Shabbat Hazon: Zion will be Redeemed by Justice

עברית

It is often said that this week’s Haftarah (Isaiah 1:1-27) which is always read on the Sabbath before Tisha b’Av, relates to the destruction of the Temple rather than the Torah reading. Yet, Isaiah’s vision can actually be seen as relating to the entire book of Deuteronomy, not only this week’s reading. In Deuteronomy, Moses addresses the generation of the wilderness, just before they are to enter the land of Israel. There is no doubt of their legitimate right to the land but he warns and reminds them that their inheritance is not unconditional, rather it is contingent on loyalty to God and adherence to the Torah.

Isaiah refers to the people he addresses as survivors (v. 9), without whom all would be lost, not unlike the founding generation of the State that included many Holocaust survivors. Yet God declares, “Though you pray at length, I will not listen. Your hands are stained with crime (v. 15).” 

Last week, I received many notices asking all Jews everywhere to say the Shema together at a certain time “for the success and protection of our soldiers.” In response to one such invitation I responded, “Drawing strength from an act of togetherness is good and helpful, as is prayer and praying together. However, anything that smacks of theurgy or the idea that a ritual act can change the facts on the ground is dangerous.” One rabbi answered: “So is pilpul.” I didn’t pursue the matter with him; perhaps he has never met someone like my neighbor who, last time around (two years ago), was convinced that if we all said a specific Psalm exactly at midnight, salvation would come. Life and divine protection are more complicated  than that.

Isaiah is clear: “Though you pray at length, I will not listen… [until you] wash yourselves clean; put your evil doings away from My sight. Cease to do evil; learn to do good. Devote yourselves to justice; aid the wronged. Uphold the rights of the orphan; defend the cause of the widow (vv. 15-17).”

The faithful city Jerusalem is declared a harlot because justice is forgotten, its rulers are rogues and the cases of the weak remain unheard (vv. 21, 23). Yet all is not lost, the people can correct their ways. We, too, must not think that we have an eternal entitlement to this land, regardless of our behavior. Both now, in this difficult time, and surely when it is over, we must turn our urgent attention to righting wrongs and creating a just society for all, for Zion shall be redeemed by Justice, and her returnees in righteousness (v. 25).

7 Av 5774 (2 August 2014)

שבת חזון: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה

English

מקובל לומר כי ההפטרה של פרשת דברים (ישעיהו א: א-כז) שתמיד נקראת בשבת לפני תשעה באב מתייחסת לחורבן הלאומי ולא לפרשה עצמה. אך אפשר גם לראות את חזון ישעיהו כמתייחס לכל ספר דברים, ולא רק פרשה אחת. לאורך כל הספר משה נואם בפני  דור המדבר, רגע לפני כניסתם לארץ. אין ספק שיש להם זכות לעלות לארץ ולהתיישב בה, אבל הוא מזהיר ומסביר שהירושה אינה באה ללא תנאים, אלא מתנת בנאמנות לאלהים וקיום המצוות.

ישעיהו מתייחס לקהל שומעיו כ-"שרידים" (פסוק ט), שבלעדיהם העם כולו היה נאבד, בדומה לדור מייסדי של המדינה, שכלל ניצולי שואה רבים. עם זאת, אלוהים מכריז, "גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ  יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ (פסוק טו)."

בשבוע שעבר, קבלתי הודעות רבות המבקשים מכל יהודי, בכל מקום, לומר קריאת השמע ביחד בזמן מסוים ‎"למען הצלחת חיילנו ושלומם." בתגובה להזמנה אחת כזאת הגבתי, "צבירת עוצמה ממעשה של יחד היא טובה ומועילה, כמו גם תפילה אישית וציבורית. עם זאת, כל דבר שמריח מן הרעיון שמעשה פולחני יכול לשנות את העובדות בשטח הוא מסוכן." רב אחד ענה: "גם פלפול [מסוכן]." לא המשכתי את השיחה בנושא, אולי הוא מעולם לא פגש אדם כמו השכנה שלי, שבסיבוב הקודם (לפני שנתיים), הייתה משוכנעת שאם כולנו נקריא פרק תהילים מסיום בדיוק בחצות, הישועה תבוא. החיים וההשגחה אלוהית פועלים לפי כללים הרבה יותר מסובכים מזה.

ישעיהו מבהיר היטב "גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ... [עד ש-] רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ, הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה (פסוקים טו-יז)." 

