Parashat Chayei Sarah: A Letter from Eliezer

Hebrew

Parashat Chayei Sarah: A Letter from Eliezer | Shoshana Michael Zucker, Cheshvan 5786

Every person has a name given by God: image, likeness.

And given by their father and mother: “Dammesek” to recall their hometown Damascus, before the  war, captivity and slavery in the household of Terah in Ur.

Every person has a name given by their job: Rancher, sheep breeder and farm manager.

And that their employer gave him: “Eliezer” as a prayer that on his new adventure his God would help me.

Every person also has a journey: Ur of the Chaldeans, Haran, Nablus, Elon Moreh, Beit-El, the Negev, Egypt, Beit-El, Dan, Hebron, Gerar, Beersheba, Hebron. Back and forth, and back again: I followed Abraham, whose head was in heaven.
And I – with God’s help, thank God – earned a living, organized things and cared.

Every person has a name that has been forgotten.

Abraham buried his wife Sarah, looked at his son and understood that if Isaac remained alone the covenant, the promise of being “the father of a multitude of nations,” would die with him. He assigned the task to me, but forgot my name.

The servant swore. The servant took. The servant went. The servant prayed. The servant spoke to the damsel, but Dammesek Eliezer was absent.

Rebecca called me, “My lord” but did not ask for my name. For her, and for Laban, I was a “man” without a name.
The God of Abraham aided me and I was successful. We set out on the return journey.

Days passed in silence. One evening, as we neared our destination, Isaac went out to the field. We encountered him by chance.

Isaac and Rebecca met and married without a ceremony or a feast. Not even a word of thanks. Abraham, too, did not ask for a report, and did not express gratitude.

I was silenced, silent, invisible.

Not everyone has a name given by their death. When I died, my name was forgotten.

Please, do not forget Dammesek Eliezer. Remember that without my efforts, Jacob would not have been born, and the people of Israel would not exist.

And when you hear, reador remember Zelda’s words, take them to heart.

Every person has a name.

Every worker, every helper, every person – has a name, and deserves to be thanked for their work.

Please, I beg you

Dammesek Eliezer

ברכה, חסד ופדיון שבויים

ברכה, חסד ופדיון שבויים: יום כיפור תשפ"ו

English

כִּי־בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ

(ויקרא טז:ל).

השורש כ-פ-ר מורה על כיסוי מגן, כמו הכפורת שכיסתה את ארון העדות במשכן או ציפוי הגופר שהגן על תיבת נח.  

כַּפָּרָה היא פעולה שמנטרלת את הקלקול בעולם שגרמו חטאינו, מעבר לפיצוי ישיר שהוא חלק מהתהליכי התשובה והסליחה. במקרא "כפרה" היא מעשה פולחני אשר פועל במישור שמימי. בארץ מתחת אין סיבה לחשוב שכַּפָּרָה אפשרית. ישנם דברים שאם נעשו אי-אפשר לתקנם. 

ובכל זאת, אנחנו כאן, ביום הכיפורים מבקשים כפרה.

איך נשיג כפרה בעולם ללא מקדש?   

הדרך מתחיל עם חזרה אל המקדש, לאו דווקא בלימוד הלכה אלא באגדתא (בבלי ברכות ז:א). כך סיפר רבי ישמעאל בן אלישע, שהיה כהן גדול:

פעם אחת נכנסתי לקודש הקדושים להקטיר קטורת וראיתי אכתריאל יה ה׳ צבאות יושב על כסא רם ונשא. 

 ואמר לי: "ישמעאל בני ברכני."

אמרתי לו: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ, וְיִגּוֹלּוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ, וְתִתְנַהֵג עִם בָּנֶיךָ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין״. 

וְנִעְנַע לִי בְּרֹאשׁוֹ. 

