Thursday, September 12, 2013

Forgiveness, pardon and atonement

Seliḥa (“forgiveness” or “pardon”). Meḥila (also “forgiveness” or “pardon”). Kappara (atonement). 
These are the results we strive to achieve on Yom Kippur.
However, it is not entirely clear that they are really three different things. The question is especially acute for seliḥa and meḥila. My claim today is that seliḥa, meḥila and kappara are indeed different, despite the extensive overlap between them.

When I asked our local linguists about this, they answered that the word "seliḥa" comes from the Bible while "meḥila" comes rabbinic literature but there is no difference in meaning. Avshalom Kor gave the same explanation on the radio. Who am I to disagree? However, I kept searching and found a fine distinction in the Even-Shoshan dictionary where one meaning of "seliḥa" is "waiving a sinner’s punishment." "Meḥila" has the added meaning of "yielded something that was his due." I think these definitions hint at a distinction between seliḥa and meḥila.

Seliḥa: Escaping punishment is a result of the teshuva (repentance) process. The classical components of this process are soul-searching, confession, making amends – if possible – and a sincere intention not repeat the same act. These elements are at the heart of today’s liturgy. On the way to seliḥa, we concentrate on ourselves, look inward to see what we did wrong and take personal responsibility for our actions. Confession is the verbal expression of personal responsibility but it must be expressed actively by attempting to repair the damage done. Rabbi Yaakov Medan (Yeshivat Har Etzion) adds another aspect: abstract intention not sin again is insufficient. We must make a concrete plan for improvement. To the standard confession, he adds: "I have sinned and am taking these steps to ensure that I do not sin again."
For seliḥa, soul-searching and personal responsibility, we focus on ourselves. This is an essential component in the process of teshuva, necessary but not sufficient.

Therefore, there is also the element of meḥila. A common use of the word meḥila in modern Hebrew refers to a dignitary who forgoes the status or honors he would otherwise enjoy. Here, we focus not ourselves but on our place within our family, community, workplace and society as a whole. This is not just a matter of class or rank; even in a completely egalitarian society, if there were such a  thing, each person must understand and acknowledge his or her position in relation to others. This is not a simple task. It requires a delicate balance: We need to recognize that the world does not revolve around ourselves and that our perspective is not the only one. But even if we are only one of many, our deeds can have an important influence on others, both near and far. Even things that seem minor at the time can and do have far-reaching consequences. It is an ongoing process. Relationships are ever-changing and different situations require different behavior even towards the same people. The balance is delicate and we must re-calibrate it often.

Meḥila concentrates on the self as part of a system. We are no longer focused only ourselves but on the bigger picture and strive to find the balance between ourselves and the others with whom we live. We begin with ourselves but move outward. This, too, is a necessary but insufficient component of the teshuva process.