הקריה הנאמנה, ירושלים הייתה כזונה כי הצדק נשכח, "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד... יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם. (פסוקים כא, כג).

עם זאת, לא הכל אבוד, העם יכול לתקן את דרכיו. גם לנו אסור לחשוב שיש לנו זכות נצחית לארץ, שמגיע לנו על אף התנהגותנו. בתקופה קשה זו ובוודאי לאחר מכן, אנחנו חייבים להפנות את תשומת לבנו בדחיפות ליישר את עוול וליצר, חברה צודקת לכל, כי צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה (פסוק כז).

ו באב תשע"ד

Committed but Conflicted

I began praying with a tallit when I was in high school in the early 1970s. Active in NFTY, it was not a gender issue but rather an affirmation of a more traditionalist stance. I didn’t think about tefillin, I don’t think anyone knew at the time did. Both tefillin and the gendered-ness of certain mitzvot were ideas that I knew existed somewhere, but not in my life. 

Several years later, I landed up on the upper West Side of Manhattan, in the orbit of JTS but not formally affiliated with it. I joined the West Side Minyan and the greater Ansche Chesed community that was just beginning to come back to life. Becoming more committed to halakha but still firmly egalitarian, I bought a pair of tefillin. The discourse about “equal obligations for equal rights” that accompanied the debate about accepting women to the JTS rabbinical school was very much in the air but my personal decision was not based on extensive learning. I taught myself from the NCSY Tefillin book and prayed with tefillin for several years, mostly in private but also with the weekday minyan at Ansche Chesed. The few times I wore them elsewhere, I found the feeling of being stared at unbearable.

Then we made aliya, founded Kibbutz Hannaton and had three children. I was on an emotional roller coaster and couldn’t maintain the practice. The tefillin got put aside.

Fast forward. When my daughter was nearly Bat Mitzvah she asked in the most natural way, “Why aren’t you buying me tefillin? Are they too expensive?” It had never dawned on her that she wouldn’t put on tefillin and it never dawned on me that she would want to. At the time, none of the girls or women in her TALI school or the NOAM youth movement prayed with tefillin, but she knew I had a set (and probably didn’t know how little use they got) and her brothers each lit a Shabbat candle. Although she was raised in a very different religious environment than I, she also had little concept of mitzvot being gendered. I gave her my tefillin. She used them faithfully, even in the IDF, despite some nasty feedback. I felt that the tefillin were being put to good use, and was content to be part of a transitional generation.

More years passed, my children grew and left the nest. I began to feel that I was now “using someone else’s exemption;” there was no reason why my life obligations could not accommodate tefillin, especially because I prayed every morning and my synagogue community was accepting. Just when I was on the verge of starting again, a friend was threatened in a public place by a man who found the tefillin marks on her arm objectionable. I felt embarrassingly weak, but that scared me.

The dissonance of reciting Shema without tefillin, “bearing false testimony against myself” (see TB Brachot 14b) continued to nag. Since I work at home, I began using my husband’s tefillin “on a second shift” after he left in the morning. Slowly my commitment strengthened and I bought my own set. Thankfully, the seller didn’t ask who would be using the tefillin. Most of the conversation revolved around the scarcity of Ashkenazi sets. I didn’t want to wait, lest I lose courage. I bought a Sephardi set, and retied the arm knot so I could wrap inward. With an Ashkenazi knot and Sephardi parchment, my hand tefilla represents the ingathering of exiles.

Laying tefillin remains primarily a private practice for me, limited to home and few “safe places.” External expressions of piety feel brazen. Not as a matter of gender, but rather of faith and theodicy. So much in the world is broken, how dare I declare myself committed to God and mitzvot beyond the minimum required for communal identification? Some days, I honestly don’t know.

What I do know is that laying tefillin has strengthened my discipline for prayer. I miss far fewer mornings now. Afternoons and evenings, too. Like moving from being in a relationship, to being engaged and then married.

Indeed, when wrapping the tefillin straps around the hand it is customary to say, “I will betroth you forever: I will betroth you with righteousness and justice, with goodness and mercy…” (Hosea 2:21-22), which I also said to my husband at our wedding. Before doing this, I move my wedding ring from its usual place to my forefinger (so it doesn’t come between my finger and the tefillin strap), returning it to where it was originally placed when we stood beneath the huppah. For me, it is a moment of recognizing the balancing acts and adjustments we must all make between multiple commitments. It is one of the most significant pieces of my tefillin puzzle. Sometimes I think the world-to-come will be a time when all of our commitments fit together without juggling. May it come speedily and in our day.

