתנו את כוח הפעולה. לכן קול השופר קורא לנו להיות נושאים, פעילים ואחראים. לדבריו אדם שנברא בצלם אלוהים "צריך להיות לא רק מֻשָּׂא אלא אף נושא נמרץ ופעיל, בן חורין עצמאי בדעה ובמעשים. בעל בחירה חופשית ומשפיע, לא להיות מושפע בלבד ומכוון בפעולותיו על ידי אחרים."

כדי להמחיש את הדברים, הרב סולובייצ'יק מביא דוגמא מתאימה במיוחד לראש השנה. הדוגמא היא אדם וחוה שלפי המסורת המדרשית[2] נבראו בא' תשרי וגם חטאו בא' תשרי. הרב סולובייצ'יק כותב: "לאמיתו של דבר שניהם, אדם וחוה, לא הגנו על עצמם אלא האשימו את עצמם. האמירות 'הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי היא נָתְנה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל' ו-'הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל,'[3] הן האשמות עצמיות גדולות ביותר" כי הם וויתרו על מעמדם כנושאים האחראים לפועלם ונהפכו למֻשָּׂאים שהופעלו ע"י אחרים, חוה ע"י הנחש, ואדם ע"י חוה. לפני חמשת אלפים, שבע מאות שמונים שנה אדם וחוה נכשלו במשימה. האם קול השופר יעזור לנו ללמוד מן הנסיון שלהם?

אם נענה לקריאה לחיות נושאים, הנושאים באחריות לחיינו, חשיבות השמיעה הקשובה לא תסתיים אלא תתגבר. קראנו על כמה דוגמאות מִקְרָאִיּוֹת הבוקר.

הקריאה בתורה (בראשית כא) מתחילה עם לידתו המשמחת של יצחק, אבל די מהר חיי המשפחה משתבשים. שרה אינה יכולה לשאת את נוכחותם של הגר וישמעאל ודורשת: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת-בְּנָהּ!" כאבה של שרה אמתי, ואולי מוצדק, אבל אברהם נראה מופתע ומושתק מהיחסים העכורים בביתו (וזו לא פעם ראשונה). אלהים מתערב ואומר לו: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ." אברהם שומע ומבין את המילים לפי משמעותן הפשוטה ועושה בדיוק את מה ששרה ביקשה. אבל זו לא היה האפשרות היחידה. לפי הנצי"ב[4] אברהם פיספס: "לא אמר שמע לקולה שמשמעות שיעשה כדבריה כלשון המקרא... אבל בקולה משמעו שידקדק ויתבונן בדבריהּ." לוּ היה מקשיב למצוקתהּ של שרה אולי אברהם היה מוצא פתרון פחות קשה, ולא היה מעיף אנשים מביתם בלי צידה ראויה. אברהם היה בעמדת הכח אבל הקשבה לקויה השאיר אותו כמֻשָּׂא המופעל ע"י אחרים.

צמאה וחסרת אונים במדבר, הגר לא מסוגלת אפילו לנחם את בנהּ והיא נפרדת ממנו. לא נשאר להם אלא לבכות. את קולו של ישמעאל אכן שומעים בשמים אבל המלאך עונה דרך דיבור אל הגר, כי היא חייבת להיות המבוגר האחראי. למרות חולשתהּ הפיזית והנפשית הגר מקשיבה, כתוצאה אלהים פוקח את עינה לראות את הבאר, והיא שבה לתפקד. אפילו על סף המוות, בתחתית הסולם החברתי, הגר מצליחה להתעורר, להיות נושא ולקחת אחריות על חייהּ ועל חיי בנהּ.

מקומהּ של חנה שונה. אשה ישראלית, חופשיה, אשתו הראשונה של אדם מן הישוב, חנה עקרה וכמהה לילד. פנינה צרתהּ שומעת אותה ולועגת לה. למרות אהבתו המוצהרת אלקנה מתקשה להקשיב. לכן חנה לוקחת את פנייתהּ לאלהים. בזמן תפילתהּ פוגש אותה עוד אחד שלא מבין, עלי הכוהן, מנהל המקדש בשילה. הוא חושב שהיא שיכורה ונוזף בה. חנה לא מקבלת את ההתיחסות שלו בגלל מעמדו הרם. היא מתקנת אותו עם הסבר מנומס, ישר וענייני. עלי מקשיב, מקבל את התיקון ומברך אותה. חנה היא דוגמא ליוזמה אישית ולתפילה כנה, אבל עלי הוא דוגמא להקשבה שמובילה לתשובה ולתיקון.

עד עכשיו הבאתי סיפורים של הקשבה בתוך מעגל די מצומצם, בתוך משפחה, משק בית או קהילה, הנמצאים בקרבת מקום אחד לשני. אך שופר קורא לנו גם להקשיב גם למי שרחוק ושונה, אפילו אויב. האפשר כי השופר קורא לנו גם להיות קשוב ליריבינו? כן.

התלמוד (בבלי ר"ה לג:ב) מציין שבתרגום הארמי של התנ"ך "יום תרועה" נקרא "יום יבבא" ומחפש שימוש אחר ויותר מובן של המילה "יבב" בתנ"ך ומוצא "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא." (שופטים ה:כח) צפון בתוך קול השופר אנחתה של אם סיסרא קוראת לנו.

החיים מורכבים, אפשר להלל את יעל שהרגה את סיסרא והצילה את עמה, את עמנו, וגם לשמוע את חרדת אמו.  
אחרי שתקיעת השופר מעיר אותנו לקחת אחריות על חיינו, התרועה קוראת לנו להקשיב לעמוק דבריהם של כל מי שבסביבתנו, לא להסתפק בהבנה הפשוטה או המראה החיצונית, אלא להקשיב באמת ולחפש את הפתרון המורכב, ששומר – עד כמה שניתן – על אינטרסנטים של כמה שיותר מן הצדדים. ואולי אז נזכה לומר בכנות:
"אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן"[5]

א ראש השנה תש"פ,  קהילת הוד והדר



[1] 'בסוד שיח השופר,' ימי זכרון (ירושלים: ספריית אלינר)
[2]ויקרא רבה פרשה כ"ט ופסיקתא דרב כהנא
[3] בראשית ג: יב-יג
[4] הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (1816-93) העמק דבר על האתר
[5] תהלים פט: טז ומצוטט במחזור כתגובה לתקיעה הגדולה

Parashat Toldot: Do not silence the pain

 Hebrew The Babylonian Talmud (Taanit 21a) tells with amazement about Nahum Ish Gamzu who, despite extremely severe suffering, would alway...