The Hebrew root meaning of kappara-atonement refers to a protective cover. Kappara is the effort to repair the breakdown in the world caused by our actions, beyond the simple compensation that is part of the process leading to forgiveness. Actually, there is no reason to think such atonement possible. There are many things that cannot be repaired. Yet the Torah teaches that atonement is possible. This morning in the Torah and later in the Musaf Service, we read about the way atonement was achieved in the Tabernacle and the Temple, with sacrifices and dispatching a scapegoat to cleanse the holy places of the defilement caused by the people’s sins. Of this cult, only the High Priest’s confession of sin relates to our understanding of repentance and purification on Yom Kippur. I do not understand how sacrifices and scapegoats achieved atonement and the question is not really relevant to us, today. How can we achieve atonement in the world without the Temple?
This question was asked immediately after the destruction. Once Rabbi Yoḥanan Ben Zakai was walking in Jerusalem with Rabbi Yehoshua. When they saw the ruins of the Temple, Rabbi Joshua cried: "Oy, the Temple that atoned for the sins of Israel has been destroyed!"
Rabbi Yoḥanan reassured him: "My son, do not be dismayed. We have another form of atonement that is its equal. Gemillut ḥasadim (deeds of loving-kindness) as it is written: For I desire mercy and not sacrifice” (Hosea 6:6). (Avot D’Rabbi Natan, version A, section 4:5).
On first hearing, Rabbi Yoḥanan’s declaration sounds revolutionary. Is it? Yes and no.
The position of the prophets who scolded the people for trusting in empty forms of worship – Hosea whom Rabbi Yoḥanan quotes, Isaiah whom we read in the Haftarah and others – was known but not the dominant opinion while the Temple stood. After the destruction, Rabbi Yoḥanan, who led the people’s rehabilitation, emphasized the prophetic vision that considers social justice a key component in religious life. What began as a challenge to social conventions was institutionalized when the order of public readings for Yom Kippur was established.  In order to stress the importance of gemillut ḥasadim in the process of atonement, we read:
Is not this the fast I (God) want? Free people from all who cruelly oppresses them, let the oppressed go free, break every chain, share your food with the hungry, take the homeless into your home. Clothe the naked when you see him. Do not ignore a needy relative” (Is. 58:6-7).   
Here we leave our inner world and reach outward, we focus on others and what we can give.
The term "gemillut ḥasadim " includes a wide variety of acts - supplying food, clothing and a roof for the needy, visiting the sick, comforting mourners, accompanying the deceased and much more. It is undoubtedly an area where everyone can find a suitable role.
Rabbi Simlai taught that the Torah begins and ends with gemillut ḥasadim. In the beginning, God makes leather garments for Adam and Eve to wear, even though they have sinned. At the end, He buries Moses in the valley in Moab (Babylonian Talmud, Sotah 14a).
It is important to note that the Almighty Himself dirties His hands, so to speak, both sewing and burying the dead. For gemillut ḥasadim, the doing itself is important. Without minimizing the importance of tzedaka (charity) – financial contributions – gemillut ḥasadim has added value. What we do with our hands touches both the other person and our own heart and soul more deeply than writing a check. Gemillut ḥasadim simultaneously improves both the lot of the recipient (and the world as a whole) and makes the giver more aware and sensitive to troubles that exist in the larger world and near to home. Although intended to repair the world, gemillut ḥasadim also leads to self-repair, since heightened sensitivity to others can help restrain the urge to sin. This duality gives gemillut ḥasadim its atoning power.
With kappara, our focus is on others. It, too, is a necessary but insufficient condition for teshuva. It is not disconnected from seliḥa and meḥila but rather enriches them.
Our focus shifts from inward soul-searching, to our position within society and moves on to the needs of other people. This process does not follow a fixed order or predictable path, rather it is flexible, and shaped by many factors within and around us. The balances are delicate, the search is never-ending, we need not complete the task but we not free to desist from it.
Gmar ḥatima tova – May we be inscribed for a good year.

Shoshana Michael-Zucker, 
Kehillat Hod veHadar 5770
[This translation is dedicated to the memory of Muriel Goldhammer.]

סליחה. מחילה. כפרה.