רבי ישמעאל נענה לבקשת הברכה עם תפילה. תפילה שמביעה מודעות שפולחן לבדו אינו מספיק לתקן את המעוות, ומצביעה על הצורך לאיזון בין דין ורחמים הנדרש כדי להבטיח את קיומו של העולם. בלי לשפוט לפנים משורת הדין, לא נזכה לשנה חדשה ולהזדמנות נוספת לרדוף את הצדק.  

אבל רבי ישמעאל לא בירך. איך הבן יכול לברך את האב? 

איך אדם, אפילו כהן גדול, יכול לברך את האל?

התשובה תלויה במשמעותו של השורש ב-ר-ך והפועל "לברך". מכל הרבדים שהועמסו על שורש זה במשך הדורות, אתמקד בזה המקראי. 

בימי הבריאה אלהים מברך את בריותיו בפוריות ובשגשוג. יותר מאוחר, כאשר אלהים ואברם נפגשים לראשונה, ה' מבטיח: "וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ" (בראשית יב: ב-ג).

בבראשית רבה (לט: יא) רבִּי בֶּרֶכְיָה מסביר את מטרה, כאילו בשמו של הקב"ה: "עַד כָּאן הָיִיתִי זָקוּק לְבָרֵךְ אֶת עוֹלָמִי, מִכָּאן וָאֵילָךְ הֲרֵי הַבְּרָכוֹת מְסוּרוֹת לָךְ וַאֲבָרך את מי שאתה מְבָרְך. ז"א ה' מברך את אברם וממשיכי דרכו ומטיל עליו ועלינו את האחריות להעביר את טובו הלאה.

אכן אדם יכול לברך אחרים ולהטיב אתם מן המשאבים, הגשמיים והלא-גשמיים, אשר ברשותו. 

אך איך אדם יכול לברך את האל? איזה משאב נוכל להעניק ל-"מעין הברכות?"

הקושי לזהות דבר מה שבני-אדם יוכלו להעניק לקב"ה והתנגדות לרעיון כי האלוהים יכול להיות בעמדה של המקבל הסביל, גרם לפרשנים רבים לטעון כי "לברך" הוא דו-משמעי, ובעצם אין אדם יכול להעניק מטובו לאל אלא רק לשבח ולהודות.

הרב שמשון רפאל הירש (גרמניה, במאה ה-19) התנגד להם נמרצות:

אם האדם "מברך" את ה', הרי ה' הוא "ברוך", ואין מנוס מזה. אך למה נבקש מנוס? ברגע בו תלה ה' את קיום רצונו בארץ בבחירתו החופשית של האדם, הוא אמר לאדם: "ברכני!" קַדֵם את מטרותיי; עשה את מצוותָי; מלא את רצוני; ברך את מלאכתי שהשלמתה על הארץ תלויה בך! (על בראשית ט:כו).

אכן יש לנו משאב שנוכל להעניק ממנו לאלוהים ובכך לברך אותו: היכולת לפעול באופן ישיר בעולם הזה.

עמיתו הצעיר של הירש, הרב דוד צבי הופמן (בספרו על התפילה) מציין כי פסוק המפתח להבנת הדרכים בהם אדם מברך את ה' הוא: 

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת־ה׳ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת־ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ" (דברים י:יב). 

הפסוק משלב תכונות פנימיות, יראה ואהבה, עם מעשים, "ללכת בכל דרכיו."  ההליכה בדרכי ה', לפי חז"ל (בבלי סוטה יד:א), אינו אלא גמילות חסדים כמו להַלְבִּישׁ ערומים, לבַּקֵּר חולים ולנַחֵם אבלים, מעשים שהקב"ה עשה אצל אדם וחווה (אחרי שחטאו), אברהם ומשה. מאז הוא השאיר אותם לנו.

אכן נוכל לברך את היושב בכיסא רם ונישא ע"י פעילותינו כאן ועכשיו.

ר' הופמן גם מדגיש שברכה אינה "רק שאיפה אלא גם התחייבות..." בכל ברכה וכל מענה לאמירת "ברכו" אנחנו מקבלים על עצמנו לגמול חסדים אחד לשני.