Originally published at V'Tzivanu: Women, Tefillin, and Tzitzit

מן המדבר אל בית הכנסת

פרשת נשא (במדבר ד:כא-ז:פט)

בַּמִּדְבָּר בנה עם ישראל משכן כדי להשכין את ה' בתוכם. ב"שמות," בעלי המלאכה סִימו את עבודתם ומסרו דין וחשבון על השימוש שנעשה בתרומות העם. ב"ויקרא," הכוהנים נכנסו לתפקיד והקריבו קורבנות. בפרשתנו, הנשיאים מביאים קרבנות, מתנות לשם תיפקודו המתמשך של המשכן.

שנים עשר נשיאים שונים, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מתנות זהות. כולם מפורטים בנפרד.‏

על זה כתב אברבנאל שכל אחד מן הנשיאים הביא קורבנו עם כוונה מיוחדת משלו.

למה הדבר דומה? לתפילה בציבור בימינו. קיום בית תפילה עדיין דורש תרומות נדיבות. גם לנו הטקסט והטקס אחידים והכוונה, התוכן הפנימי, משתנה מאדם לאדם.

פעמים רבות אנחנו שומעים ומשמיעים תלונות על אורך התפילה, על הטקסט שחוזר על עצמו – כמו הפרשה. אנחנו מחפשים גורם חיצוני שישפר לנו את חווית התפילה, כי קל להעביר את האחריות הלאה אבל השיפור גם יכול וגם צריך לבוא מבפנים. 

הרב אברהם יהושע השל כתב רבות על בעית התפילה בבבי"כ המודרני:  "הבעיה אינה איך להפיח רוח חיים בתפילה אלא איך  לְהָפִיחָה בעצמנו... כוונה דורשת הכנה. נסים אכן קורים אולם אַל לנו לסמוך עליהם."*

האתגר לפנינו הוא להכין את עצמֵנו כדי שהתפילה תהיה פעולה של הנפש. היו שנים עשר נשיאים, יש יותר משתים עשרה דרכים להתכונן ולהעשיר את התפילה. אספיק לדבר רק כמה בזמן שלרשותי.

עיון תפילה, חקר המקורות וההיסטוריה של התפילות, היא אהבתי הראשונה בלימודי יהדות. לומדים את טקסט ואז עוברים אִתו מהקבע אל הכוונה. השל קרא לתפילה כזאת "תפילה של אמפתיה" וטען שהיא הנפוצה, כי אין בה צורך במצב רוח מסוים לפני שמתחילים, "רק" פתיחות והקשבה לאפשר למילים להוביל אותנו אל הכוונה. זו הדרך שאני בדרך כלל מלמדת.

אך היום, אני רוצה להעביר את המיקוד אל כוונה תחילה.**

מתחילים עם רגע של שקט, אולי נשימה עמוקה. ואז...

אפשר להתחיל בהודיה. לא עשינו דבר לזכות בחיים ולכן עלינו להודות עליהם, כל יום מחדש. נהוג לפתוח כל יום ב-"מודה אני." בעמידה אנחנו אומרים "מודים אנחנו." ההודיה באה לפני ה"אני" ולפני ה"אנחנו." להיות יהודי, משמע ללכת בדרכהּ של לאה אמנו ולהודות על מה שיש לנו (ארבע בנים) גם אם חסר דבר אחר חשוב (במקרה של לאה, אהבתו של יעקב). איזהו עשיר? השמח בחלקו.

להודות על היש ולשמח בחלקנו לא סותר מודעות לחֶסֶר. עבור הרב יוסף סולובייצ'יק אחת הכוונות המרכזיות בתפילה היא ההודאה (במובן של admission) שאנחנו לא יכולים להשיג את הכל במו ידינו. לכן, בכניסה לתפילה, עלינו להבחין בין צרכים, רצונות ראויים ורצונות טפלים. סולובייצ'יק מדגיש שזו לא משימה פשוטה כי, בלשונו, יש טכנולוגיה שלמה שנועדה ליָצר יותר ויותר צרכים כדי לתת לאדם הזדמנויות להפיק הנאה דרך סיפוקם של צרכים מְלָאכוּתִיִּים." הוא כתב את זה לפני 35 שנה. תרבות הצרכנות והשפעת הפירסום התחזקו מאז. התפילה נותן לנו אתנחתא לקבוע סדרי עדיפויות, להשתחרר מסחרור הרכושנות.