סליחה. מחילה. כפרה.
אלו הם התוצרים שאנחנו שואפים להשיג ביום הכיפורים.
רק שלא ברור אם הם באמת שלושה דברים שונים, שניים או אחד. השאלה נשאלת ביתר תוקף לגבי סליחה ומחילה. ברצוני לטעון היום שסליחה, מחילה וכפרה אכן שונות זוֹ מזוֹ למרות החפיפה הרבה ביניהן.
כאשר שאלתי אנשי הלשון בקהילה, הם ענו שמקורה של המילה "סליחה" במקרא ושהמילה "מחילה" באה מספרות חז"ל אך אין הבדל במשמעותן. גם דוּוח לי שכך אמר אבשלום קור ברדיו. מי אני שאחלוק עליהם? אך בכל זאת היה לי מוזר ששתי המילים נשארו בשימוש בלי שום שוני בהגדרה או בשימוש. מצאתי מענה במילון אבן-שושן. יש אמנם חפיפה רבה בהגדרותיהם אבל גם הבדל חשוב: ל-"סלח" יש משמעות של "ויתור על העונש המגיע לחוטא," לאומת "מחל" שיש משמעות של "וִתר, לא תבע את המגיע לו." לדעתי ההגדרות האלו מרמזות על ההבדל בין סליחה ומחילה.
סליחה: הוויתור על העונש  הוא התוצאה של תהליך התשובה. הרכיבים הקלאסיים של תשובה הם חשבון נפש, וידוי, ריצוי – במידת האפשר – של האדם שחטאנו נגדו וכוונה כנה לא לחזור על אותו המעשה. הדברים ידועים והם המזינים את רוב הטקסטים והטקסים של יום כיפור.  בדרך אֶל הסליחה, אנחנו מתרכזים בעצמנו, מסתכלים פנימה כדי לבחון מה עשינו ואיפה טעינו ולוקחים אחריות אישית למעשינו. האחריות מקבלת ביטוי מילולי בוידויים הרבים של יום כיפור אבל היא חייבת גם לקבל ביטוי מעשי בתיקון הנזק שגרמנו.
הרב יעקב מדן (מישיבת הר עציון)  הוסיף פן נוסף בשיחתו לקראת ראש השנה: כוונה תאורטית ומופשטת כעין 'לא אחטא שוב'" אינה מספיקה, ועלינו להתוות לעצמנו דרך מוחשית שתוביל אותנו אֶל השיפור המיוחל. הוא מוסיף לנוסח הוידוי: "חטאתי ואני נוקט בצעדים הבאים כדי שהחטא לא יחזור על עצמו."
שלב הסליחה, חשבון הנפש והאחריות האישית, בו אנחנו מתמקדים בעצמנו הוא מרכיב הכרחי בתהליך התשובה, הכרחי אך לא מספיק.
לכן, יש גם מרכיב המחילה בו אנחנו צריכים למקם את עצמנו בתוך החברה. בימינו השימוש הנפוץ ביותר במילה "מחילה" מתייחס לאדם שמוחל על כבודו, למשל, בעל משרה או מעמד שמוותר על המעמד המֻבדל ועל הכיבודים שהוא יכול להנות מהם לוּ רצה. כאן, אנחנו יוצאים מההתמקדות בעצמנו לעבר המקום שלנו בחברה. להגיע למחילה, אנחנו צריכים להעריך נכון את מקומנו בתוך המשפחה, הקהילה,  מקום העבודה והחברה כולה. זה לא רק עניין של מעמד ודרג כי גם בחברה שוויונית לחלוטין, לוּ היתה קיימת, אדם צריך להבין ולהכיר את מקומו ביחס לאחרים, משימה בכלל לא פשוטה. להכיר את מקומנו מציב לפנינו דרישה למערכת איזונים עדינה: אנחנו צריכים להכיר שהעולם לא מסתובב סביבנו ונקודת המבט שלנו אינה נקודת המבט היחידה. אך גם אם אנחנו אחד בתוך המון, מעשנו כן חשובים ומשפיעים על אחרים, קרובים ורחוקים כאחד. אפילו משהו שנראה פעוט תוך כדי עשיה יכול להיות בעל תוצאות מרחיקות לכת בהמשך.  כמו חשבון הנפש וכמו מאמצינו להשתפר, גם כאן יש תהליך מתמשך. כל מערכות היחסים שלנו משתנות, מצבים שונים דורשים התנהגות אחרת, גם כלפי אותם האנשים. לכן, האיזון שברירי ואנחנו נאלצים לכייל אותו מחדש לעתים קרובות.
בשלב המחילה, המרוכז בעצמי כחלק ממערכת, אנחנו כבר לא ממוקדים בעצמנו בלבד אלא בתמונה הגדולה יותר, ושואפים למצוא את האיזון בין עצמנו והאחרים שאִתם אנו חיים. המיקוד מתחיל בנו אך מופנה החוצה. גם מרכיב זה הכרחי בתהליך התשובה. הכרחי אך לא מספיק.