איך זה מתחבר לשאלה בה התחלתי על כפרה בעולם ללא מקדש?   

אחת התשובות הראשונות לשאלה הזאת נִתְּנָה זמן קצר אחרי החורבן, כאשר רבן יוחנן בן זכאי יצא לטייל באזור ירושלים עם רבי יהושע. כשהם ראו את חורבות בית המקדש, רבי יהושע נזעק: "אוי לנו על זה שהוא חרב –מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל." רבן יוחנן הרגיע אותו: "בני, אַל ירע לך. יש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה ואיזה זה? - גמילות חסדים, שנאמר כי חסד חפצתי ולא זבח (הושע ו:ו)."(אבות דרבי נתן נוסח A פ"ד:ה).

אמירתו של רבן יוחנן בן זכאי הייתה מהפכנית. 

הנביאים, כולל הושע שרבן יוחנן מצטט, נזפו בעם על הסתמכותו על הפולחן הקורבנות לישועה גם בעת מלחמה, אבל זו לא הייתה הדעה השֹלטת כל עוד הבית היה קיים. 

אחרי החורבן, רבן יוחנן בן זכאי הוביל את שיקום העם ואימץ את העמדה שקראה תיגר על המוסכמות הקודמות. ברוח זו, וכדי להדגיש את חשיבותה של גמילות חסדים בתהליך הכפרה, חז"ל קבעו את דברי ישעיהו לקריאה ביום כיפור:

 הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ.... שַׁלַּח רְצוּצִים חׇפְשִׁים וְכׇל־מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ: הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם (נח:ו-ז).

המילים אמורים לטלטל: הצום והפולחן אינם מספיקים. 

ה' דורש מאתנו מעשים ששָׂמִים את מחסורו של האחר במרכז עניינינו. 

פתאום המשימה קשה הרבה יותר. הרי צום ופולחן מוגדרים היטב בהלכה. גם אם המעשים מאתגרים, הם מוגדרים ומוגבלים בזמן. הצרכים הלגיטימיים של אנשים הם עצומים, ומגוונים ואין סופיים. וגם יש חשש לרמאות. חז"ל היו מודעים לקשיים אלו ודנים בסדרי עדיפויות ורמה הבדיקה הנדרשת לפני שמעבירים כספי צדקה לזקק במקומות רבים. לדוגמא, בתלמוד בבלי בבא בתרא דף ט, רב הונא ורב יהודה מתווכחים מה יותר גרוע לאדם, הכאב של רעב או הביזיון שהוא מרגיש כאשר נאלץ להופיע בציבור ללא לבוש הולם. כל אחד מביא את הפסוק "פרס לרעב לחמך" לתמוך בטיעונים מבוססים על חוויות החיים לכאן ולכאן. הדיון הוא תלמודי ולא זה המעמד להתעמק בו. חשוב לציין שבאף מצב, הקושי לא פוטר אותנו מהחובה להיות נוכח עם אנשים בעת צערם ולהושיט יד לנזקק.

לסיום אני רוצה להפנות את תשומת ליבנו לעניין אחר בדיון על דרגות הסבל, בדף הקודם במסכת. בעברית ובקיצור:

על סמך מה חכמים טוענים שפדיון שבוים היא מצוה רבה? 

על פסוק מירמיהו המנבא את הגלות: "כֹּה־אָמַר ה' אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת, וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב, וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב, וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי" (טו:ב). 

ואמר ר' יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו. חֶרֶב קָשָׁה מִמָּוֶת, ורָעָב קָשֶׁה מֵחֶרֶב אבל שבי קשה מכולם שכולם נמצאים בו. 