השל מצדו תופס את תפילה מכיוון אחר. עבורו מקורה של התפילה בפליאה: "להתפלל ‏‎–‎‏ משמע לחוש את הפלא‏... התפילה היא התשובה הצנועה שלנו לפלא שבחיים.‏" אנחנו מתפלאים מהיופי והכח ביקום. מהפליאה נובעת תפילת שבח. השל מרומם את התהילה מעל הבקשות עד כדי טענה כי רגע התפילה האמתית מתרחש כאשר המתחנן ללחם מתעלה מעל הבקשה ומודע רק לחסדי האל.

הרגע חולף, זו לא תפילה של יומיום. אם תזכה, תאצור את הזכרון בגנזי תפילתך. ביום סגרירי זכרון הפליאה יכול לפתוח צוהר אל הכוונה.

לקראת סיום, ציטוט אהוב מהשל, אהוב עלי וכנראה גם עליו כי הוא מופיעה בכתביו כמה פעמים:

בשעת התפילה אין אנו פורשים מן העולם אלא משקיפים עליו ממצפה אחר. העצמי איננו כציר הגלגל אלא כחישור המקשר בין ציר הגלגל לחישוקו... התפילה מחלצת את התודעה מן הצרות של האינטרס העצמי ומאפשרת לנו לראות את העלום באַסְפַּקְלַרְיָה של הקדוש.

מן המצפה האחר נוכל לראות את העולם כמו שהוא ואת המלאכה הרבה שלפנינו. בשיר פופולרי האל "מסתכל עלינו ממרחק" ורואה כאילו "כל מה שיש לנו מספיק ואף אחד לא נמצא במצוקה," (ג'ולי גולד). לא כך. אלוהינו, עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה, רואה את האמת וקורא לנו "אַיֶּכָּה?" בשעת תפילה אנו נדרשים לענות, ולזהות את משימתנו בעולם, מה שאנחנו יכולים לתת, לתרום בתגובה לצרכיו של האחר.

זה לא בא בקלות. לחצי החיים מושכים אותנו כלפי מטה ומטשטשים את הראיה. התפילה קשה, כוונה דורשת מאמץ ומשמעת. השל העיד על עצמו שלעתים רק החיוב נתן לו את הכח להתגבר על חולשה והעדר החזון.

לא יתכן שהיה לנשיאים במדבר רכוש רב. תרומותיהם מכונות "קורבנות." הנתינה הייתה קשה אך קֵרְבָה אותם אל הקודש.

אנחנו לא נדרשים להקריב פרות אלא זמן, מאמץ ו-"פרות שפתיים." יהי רצון שנדע לעשות את העבודה ולענות לקריאה.

שושנה מיכאל-צוקר, הוד והדר,  תשע"ד

*הציטוטים המקוריים באנגלית ומקורותיהם מופיעים בפוסט המקביל באנגלית.

**ואני רוצה להודות ל רב ש"י הלד ממכון וישיבת הדר שכתיבתו והרצאותיו על השל עזרו לארגן את משחובתי על נושאים שהעסיקים אותי זמן רב.

From the wilderness to the synagogue

Parashat Naso (Numbers 4:21 - 7:89)

Hebrew ‎

In the desert, the people of Israel built the tabernacle so God would dwell among them. In ‎Exodus, the artisans completed their work and gave an accounting of how they used the ‎contributions from the people. In Leviticus, the priests were consecrated and began offering ‎sacrifices. In this week’s portion, the tribal chieftains bring sacrifices, gifts to ensure the ‎ongoing function of the tabernacle.‎

Twelve chieftains, twelve identical gifts. 
Abarbanel explains that each gift, although identical, ‎is listed separately because each chieftain brought it with an individual intention (kavana). ‎

This is similar to communal prayer to this day. The maintenance of a synagogue still requires ‎generous gifts. We, too, use a uniform ceremony and text but the intention, the inner content, ‎is different for each person. 
We often hear complaints about the length and repetitiveness of ‎the service – like this week’s portion. Then we look for external ways to improve our prayer ‎experience because it is always easier pass the responsibility on. But the improvements can ‎and must come from within. ‎