מסליחה ומחילה, אנחנו עוברים לכַּפָּרָה. השורש כ-פ-ר מורה על כיסוי מגן, כמו הכפורת שכיסתה את ארון העדות במשכן או ציפוי הגופר שהגן על תיבת נח. כַּפָּרָה היא המאמץ לתקן את הקלקול בעולם שנגרם על ידי חטאותינו, מעבר לפיצוי הפשוט שהוא חלק מהתהליך המוביל לסליחה. בעצם אין סיבה לחשוב ש כַּפָּרָה כזאת אפשרית. ישנם דברים רבים שאם נעשו אי-אפשר לתקנם, אך התורה מלמדת שהכפרה אפשרית.
 קראנו הבוקר על דרך הכפרה שהיתה נהוגה במשכן ובבית המקדש, על הקרבנות ושליחת שעיר לעזאזל שכפרו על חטאי העם ועל הטומאה שאלו גרמו למקום הקדוש. בתפילת מוסף נשמע על פרטי הטקס כפי שהיה נהוג בזמן בית שני. מכל הפולחן הזה רק הוידוי בפי הכהן מתקשר לדרך בה אנחנו מבינים את התשובה והטהרות של יום כיפור. איך הקרבנות והשעיר המשתלח כִפרו על חטאים אינני מבינה. בכל מקרה השאלה לא ממש נוגעת בנו בזמן הזה, כשאין לנו לא משכן ולא מקדש.  איך נשיג כפרה בעולם ללא מקדש?  
השאלה הזאת נשאלה כבר מיד אחרי החורבן. באבות דרבי נתן מסופר על רבן יוחנן בן זכאי שיצא לטייל באיזור ירושלים עם רבי יהושע. כשהם ראו את חורבות בית המקדש, רבי יהושע נזעק: "אוי לנו על זה שהוא חרב - מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל."
רבן יוחנן הרגיע אותו: "בני, אַל ירע לך. יש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה ואיזה זה? - גמילות חסדים, שנאמר (הושע ו:ו) כי חסד חפצתי ולא זבח." ) אבות דרבי נתן נוסח A פ"ד:ה).
בשמיעה ראשונה, הכרזתו של רבן יוחנן בן זכאי נשמעת מהפכנית.
האמנם?  כן ולא.
הרי הנביאים נזפו בעם על הסתמכותו על הפולחן כדרך אֶל הכפרה. עמדה זו מביעים הושע שרבן יוחנן מצטט, ישעיהו שקראנו בהפטרה וגם אחרים. העמדה הייתה ידועה אבל לא הייתה הדיעה השֹלטת כל עוד הבית היה קיים.
אחרי החורבן, רבן יוחנן בן זכאי הוביל את שיקום העם והציב כנס את העמדה נבואית הרואה את הצדק החברתי כרכיב מרכזי בחיים הדתיים.
העמדה שקראה תיגר על המוסכמות החברתיות הפכה להיות ממוסדת כשקבעו את סדר הקריאות הציבוריות ליום כיפור. כדי להדגיש את חשיבותה של גמילות חסדים בתהליך הכפרה, אנחנו קוראים:
 הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע... הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.
כאן אנחנו יוצאים מהעולם הפנימי שלנו ומושיטים יד לאחר, אנחנו מתמקדים בזולת ובמה שאנו יכולים לתת.
המושג "גמילות חסדים" כוללת מגוון רחב של מעשים – הספקה מזון, לבוש וקורת גג לנזקקים כמו גם ביקור חולים, ניחום אבלים, לווית המת ועוד אפשריות רבות, בהחלט תחום בו שכל אחד יכול למצוא משהו מתאים.
ר' שמלאי דרש שהתורה גם מתחילה וגם מסיימת עם גמילות חסדים. בתחילתה האֵל גומל חסדים לאדם וחוה, למרות שהם חטאו, ועושה להם כתנות עור ללבוש. ובסופה הוא קובר את משה בגיא בארץ מואב. (בבלי סוטה י"ד:א)
חשוב לשים לב שהקב"ה בכבודו ועצמו מלכלך את ידיו, כביכול, בתפירה ובקבורה כי בגמילות חסדים העשיה עצמה חשובה. בלי להמעיט בחשיבותה של הצדקה –  התרומות הכספיות – יש בגמילות חסדים ערך מוסף, מה שאנחנו עושים בידינו נוגע לנו בלב ובנשמה ונוגע גם לאדם האחר יותר מכתיבת צ'ק. בו בזמן, מי שגומל חסדים גם משפר את מצבו של האחר (ואתו של העולם) וגם עושה את עצמו יותר מודע ורגיש לצרות הקיימות בעולם הגדול ובסביבתו שלו. גמילות החסדים שנועדו לתקן את העולם גם מובילות לתיקון עצמי בשאיפה שרגישות מוגברת לזולת יכול גם לרסן את היצר לחטוא. מהכפילות הזאת נובע כוחן המכפר.
בשלב הכפרה המיקוד הוא בזולת, באחר, וגם זה הכרחי בתהליך התשובה אך לא מספיק.  כפרה דרך גמילות חסדים אינה מנותקת מהרכיבים האחרים אלא מעשירה אותן.
סליחה. מחילה. כפרה.
ההתמקדות שלנו עוברת מעצמנו פנימה, אֶל עצמנו בתוך החברה ואֶל האחר וחוזרת, לאו דווקא בסדר קבוע או ידוע מראש אלא בזרימה גמישה המושפעת מגורמים רבים בנו וסביבנו. האיזונים עדינים, החיפושים מתמידים, לא עלינו המלאכה לגמור ולא אנו בני חורין להבטל ממנה.
גמר חתימה טובה.
שושנה מיכאל-צוקר 
קהילת הוד והדר
יום כיפור תש"ע