כאשר למדנו את הסוגיה עם הרב ליונל לוי בסוף 2022, לא דמיינתי עד כמה המוות, החרב והרעב של השבי יהיו קרובים לחיינו וליבנו. היום אני רואה את פדיון שבוים, חזרתם של כל החטופים, כגמילות חסדים של החברה הישראלית, המפתח לכפרה שתאפשר תחילת השיקום. 

שתהיה זאת שנת חסד, שנת פדיון שבוים ושנת שלום בבית ובחוץ.

קהילת הוד והדר

Blessing, Loving Kindness and Freeing Captives: Yom Kippur 5786

Blessing, Loving Kindness and Freeing Captives: Yom Kippur 5786

Hebrew

For on this day atonement shall be made for you to purify you of all your sins; you shall be pure before the Eternal (Leviticus 16:30).

The Hebrew root meaning of kappara-atonement refers to a protective cover. Kappara is the effort to repair the breakdown in the world caused by our actions, beyond the compensation that is part of the process of repentance and forgiveness. Kappara is a ritual process that functions on a heavenly level. On earth, there is no reason to think such atonement possible. There are many things that cannot be repaired. Yet, here we are. It is Yom Kippur and we are asking for atonement.

How can we achieve atonement in the world without the Temple?

The path towards an answer begins with a return to a story told about the Temple:

Rabbi Ishmael ben Elisha, the High Priest reported:

Once, I entered the Holy of Holies to offer incense, and I saw Akatriel Ya, the Eternal of Hosts, seated upon a high and exalted throne.
He said to me: Ishmael, My son, ברכני‎ bless Me.
I said to Him: “May it be Your will that Your mercy overcome Your anger, may Your mercy prevail over Your [other] attributes, may You act toward Your children with the attribute of mercy, and may You enter before them beyond the letter of the law.”

[God] nodded His ‎head. ‎  (Babylonian Talmud, Berakhot 7a) ‎

Rabbi Ishmael responded to the request for a blessing with a prayer, one that expresses awareness that ritual alone is insufficient to achieve atonement. It also points to the need for balance between justice and mercy for ensuring our continued existence. Without merciful judgement that goes beyond the letter of the law, we might not survive and get another chance to pursue justice.

But did Rabbi Ishmael give a blessing? How can a child bless a parent?
How can person, even a high priest, bless God?

The answer depends on how we understand the word “ברך bless.” Of the many layers of meaning that have been loaded on it in Jewish tradition, I’ll focus on the biblical level. 

During creation, God blesses the creatures God has made, “Be fruitful and multiply.” Later, when God and Abram first meet, God promises: “I will bless you; I will make your name great, and you shall be a blessing. I will bless those who bless you” (Genesis 12:2-3). In Genesis Rabba (39:11) Rabbi Berechya (note his name) explained “God said, ‘Until now, I needed to bless my world, but from now on, I will bless those who you bless.” In other words, God blesses Abram, then gives him, and his descendants (us!), the responsibility of the sharing God’s bounty with others. 

Indeed, people can bless other people, and be beneficent with the resources, tangible and intangible, at their disposal. But how can a person bless God?

The difficulty in identifying something that people can give God, and opposition to the idea that God might be in the position of a passive recipient, led many commentators to contend that “ברך” has multiple meanings. People can offer God nothing but praise and thanksgiving.^[1]

Rabbi Samson Rafael Hirsch (Germany, 1808-1888) objected strongly to that position: 

If a person man is active in blessing God, then God must be ‎blessed in a passive sense, receiving a blessing from a person, one cannot get away from it. ‎And why should we try to get away from it? At the moment that God made the ‎fulfillment of God’s Will on earth dependent on the free decision of humans, God said to them‎, “Bless me!” Promote my goals, keep My commandments, do My will; bless my work because completion of it on earth depends on you” (commentary on Genesis 9:26).^[2]

Indeed, there is a resource that people can provide for God and thereby bless God: The ability to actively engage this world.