Rabbi Abraham Joshua Heschel wrote at length about problem of prayer in the modern ‎synagogue: “The problem is not how to revitalize prayer; the problem is how to revitalize ‎ourselves… Kavanah requires preparation. Miracles may happen, but one must not rely on ‎miracles” (Moral Grandeur and Spiritual Audacity, MGSA).
‎
The challenge we face is preparing ourselves so our prayer will come from within. There ‎were 12 chieftains, there are more than 12 ways prepare for prayer. Here are a few.‎

The study of liturgy, the origin and history of prayers is my first love in the field of Jewish ‎studies. We study the fixed text (keva) and then move through it to intention. Heschel calls ‎this a prayer of empathy, the “more common type of prayer… There is need be no prayerful ‎mood when we begin to pray (MGSA).” We need do to be open and allow the words to lead ‎us. This is the method I usually teach.‎

However, today I want to focus on intention ab initio*. ‎

Start with a few quiet moments – – perhaps take a deep breath. Then… ‎

Be thankful. We have done nothing to merit our lives, and therefore we must daily express ‎our gratitude for them. The custom is to begin each day with “Grateful am I (Modeh ani).” In ‎the Amida, we say “Grateful are we (Modim anachnu).” To be a Jew means to follow in the ‎footsteps of the matriarch Leah and be thankful for what we have (a fourth son) even if we are ‎lacking something else important (Jacob’s love). Who is rich? The one who is happy in her ‎lot. (See Genesis 29:35: the name “Yehuda” is derived from the root to “thank,” or “admit.”)‎

To be grateful for what we have and be content with our lot, does not mean that we do not ‎feel what is lacking. For Rabbi Joseph B. Soloveitchik, one of the main intentions for prayer is ‎the admission that we cannot achieve everything we want on our own. As we enter into ‎prayer, we must distinguish between our needs, our worthy desires and our less than worthy ‎desires. He emphasizes that this is not a simple task because, 

An entire technology is bent ‎upon generating more and more needs in order to give man the opportunity to derive ‎pleasure through the gratification of artificially-fabricated needs” (“Redemption, Prayer and ‎Talmud Torah”). 

Soloveitchik wrote this 35 years ago. Consumer culture and the influence of ‎advertising has only become stronger since then. Prayer gives us a moment to reestablish our ‎priorities and break free of the dizziness of acquisitiveness.‎

Heschel approaches prayer from a different direction. For him, “To pray is to take notice of ‎the wonder (Man’s Quest for God).” Prayers of praise burst forth from this wonder. Heschel ‎considers praise far superior to petitionary prayer, even claiming that the true moment of ‎prayer occurs when the person praying for bread rises above the request and is aware only of ‎God’s mercy (MGSA). ‎

That moment passes. It is not the experience of daily prayer. If you experience it, treasure the ‎memory. On a grey day, the memory wonder can open a pathway to intention.‎

Before concluding, a favorite quote from Heschel, one of my favorites and apparently one of ‎his, too, because it appears in his writings several times.‎

We do not step out of the world when we pray; we merely see the world in a different ‎setting. The self is not the hub but the spoke of the revolving wheel… Prayer takes the ‎mind out of the narrowness of self-interest, and enables us to see the world in the ‎mirror of the holy (MGSA). ‎

We are to step aside, try seeing the world as it really is and the many tasks before us. In a ‎popular song Julie Gold wrote, “From a distance we all have enough and no one is in need. ‎God is watching us from a distance.” No. We affirm that our God cares for orphans and ‎widows (Deuteronomy 10:18 and elsewhere), sees the truth and asks “Where are you? (Genesis 3:9).”‎

In the time of prayer, we must reply, and identify our task in this world, what we can give in ‎response to the needs of the other. This doesn't come easily. The pressures of life drag us ‎down and cloud our vision. 
Prayer is difficult, intention acquires effort and discipline. Even ‎Heschel testifies, “I am not always in the mood to pray... But when I am weak, it is the law ‎that gives me strength (MGSA).” ‎

It’s not likely to the chieftains in the wilderness were wealthy. Their gifts were sacrifices. ‎Giving was difficult but brought them closer to the holy. 
We are not required to sacrifice ‎cattle rather time, effort and the words of our lips. ‎

May we know how to do the work and answer the call. ‎

Shoshana Michael Zucker, Hod Vehadar, 5574-2014

*I am grateful to Rabbi Shai Held of Mechon and Yeshivat Hadar, New York, whose writing and teaching ‎about Heschel and prayer helped me organize my thoughts about things I have been ‎thinking about for a long time. ‎