Friday, April 5, 2013

The sin of Nadav and Avihu

Parashat Sh'mini begins with the induction of the priests, continues with the disaster that strikes Aaron’s sons and ends with a detailed list of kosher animals. Is there an internal connection between the list and the previous chapter? Wait and see.
“Now Aaron’s sons Nadav and Avihu each took his censer, put fire in it, and laid incense on it; and they offered alien fire before the Lord, which He had not commanded them. And fire came forth from the Lord and consumed them; thus they died before the Lord.”
Difficult verses, whose interpretations can be classified into two main categories. Some try to clarify what exactly “strange fire” means. Others answer the question, “What was the sin of Nadav and Avihu?” even though there is a clear answer in the text, “They offered alien fire.” The discussion is shifted in completely different directions by claiming that Nadav and Avihu were drunk or jealous of Moses and Aaron, or did not agree to start a family etc.
What makes a commentator wander so far from the text? One possibility is that Nadav and Avihu are only a starting point for a preacher who wants to talk about a burning issue in his community. Reasonable, but there is another possibility, that doesn’t contradict the first: they found it difficult to deal with the non-proportional punishment, with the possibility that ritual sin – that isn’t even idolatrous – can be so severe that it leads to death.
Following Rabbi Naftali Zvi Yehuda Berlin (“Netziv,” late 19th century) I want to make a suggestion that ​​combines these two directions: he taught that Nadav and Avihu, “Entered fired with enthusiastic love for God, but Torah tells us: the love of God is precious in God’s eyes, but not in a way which was not commanded.” Their intense devotion was their sin. 
Yes, religiosity can be overly excessive. In Israel 2013, at the end of Passover, there is no need to describe the extremes to which religion can go and the sacrifices it exacts. I dare not guess what the Netziv might say...
Instead, I want to continue with the laws of kashrut and the following sections of Leviticus that refer to sexual behavior. At first glance, these laws do nothing more than ban foods, restrain sexuality and limit human enjoyment. But, in the spirit of the Netziv’s warning against excessive devotion, they can also be understood as permissive rather than restrictive, reining in not only permissiveness but also abstinence. Torah teaches us that there is value in restraining our passions, but also rejects the impulse to suppress them entirely.
Many cultures and religions strive to stifle the appetite for food or sex or both. Apparently the two are related. In a fascinating article, “Is Food the New Sex?” Mary Eberstadt of the Hoover Institution of Stanford University describes the 180° switch in the behavior patterns of younger adults in the U.S. today. They grew up in an atmosphere of sexual freedom where the only limitation – beyond personal taste – is the prohibition against hurting others. Except for abuse and cheating, anything goes. Yet among this generation, there is a growing culture of complex restrictions on food, with concern for every detail and ingredient, a new set of moral imperatives.
To which the Torah would say, “A plague on both your houses!” Be neither ascetic nor unbridled. Do everything in good measure. Just as the life of the soul and spirit are good, so the life of the body is good. Eat delicacies and drink your fill, take delight in your spouse, but always seek the golden mean. The Torah, Jewish law and broader Jewish tradition offer many details that serve as signposts on our way to finding balance. But ultimately every individual, couple, family and community must forge its own path using logic, reason and faith. How will we recognize the right path? How will we know we have reached our destination or found the appropriate way? That’s the real challenge. There is a reason the philosopher Emmanuel Levinas called Judaism a “religion for adults,” and included an essay by that name in a collection entitled “Difficult Freedom.”
We left Egypt, and have started the road to freedom, to adulthood. I hope and pray we do not lose ourselves and our independence in the quicksand of simple answers, or by childishly following false Messiahs.