Hirsch’s younger colleague, Rabbi David Zvi Hoffman, notes that the key verse for understanding how people can bless God is, “And now, O Israel, what does the Eternal your God demand of you? Only this: to revere the Eternal your God, to walk only in God’s paths, to love God, and to serve the Eternal your God with all your heart and soul” (Deuteronomy 10:12). The verse combines inner traits, reverence and love, with action, “walking in God’s ways.” (Al Hatefillah)

According to the Talmud (Sotah 14a), walking in God’s ways is exemplified by dressing the naked, visiting the sick and burying the dead. These are acts that God did for the Adam and Eve (after they sinned), Abraham, and Moses but now leaves for us.
Indeed, we can bless God through our actions in this world.

Hoffman also emphasizes: “The blessing expresses not only an ambition but also a commitment‎.” When we recite a blessing or respond to Barekhu–Let us bless” we undertake to act with loving kindness to each other.

How does this relate to my initial question on achieving atonement in the world without the Temple?

One early answer to that question came immediately after the destruction when Rabban Yoḥanan ben Zakkai was walking in Jerusalem with Rabbi Joshua. Upon seeing the Temple in ruins, Rabbi Joshua cried: “Oy, the Temple that atoned for the sins of Israel has been destroyed!” Rabban Yoḥanan comforted him saying, “Do not be dismayed. We have another form of atonement that is its equal, deeds of gemillut ḥasadim–loving kindness, as it is written: For I desire mercy and not sacrifice” (Hosea 6:6) (Avot D’Rabbi Natan A, 4:5).

Rabbi Yoḥanan’s declaration was revolutionary.
The prophets had berated the people for trusting on the Temple and sacrificial ritual for salvation even times of war, but theirs was not the dominant opinion while the Temple stood. After the destruction, Rabbi Yoḥanan, who led the people’s rehabilitation, adopted a position that challenged the previous consensus. In this spirit, and in order to stress the importance of gemillut ḥasadim in the process of atonement, the Rabbis chose to read a Haftarah from Isaiah on Yom Kippur:

Is not this the fast I (God) want? Free people from all who cruelly oppresses them, let the oppressed go free, break every chain, share your food with the hungry, take the homeless into your home. Clothe the naked when you see him. Do not ignore a needy relative” (Is. 58:6-7).  

This task is much more difficult. After all, there are clear procedures for fasting and ritual. Although challenging, they are defined and limited in time. People’s legitimate needs are enormous, diverse and endless. And there is also a fear of cheating. The Rabbis were aware of these difficulties and rabbinic literature preserves many discussions about setting priorities and the degree of inquiry required before transferring charitable funds to the needy. For example, on Bava Batra 9a, Rav Huna and Rav Yehuda argue about what is worse for a person, the pain of hunger or the humiliation of inadequate clothing. Each uses the verse from Isaiah quoted above to support arguments based on logic. In the many Talmudic discussions, the difficulty of “getting it right” never exempts us from the obligation to be present with people in times of trouble and lend a hand to those in need.

In conclusion, I would like to consider a prior point in the discussion ranking human suffering, on the previous page of the Talmud.

What is the source of the Sages’ claim that redeeming captives is a great mitzva? It is Jeremiah 15:2 concerning exile: “Thus said the Eternal: ‘those destined for death, [shall go] to death; those destined for the sword, to the sword; those destined for famine, to famine; those destined for captivity, to captivity.” Rabbi Yoḥanan said: “Each successive punishment in this verse is more severe than the previous one. The sword is worse than death [by plague] and famine is worse than the sword, but captivity is the worst of all, because it includes them all.”

When we studied this page with Rabbi Lionel Levy in late 2022, I never imagined how close the death, sword and hunger of captivity would be to our lives and hearts. Today, I consider the redemption of captives, the return of all the hostages, as an act of gemillut ḥasadim that Israeli society must accomplish; it is the key to the atonement that will enable the beginning of rehabilitation.

May it be a year of gemillut ḥasadim and redeeming captives, a year of peace at home and abroad.

