Crossing the Red Sea through the Eyes of a Timbrel

Hebrew

"In every generation, every individual is obligated see him/herself as if he or she had been redeemed from Egypt" (Haggadah).

In order to encourage more concrete visualisation of the Exodus, Rabbi Miriam-Simma Walfish (Hadar Institute and Pedagogy of Partnership) suggests trying to imagine ourselves as a minor participant in the event, or even an inanimate object. Inspired by her class, I chose to imagine what one of the women's timbrels might have said.  

========

I am a timbrel. Not a fancy modern tambourine with jingles all around but a simple handmade frame drum: a plain wooden hoop with a piece of skin stretched and tacked on. I was made by one of the Israelite women in Egypt whose name has been lost to history, but let’s call her Yisraela.

In the future, male commentators will ask why the women knew to bring timbrels when the left Egypt, but that's not really a question. Of course Yisraela packed me before leaving the only home she'd ever known, for a new unknown world of “freedom,” whatever that means. She didn't have any personal possessions other than a change of clothes, a blanket and me, her timbrel. We've been through a lot together and so I was placed lovingly on the top of her pack.

And that’s a good thing.

Have you ever gone on a trip with a three-year-old, without any snacks? Just think about that for a moment.

Before Yisraela joined Miriam’s chorus to praise God and celebrate redemption, I  – and many other timbrels – entertained, soothed or, at least, distracted hungry, confused and frightened babies and children. Without us timbrels, the little ones and their moms might not have made it to the other side.

When it was difficult to see the safe haven at the end of the tunnel formed by the waters that stood like
walls, the concern that ordinary women and men showed for each other – for the young, the elderly and  weak – helped ensure that they were saved.

Eventually, the time to dance did come. No one loves a good dance and lively song more than I do.

But I am capable of so much more.  

========

If a great miracle occurs but we don't care for the weak and pay attention to small details, its influence will be fleeting.

 

Passover 5784: A sandwich of hope

The need to observe Passover in the shadow of the attacks on October 7^th, and everything that has come after, has generated a wealth of literature processing the events and proposing ways include them in the Passover Seder, both acknowledging the loss and pain, and attempting to hold hope for the future.

Nothing I read felt exactly right to me. Declaring hope without marking a pathway seemed empty, but I couldn’t figure out what I did want to say. Then the juxtaposition of preparing a class on Parashat Tazria (Leviticus 12 and 13; source sheet here) and reading the chapter “Love in the Ruins: Responding to Devastation” in my teacher Rabbi Shai Held’s new book Judaism is About Love (A selection from the chapter may be read here) brought some pieces together. It took another week, but I finally found my voice.

The final product takes the more unusual form of text study followed by an intention for Korech (a/k/a the Hillel sandwich). For our Seder, I’m planning to study a larger selection from the midrash that also supports the quotation of verses from Ezekiel in the Maggid section of the Haggadah, but we're having a small Seder with only adults. This is intended to be a more user friendly version. I hope you find it useful, inspiring or at least a little interesting.

Folder of printable pdf files, with and without translation, in regular fonts and large-sized.

כיצד מברכין? פרשת יתרו תשפ"ד

 English

בכל פעם שמוציאים ספר תורה חוזרת חווית הגילוי, כל קריאה וקריאה היא מתן תורה חדש, החייאת העמידה הפלאית בתחתית ההר הבוער באש, כך טוען הרב יוסף דב סולובייצ'יק[1] ולכן הוא נהג לעמוד משך כל הקריאה, כל השנה. זה מנהג של יחידי סגולה ורובנו מסתפקים לעמוד כאשר קוראים את שירת הים ואת עשרת הדברות, כדי לעורר תחושה של "היינו שם." לא רק העמידה אלא עצם הקריאה מספר תורה הכתוב על קלף וכל הטקס מסביב נועדו להיות מעמד נעלה. לוּ הקריאה הייתה רק לשם העברת מידע היינו מקריאים מחומש: מדויק יותר, נח יותר, ומהיר יותר.

הטקס המלא מסביב לקריאת התורה התפתח באיטיות משך מאות שנים[2] אך רכיבים חשובים בו מבוססים על מעמד מכונן אחר בהיסטוריה של עמנו, קריאת התורה התקדימי אחרי שיבת ציון הראשונה, כמו שמסופר בספר נחמיה:

וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כׇל־הָעָם... וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כׇל־הָעָם׃ וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת־ה' הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כׇל־הָעָם אָמֵן  אָמֵן.... (ח:ה-ו_א)

כאן מופיע לראשונה ברכה על קריאת התורה. נוסח הברכה שבירך עזרא לא נשמר. בתלמוד הבבלי חכמים דנים בחובה לברך לפני ואחרי קריאה ציבורית בתורה אבל קובעים טקסט רק עבור הברכות על לימוד תורה פרטני. מול שלוש ההצעות המשכנעות, חז"ל בחרו בפשרה תלמודית בעליל: כולן התקבלו.

הברכה הראשונה בסדרה זו (בעמוד 25 בסידור ואני תפילתי) היא ברכת מצווה רגילה "אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ". לגבי הסיומת יש שוני בין כתבי היד של התלמוד ויש גם שוני במנהגי התפילה עד היום. בנוסחים אשכנזיים, הסיומת היא "לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה." שימו לב לשם הפועל-"לעסוק", להיות מעורב באופן פעיל. כאשר שומעים, קוראים או לומדים תורה, המצווה היא להביא איתנו את כל הידע, התבונה, ניסיון החיים והאכפתיות שלנו.