במה חטאו נדב ואביהו

שני הפרקים הראשונים פרשת שמיני מספרים על מאורעות שאירעו ביום השיא בתהליך כניסת הכוהנים לתפקיד, אחרי שבעת ימי המתנה בפתח אוהל מועד. בפרק הראשון מסופר על הטקס המתוכנן, ובפרק השני על אסון כבד שהלם בבית אהרון ביומם הגדול. ולסיום, הפרק השלישי מפרט את רשימת החיות הכשרות למאכל. האם יש קשר בינו ובין קודמיו? חכו ותראו.
הפרק השני נפתח כך: וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'.
פסוקים קשים שזכו לפירושים רבים. את הפירושים אפשר למיין לשתי קטגוריות ראשיות. בראשונה, יש את אלו המבררים מה זאת בדיוק "אש זרה." בשנייה, את אלו הבאים לענות על השאלה, "מה היה חטאם של נדב ואביהו?" למרות שיש תשובה ברורה בטקסט, "הם הקריבו אש זרה אשר לא ציוה אותם", מסיטים הפרשנים את הדיון לכיוונים שונים לגמרי וטוענים שנדב ואביהו היו שיכורים או שקינאו במשה ואהרון או שלא ניאותו להקים משפחה וכו'
מה גורם לפרשן ללכת למרחקים? אפשרות אחת היא שנדב ואביהו הם רק אסמכתא עבור דרשן הרוצה לדבר על נושא הבוער לו בתוך קהילתו. סביר בהחלט, אבל יש עוד אפשרות, שלא סותרת את הראשונה: קשה להתמודד עם העונש הלא פרופורציונאלי, עם האפשרות שעשייה פולחנית – שאינה עובדת אלוהים אחרים – יכולה להיות כה חמורה שהיא גוררת עונש מוות.
בעקבות הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, אני רוצה להעלות רעיון המשלב את שני הכיוונים: לקראת סוף המאה ה-19, הנצי"ב לימד את תלמידיו בישיבת וולוז'ין שנדב ואביהו "נכנסו מאש התלהבות של אהבת ה', ואמרה תורה: אף על גב שאהבת ה' יקרה היא בעיני ה', אבל לא בזה הדרך אשר לא ציוה." דווקא דבקותם העזה היה החטא. אכן, יש בעולם הזה דתיות מוגזמת שתובעה קורבנות אדם.
בישראל תשע"ג, בצאת חג הפסח, אין צורך לפרט את התופעות של דתיות יתרה שיש סביבנו ולא את הקורבנות שהן גובות.
לא אעז לנחש מה היה הנצי"ב אומר היום לצאצאי תלמידיו...
במקום זה אני רוצה להמשיך לפרק הבא, לחוקי הכשרות וגם לפרקים הבאים בספר ויקרא המתייחסים להתנהגות מינית. במבט ראשון, החוקים האלו באים רק לאסור מאכלים והתנהגויות מיניות ולהגביל את ההנאה האנושית. אבל לאור דברי הנצי"ב שמזהירים נגד דבקות מופרזת, אפשר להבין אותם גם ככוח מתיר, המגביל לא רק את המתירנות אבל גם את התנזרות. התורה מלמדת שכן, יש ערך דתי בריסון התאוות אבל גם שוללת את הדחף לדכא אותם לחלוטין.
תרבויות ודתות רבות שואפות לדחוק או התיאבון לאוכל או את היצר המיני או את שניהם. ויש ככל הנראה קשר ביניהם. במאמר מאלף Is Food the New Sex?  חוקרת ממכון הובר של אוניברסיטת סטנפורד  Mary Eberstadt מתארת מהפך בהתנהגות המקובלת בין צעירים בני-30+ בארה"ב. הם התבגרו באווירה של חופש מיני בה ההגבלה היחידה – מעבר לטעם האישי – הוא האיסור לפגוע בזולת. חוץ מהתעללות ורמאות, הכל מותר. ודווקא בקרב הדור הזה, צומחת תרבות שלמה של מגבלות על המזון והאכילה, עם דאגה לכל פרט ורכיב: מאין בא, איך גדל, וכיצד הוכן; והכול לא מטעמי טעם, אלא מתוך עמדה של צו מצפון (moral imperative).
לכן באה תורה להגיד: תהי מגיפה על שני בתיכם! אל תתנזר ואל תתהולל, כל דבר במידה.
כמו שחיי הרוח והנשמה טובים גם חיי הגוף הם טובים. תאכלו מעדנים תשתו לרוויה, ותתענגו בזוגיות, אבל תמיד תחפשו את שביל הביניים.
התורה, ההלכה והמוסרת היהודית הרחבה מציעות לנו פרטים רבים שמסמנים לנו את הדרך אל האיזון. אבל בסופו של דבר כל יחיד, זוג, משפחה וקהילה חייב לפלס דרכו בסבך לפי הגיונו, שכלו ואמונתו.
איך נזהה את השביל הנכון? איך נדע שהגענו ליעד ומצאנו את המידה הראויה?
זה האתגר האמתי. לא לשווא הפילוסוף עמנואל לוינס כינה את היהדות "דת למבוגרים" וכלל מסה בשם זה באוסף הנקרא  חירות קשה.  קשה להיות יהודי. קשה להיות מבוגר.
יצאנו ממצריים, התחלנו בדרך אל חירות, אל הבגרות, ואני תפילה שלא נאבד את עצמנו ואת עצמאותנו בחול התובעני של תשובות פשוטות והליכה עיוורת או ילדותי ת אחרי משיחי שווא. 

Tuesday, March 26, 2013

תולדות הגדי ‎

חד גדיא
 הוא כאילו דבר טפל שאין עליו תלי תלים של פירושים. כשמגיעים לסוף ההגדה, גם הפרשנים עייפים. לרוב הדעות, אפשר לפרש את השיר כמשל להיסטוריה של עם ישראל, הגדי שנאכל ונטרף עד שהקב"ה מושיט יד להצילו.

אם פרשנים לא ניגשו לחד גדיא, הרי שמשוררים ופזמונאים שאבו ממנו השראה ועיבדו את גדי וסיפורו כדי להביע את מבטם על עם ישראל ועל המצב הקיומי שלו. אציג שורות מספר מכמה דוגמאות. נתחיל את הסיור באי ג'רבה: 
את גדי הלא תכיר?
בלא בית ובלא דיר
הוא מוכה נרדף גלמוד
 יוצא גלות אל עוד גלות.
רבות נדד מעיר לעיר
בכל פינה, בכל גולה
הקריבוהו שה עולה...
את קונו הוא לא המיר...
חי בכפר וחי בעיר...
נושא תפילה לאלוהי ישראל
ימהר וישלח מבשר וגואל.   (מתוך יונה כהן, בג’רבה לא תיקנו גגות)
בהגדה הגדי סביל, לא מתגרה בחתול, לא מתגונן ואפילו לא בורח. הגדי הג'רבאי אולי מתגרה בגויים כי דתו לא המיר אבל פועלו מסתכם במילוט ובתפילה. למיטב ידיעתי, זהו שיר עם והוא מציג מצב גלותי קלאסי.
אבל, לא לנצח הגדי הסכים לשבת בגולה ולהיות נפעל. ב-1897 הקונגרס הציוני הראשון התכנס בבזל והגדי החליט לחזור להיסטוריה באופן פעיל. ברוח זו – ובזמן שדור ההורים ישנים על המשמר – איציק מאנגר ואָחִיו משחררים את הגדי  (תרגום: יעקב שבתאי):
קנה אבינו גדי לבן, קנה אותו מכבר
ב"חד גדיא" כלא אותו עם חבל על צוואר.
אבי ישן, אמי נמה, בבית דומיה
בלאט הוצאנו את הגדי מתוך ה"חד גדיא".
הסדר בא, מוזגים כוסית, אבי מביט אלי,
שואל אותי: "היכן הגדי?" אני מושך כתפי.
אבי שותק, אמי בוכה, ודמעתה מרור;
שרים כולם את "חד גדיא" אך אוי לו למזמור.
וגדי לבן בשדה הבר קופץ לו כה וכה
ונהנה מן החמה והעולם כולו..
גם במחיר של צער בתוך המשפחה, צעירים עלו ארצה, לבנות ולהיבנות. להם לוין קיפניס כתב:
עַל גֶּבַע רָם, עַל רֹאשׁ הַתֵּל
חֲלִיל רוֹעֶה שָׁם מְחַלֵּל
מִזְמוֹר חָדָשׁ לְיִשְׂרָאֵל.
וְלָרוֹעֶה רַק אֹהֶל בַּד
וְלוֹ רַק גְּדִי, גְּדִי אֶחָד.
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא!
הישוב הפך למדינה שהתעצמה. ב-1971, הגדי של לאה נאור לא רק בולע את החתול אלא:
נָשַׁך זְאֵב אַחֲרֵי זְאֵב,
אֹומְרִים שֶׁבַּסּוֹף הוּא נִשְׁאַר רָעֵב,
בָּלַע אֶת הַמַּיִם וְגַם אֶת הָאֵשׁ,
תִּכְאַב לוֹ הַבֶּטֶן, אֲנִי חוֹשֵׁשׁ.
בָּלַע אֶת הַכֶּלֶב וְאֶת הַמַּקֵֹל,
אֵיךְ הוּא עָשָׂה זֹאת, אֲנִי שׁוֹאֵל.
בָּלַע גַּם חָתוּל עִם שָׂפָם עֲנָק,
גְּדִי קָטָן אֲבָל דֵּי חָזָק.
חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא.
אָז הוֹפִיע מַלְאַךְ הַמָּוֶת, גָּדוֹל וְנוֹרָא וְאָיֹם.
נָשַׁך הַגְּדִי אֶת מַלְאַךְ הַמָּוֶת,
עֻבְדָּה שֶׁהוּא חַי עַד הַיּוֹם.
כעבור שנתיים, הגדי כבר לא בולע את כל מי שבא נגדו, אך ב-1986 נעמי שמר עדיין מבטאה בטחון מופלא:
לא בא שוחט ולא שחט ולא המית המלאך
גד יחיד ומיוחד גדי יפה כל כך
ה"בלהבית" מגבוה התבונן וסח
שלא כל יום פוגשים אצלנו גדי כזה מוצלח
לו יהי רצון שזכותו תגן עלינו ועל כל צאן
אך לא. חיינו בארץ המשיך להערים אתגרים עד שבאה חוה אלברשטיין והשתמשה בחד גדיא כדי להביע תסכול ומבוכה:
אני השתניתי לי השנה
ובכל הלילות בכל הלילות
שאלתי רק ארבע קושיות
הלילה הזה יש לי עוד שאלה:
עד מתי יימשך מעגל האימה
הייתי פעם כבש וגדי שליו
היום אני נמר וזאב טורף,
הייתי כבר יונה והייתי צבי,
היום איני יודעת מי אני.
השיר שנוי במחלוקת ואפילו נפסל לשידור לזמן מה. החזרה להיסטוריה מעמידה את עם ישראל מול אתגרים מורכבים וקשים. השתנינו.  היינו פעם גדי אבל עכשיו יש כח בידינו, אנחנו יכולים להתגונן וגם להפסיק את מעגל אימה, אבל אנחנו חלוקים על הדרך הנכונה לעשות כן.  קשה לקבל את שינוי, קשה גם להכיל את הספקות: "איני יודעת מי אני."

לא הובטחה לנו ריבונות עם הֲקָלוֹת, ההפך. כפי שקראנו בהפטרה, הארץ לא נתנה לאוכלי המן, החיים כאן מתנהלים לפי דרכי הטבע ובבואנו להתמודד עם האתגרים, התורה מצווה אותנו לא ללמוד מפרעה אלא להתחשב באחר "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם."

בכל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם. חובה זו לא מסתכמת בשירי הלל לה' אלא ממשיך בלזכור, היום ובכל יום, כי גרים היינו בארץ מצרים.

שושנה מיכאל צוקר
הוד והדר ‎תשע"ג

Parashat Vayera: If a Pillar of Salt Could Speak

Hebrew Hello, hikers! Yes, you, I’m talking to you. Have a seat for a few minutes and listen to a message that has been waiting thousands of...