Kehillat Hod veHadar, 2025

---

^[1] This is why some prayerbooks translate “Baruch” as “praised” and Lev Shalem leaves it untranslated.

^[2] Note that he is commenting on Noah, meaning his words could be taken to apply to all of humanity.

Converted to HTML with WordToHTML.net

 

פרשת דברים: משה לומד להנהיג

English

יותר מארבעים שנה אחרי המפגש הגורלי בסנה הבוער, משה כבר לא מתחמק מן המשימה בטענה שהוא "ערל שפתיים" אלא משתמש בלשונו הצחה במאמץ אחרון להביא את משימתו לסיום מוצלח. מלא חששות לגבי עתידו של עם ישראל אחרי מותו, הוא אוסף את כל העם לתדרוך מסכם, הנועד להכין את דור המדבר לחיים בארץ. משה לא מספר רק את קורות העם מיציאת מצרים עד אותו היום כפי שכבר קראנו, אלא מוסיף עליהם ולטענתו מבאר אותם. לפעמים הוא משנה ומוסיף ואז משאיר אותנו לבאר. אתמקד בנאמר על ביזור הסמכויות ועל מינוי ראשי שבטים לתמוך במשה בהנהגת העם.

הנושא עולה שלוש פעמים בתורה – בפרשת יתרו, בפרשת בהעלותך ובפרשת דברים. השאלה נשאלת, האם מדובר בשלושה אירועים שונים או בזוויות שונות על אירוע אחד ואולי מדובר בשני אירועים? לי נראה שאכן מדובר באירועים נפרדים שמחֻברים יחד למהלך בן שלושה שלבים.

בפרשת יתרו, לפני מעמד הר סיני, חסַר למשה ניסיון בהנהגה של עם חופשי. עד כה הוא תפקד כנציג של איגוד מקצועי מול בעל-הבית נוקשֶה וכנראה לא היה מעורב בעניינים הפנימיים של העם. ופתאום יוצאים לחופשי וכל האחריות נופלת עליו. הוא מנסה להיענות לדרישות וקורס.  
טוב שחותנו יתרו כהן מדיין, שהיה מנהיג בעל ניסיון, בא לבקר ומביא את ציפורה והילדים אל משה. הוא מיד קולט את הבעיה וממליץ למשה למנות אנשים תחתיו לטפל בנושאים הפחות כבדים. משה מסכים והטקסט טוען שהוא אכן מינה אנשים. אך נראה שהם לא הצליחו בתפקיד.

איך אני מעזה לטעון שהם לא תפקדו? פשוט. שנה לאחר מכן, עת שבני ישראל עזבו את הר סיני  ומתלוננים על תנאי

החיים, משה זועק אל ה': "לֹא־אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת־כׇּל־הָעָם הַזֶּה׃" (במדבר יא: טו). באותו הזמן משה מדבר רק עם אלוהים. אלוהים מקשיב לו, ומציע לאסוף זקנים ולהאציל מרוחו עליהם, שלא יהיה לבד. משה מקבל את ההצעה ומאציל מכוחותיו הנבואיים לזקנים שמתנבאים, פעם אחת. משה לא משכיל לנצל את קִרבתם של הזקנים לשטח כדי להבין מה באמת מציק לעם ש"זוכים" למפגן אלוהי של כוח זועם, קודם עודף עצום של בשר שֺלו ואז מגפה.  

לדעתי חוסר התקשורת הזה היה גורם חשוב בתגובתו המאכזבת של העם לדיווח של ראשי השבטים שנשלחו לתור את הארץ. משמע, ניתוק בין ההנהגה והעם הוביל ל-39 שנות הנדודים.

זה מביא אותנו לפרשה שלנו, בתום הנדודים. משה מספר עתה על אותה התקופה, כאשר עדיין היה אפשר לחשוב על זמן הליכה של 11 יום מסיני לגבול הארץ, כמו שנאמר בתחילת הפרק.  אבל משה מספר סיפור אחר לגמרי, בו הוא דווקא מתייעץ עם העם והם ביחד בוחרים וממנים "שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים."

מה יכול להסביר את הפער? לפני שאענה, אני רוצה לחזור לשני אירועים נוספים בסוף פרשת בהעלותך: נבואתם של אלדד ומדד ותלונתם של מרים ואהרון. כאשר יהושע מודאג מהתנהגותם של אלדד ומדד, משה רגוע ועונה "וּמִי יִתֵּן כׇּל־עַם ה' נְבִיאִים" (במ' יא:כט). אולי תמיכתו בנבואה נרחבת עודדה את שאלתם של מרים ואהרון: "הֲרַק אַךְ־בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'?" (במ' יב:ב). כך או אחרת, גם הם לא מקבלים תגובה שקולה ומענה בשיחה עניינית, אלא נזיפה משמים.

חוסר יכולתו לדבר עם אנשים משאיר את משה מבודד. אפשר לדמיין שהוא הולך הביתה. בהיסוס, הוא מתחיל לדבר. ציפורה בת יתרו מקשיבה, מגיבה והם משוחחים ארוכות. אט-אט משה מבין. טוב לדבר עם אנשים וחשוב להקשיב להם. הוא צריך עזרה, לא עזרה נבואית אלא שיפוטית ומנהלית, וכדאי להתייעץ עם העם. בשנה אחרי יציאת מצרים אנשים מכירים יותר לעומק את תכונותיהם האמיתיות של חברי\הם ולכן יכולים להשתתף בבחירת המנהיגים.

התהליך לוקח זמן. לפני שהכול מוכן ומבצעי, השליחים נשלחים והשבר נפתח. את הגלגל אי-אפשר להחזיר אחורה אבל בשנות הנדודים למשה כן הייתה תמיכה. ראשי השבטים עזרו לשקם את העם, בהתאם לכתב המנוי שקבלו ממשה "שָׁמֹעַ בֵּין־אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין־אִישׁ וּבֵין־אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ׃ לֹא־תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא... (דברים א:טז-יז).

משה מצוה אותם לשפוט בצדק ומשפט, ללא משוא פנים. דבריו מהדהדים בהפטרה. הנביא ישעיהו מקונן ומתריס "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה?" עיר שהייתה מלאה בצדק ומשפט הפכה למעון מרצחים. שרים קבלו שוחד מגנבים ושופטים התעלמו מצדקתם של יתומים ואלמנות, האנשים המוחלשים בשולי החברה (א:כא, כג). אבל לא הכול אבוד. יש גם הבטחה:

"וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה.... צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה׃"
כן יהי רצון.

שושנה מיכאל צוקר, קהילת הוד והדר תשפ"ה

Parashat Devarim: Moses learns to lead

Hebrew

More than forty years after the fateful encounter at the burning bush, Moses no longer evades his mission by claiming a speech defect but rather uses the power of his speech in a final effort to bring that mission to a successful conclusion. Filled with concern about the Israelite’s future after his death, Moses gathers the entire nation for a concluding briefing, intended to prepare the generation of the wilderness for life in the land of Israel.  Moses not only retells the history of the people from the Exodus forward as we have already read it but, in his words, explains it. Actually, he sometimes changes it, adds to it and then leaves the explaining to us. I will focus the decentralization of authority and the appointment of tribal leaders to support Moses’s leadership.

The issue is mentioned three times in the Torah – in Parashat Yitro, in Parashat Beha’alotcha (Num. 11-13), and in Parashat Devarim. Are three different events being described or are these different angles on one or two events? It seems to me that these are indeed separate events, each a stage in the process.

In Parashat Yitro, before the revelation at Mount Sinai, Moses lacks experience in leading a free people. Until now, he had functioned as union boss in a show down against a stubborn industrialist. Apparently, he was not involved in the internal affairs of the people. Suddenly, they are free and all the responsibility falls on him. He tries to comply with the demands and collapses.

Fortunately, his father-in-law, Yitro, a priest of Midian and experienced leader, comes to visit, bringing Moses’s wife Zipporah and their sons. He immediately grasps the problem and recommends that Moses appoint people to handle the less serious issues (see Exodus 19). Moses agrees, and the text claims that he did appoint people. But it seems that they did not succeed in the role.

How dare I claim that they didn’t function? Simple. A year later, just after the Israelites leave Mount Sinai, they complain about the living conditions, and Moses cries out to God: “I am not able, I alone, to carry this entire people, for it is too heavy for me!” (Num. 11:15, Fox translation). At that point, Moses speaks only to God. God listens to him, and offers to gather elders and grant them some of Moses’s spirit, so that he will not be alone. Moses accepts the offer and his prophetic powers are shared with the elders who prophesy. Once.

Moses is not wise enough to take advantage of the elders’ proximity to the “street” in order to understand what was really bothering the people. The latter get slammed with a display of angry Divine power: first a huge surplus of quail meat and then a plague. 

In my opinion, this lack of communication was an important factor in the people’s disappointing response to the report of the tribal leaders who were sent to scout the land. In other words, the disconnect between the leadership and the people led to 39 years of wandering.

This brings us to our parasha, at the end of the wanderings. Moses refers that same early period, when it was still possible to think of an 11-day journey from Sinai to the border of the land (see Deut. 1:2), but tells a completely different story, in which he actually consults with the people, and together they help choose the “chiefs of thousands, chiefs of hundreds, chiefs of fifties, and chiefs of tens, and officials for your tribes” (Deut. 1:15, trans: Revised JPS 2023 and hereafter).

What might explain this gap? Before I answer, I would like to refer back to two additional events at the end of Parashat Beha’alotcha: the prophecy of Eldad and Meidad and the complaint of Miriam and Aaron. When Joshua is concerned about Eldad and Meidad’s behavior, Moses is calm and answers “Would that all God’s people were prophets” (Num. 11:29).

Perhaps his support for widely-shared prophetic power encouraged Miriam and Aaron’s question: “Is it only through Moses that the word of the Lord is spoken?” (Num. 12:2). Either way, they too do not receive a measured response or substantive conversation, but rather a rebuke from Heaven.

His inability to talk to people leaves Moses isolated. Imagine him going home. Hesitantly, he begins to speak. Zipporah, Yitro’s daughter, listens, responds, and they talk for a long time. Slowly, Moses understands. It’s good to talk to people and it’s important to listen to them. He needs assistance, not additional prophets, but rather judicial and administrative support, and it is worthwhile to consult with the people. In the year after the Exodus, they have become more deeply familiar with the true qualities of their comrades, and therefore can participate in the selection of leaders.

But the process takes time. Before everything is ready, the “spies” are dispatched and return. The chasm cracks open. What is done, cannot be undone. However, in the years of wandering, Moses does have support. The heads of the tribes help rehabilitate the people, according to the terms of their appointment: “Hear out your fellow Israelites, and decide justly between one party and the other—be it a fellow Israelite or a stranger. You shall not be partial in judgment: hear out low and high alike. Fear no one, for judgment is God’s” (Deut. 1:16-17).

Moses commands them to judge fairly and justly, without bias. His words echo in the haftara. The prophet laments and accuses, “Alas, she has become a whore, the faithful city that was filled with justice, where righteousness dwelt—but now murderers… Your rulers are rogues and cronies of thieves, every one avid for presents and greedy for gifts. They do not judge the case of the orphan, and the widow’s cause never reaches them” (Isaiah 1:21, 23).

But not all is lost. There is also a promise: “I will restore your judges as at first, and your counselors as in the past…

Zion shall be redeemed with justice, and her returnees with righteousness”

 (Isaiah 1:26-27, trans: SMZ)