מקורהּ של הברכה המוכרת ״אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכׇּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ נוֹתֵן הַתּוֹרָה״ באותו הסוגייה. היא אומצה לקריאה ציבורית כבר בסדר רב עמרם, מן המאה התשיעית בבבל, הסידור הקדום ביותר שהגיע לידינו.

במסכת סופרים הארץ-ישראלית, שנערך אחרי התלמוד, נאמר כי "המברך ביחיד כשהוא משכים לקרוא אומר... אשר נתן לנו תורה מן השמים וחיי עולמים ממרומים. ברוך אתה ה׳ נותן התורה" (יג:ח).

זמן מה מאוחר יותר, גם בארץ ישראל, נערך מדרש דברים רבה המשלב הלכה ואגדה. אחרי הקביעה "אָדָם
מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁעָלָה לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה אֵין מֻתָּר לוֹ לִקְרוֹת עַד שֶׁלֹא יְבָרֵךְ" המדרש מחזיר אותנו להר סיני. אם "אדם מישראל" חייב לברך לפני קריאה בתורה בוודאי שמשה ברך כאשר עלה לקבל אותה. [יעמוד משה בן עמרם הלוי ויוכבד ראשון!] רַבִּי אֶלְעָזָר שואל "אֵיזוֹ הִיא הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ משֶׁה?" ועונה "אֲשֶׁר בָּחַר בַּתּוֹרָה הַזֹּאת וְקִדְשָׁהּ וְרָצָה בְּעוֹשֶׂיהָ." והמדרש ממשיך ומדגיש "וְלֹא אָמַר בַּעֲמֵלֶיהָ, וְלֹא אָמַר בְּהוֹגֶיהָ, אֶלָּא בְּעוֹשֶׂיהָ, בְּאֵלּוּ שֶׁהֵן עוֹשִׂין אֶת דִּבְרֵי תוֹרָה" (יא:ו).

אני מניחה שהברכות ממסכת סופרים ודברים רבה נשמעו מוכרים לרבים מכם. הרב צבי גרץ הציג אותן בשיעוריו על התפילה לפי נוסח ארץ ישראל הקדום, על סמך עבודתם של הרב שמחה רוט ז"ל ואביו הרב מיכאל גרץ, יִבָּדֵל לחיים ארוכים, וחלק מן החברים אמצו אותן. בשבועיים האחרונים התכתבתי ושוחחתי עם חלק מהחברים האלו כדי להבין מה מניע אותם. כולם התבטאו מסביב לאותו נושא: אי-נחת (בלשון המעטה) עם הרעיון שאלוהים בחר בעם ישראל מכל העמים. לדוגמא:

אחת הבעיות שלי באל שבוחר, היא שלדעתי הוא לא יכול להיות גם 'אלוהי האמת והצדק' כי כשיש העדפה - אין צדק. כשעליתי לתורה אמרתי "עם כל העמים" אבל זו הייתה התחמקות, לא אמירה. כשלמדתי את הברכה הזאת היא דיברה אלי ושמחתי לראות שיש גם דרכים אחרות להודות על התורה בלי לנכס אותה ובלי לרומם את עצמנו.

אני משתתפת בעמדה זו וגם מסתייגת ממנה. עם כל הבעייתיות של עם שרואה את עצמו כנבחר ומרומם אנחנו בכל זאת מברכים – בלשון זה או אחר – על תורה בה אלהים כורת ברית מיוחדת עם אברהם וצאצאיו. בעיני הנקודה החשובה היא לא הבחירה אלא העשיה "אֲשֶׁר... קִדְשָׁהּ וְרָצָה בְּעוֹשֶׂיהָ". החשוב הוא לא רק לקבל את התורה אלא לקיים את הצדק, את המשפט ואת החסד שהיא מצווה.

באופן דומה, הברכה שהתקין הרב מרדכי קפלן – שגם היא מקובלת בקהילה – "אשר קרבנו לעבודתו ונתן לנו את תורתו"[3] מדגיש את העבודה שאנחנו נקראים אליה.

תפיסתי גם משאירה מרחב עבור האל לכרות בריתות עם עמים אחרים. כמו שהורים אוהבים יותר מילד אחד וגם יודעים לחלק לכל אחד את התפקיד המתאים לו, גם האל האחד יכול להתייחס לעמים רבים.

כמו שמשה עולה על הר בוער באש כדי לקבל תורה, בהפטרה הנביא ישעיהו (פרק ו) חוזה באלוהות (וגם בשרפים) בתוך עשן ושומע את השירה "קָדוֹשׁ  קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ" וגם "אֶת־קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר 'אֶת־מִי אֶשְׁלַח?'" הנביא עונה "הִנְנִי שְׁלָחֵנִי׃" אחרי הקדושה באה השליחות.

יהי רצון שבתוך הערפל נשמע את קול המצווה ונדע לומר "הִנְנִי שְׁלָחֵנִי׃"

שושנה מכיאל צוקר, הוד והדר, תשפ"ד

---

[1] ובקשתם משם (בשדינווים קלים)

[2] ר' פרופ' רות לנגר, "סיני ציון ואלוהים בבית הכנסת" [אנגלית]

[3] מבוסס, ככל הנראה, על ההגדה של פסח "מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבדָתוֹ" או מוסף לשלוש רגלים " וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ"