Parashat Naso: My drasha for Leah and Benyamin

Hebrew

When I first looked at the reading this afternoon, the first subsection of Parashat Naso, my ‎first thought was, “Couldn't I have picked a better week?” Naso is not only the longest ‎single Torah reading in the cycle but also one of the most detailed and repetitive. It also ‎contains the only instance in which the written Torah devotes more than a single verse the ‎institution of marriage. Unfortunately that section, the ordeal of the wayward wife (Num. ‎‎5:11-31), is precisely what I don't want to talk about today. There is one glimmer of light and ‎we'll get back to it in a moment. Yet, when I stepped back, so to speak, and looked at the ‎forest rather than the trees, I realized that the portion in its entirety can be seen as a ‎reflection of married life of the whole. We hope and pray for it to be long but know that ‎most of its days, weeks and months are filled with repetitive, practical details that challenge ‎us to remember why we chose to be here at all. There are also truly lousy moments when all ‎we can do is grasp at straws and hope to come out together on the other side. Occasionally, ‎there are beautiful times, emotional highlights that provide the strength and love to keep ‎on going. The highlight in our portion is a threefold, priestly blessing: ‎

The Eternal bless thee, and keep thee; ‎
The Eternal make His face to shine upon thee, and be gracious unto thee; ‎
The Eternal lift up His countenance upon thee, and give thee peace. (Numbers 6:23-26)‎

As befits its poetic nature, reams of commentary have been written on this blessing. Don't ‎worry I'm not planning a comprehensive review, not even of the interpretations I like, just a ‎few that seem fitting for Leah and Benyamin to take with them on their way.‎

Many commentators ask why “keep you” is necessary after “bless you?” If a person is ‎blessed by God, what more does he or she need? Isn’t the additional protection superfluous. ‎No, it is not. In the words of Rabbi Naphtali Tzvi Yehuda Berlin (1816-1893, Russia and ‎Poland), “Everyone receives the blessing appropriate to their circumstances, knowledge to ‎the student or success in commerce to the businessperson, etc. and everyone needs ‎protection so that the blessing does not become an obstacle, leading to excessive pride or ‎improper use.” ‎

There are many interpretations of the word translated here as “be gracious unto thee.” One ‎opinion in Numbers Rabbah (date of compilation disputed, 9th-12th century) connects it to ‎the fourth paragraph in the weekday Amida prayer where the same root appears in “You ‎graciously grant humans knowledge and teach understanding to mortals” making the ‎blessing a prayer for knowledge and understanding while another comprehends the word as ‎a mutual form and specifies the content of that knowledge, “Give them the knowledge to be ‎gracious unto each other.” According to this interpretation the blessing is more prescriptive ‎than promissory. Perhaps the verse as a whole means that God’s face will shine on those ‎who are gracious to each other. ‎

In his commentary on the third verse, Rabbi Isaac Arama (c. 1420-1494, Spain)  stresses that ‎‎“peace” is not merely the absence of argument and contention but “the essential, common ‎good that joins people together.” ‎

Taken together, we have the elements that combine to form the good times that are the ‎backbone of a healthy marriage: appropriate blessings and the wisdom to use them ‎properly, mutual respect and peace that is more than the absence of argument but rather ‎extends to an all-encompassing, common good. ‎
Leah and Benyamin, may you have many years together and may you learn to draw strength ‎and blessing from each other and from the peak experiences you share so you can traverse ‎the other stuff in peace.‎

פרשת נשא לשבת חתן-כלה של לאה ובנימין

English

כשהתחלתי להכין את הדרשה, הסתכלתי בפרשה וחשבתי, "למה לא יכלתי לבחור שבוע אחר?" פרשת נשא היא ‏הפרשה הבודדת הארוכה ביותר במחזור פרשות השבוע, שופעת פרטי פרטים שאינם שייכים באופן מעשי ‏לחיינו וגם חוזרים על עצמם שוב ושוב. נוכן, היא גם הפשרה היחידה שמקדישה יותר מפסוק אחד למוסד ‏הנישואין אך סוגיית הסוטה היא דווקא ההפך מהנושא עליו אני רוצה לדרוש היום. יש נקודת אור אחת בפרשה ‏ותכף נחזור עליה. ‏

כאשר "התרחקתי" מהפרשה ולא הבטתי על בעצים אלא ביער, הבנתי שאפשר לראות אותה בשלמותה כהשתקפות ‏של חיי הנשואין בשלמותם. אנחנו מאחלים ומקווים שהנישואין יהיו ארוכים אך יודעים שרֹב ימיהם, ‏שבועותיהם וחודשיהם יתמלאו בפרטים מעשיים ושגרתיים והאתגר העיקרי יהיה לזכור לָמָה בכלל בחרנו ‏להיות כאן. יש גם רגעים קשים באמת בהם אפשר רק לאחוז בקש ולקוות שיוצאים ביחד בצד השני. לעתים, ‏יש זמנים נפלאים, שיאים רגשיים שמספקים את הכח ואת האהבה להמשֵך הדרך. ‏השיא בפרשה שלנו הוא ברכת הכוהנים: ‏

יְבָרֶכְךָ ה', וְיִשְׁמְרֶךָ. 

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.‏

כיאה לטיבו השירי, נשפך דיו רב על פירוש הברכה. אל דאגה לא אסקור את כולם, אפילו לא את ;אֵלו ‏שמוצאים חן בעיניי, אלא רק מעטים שנראים לי צֵידה טובה ללאה ובנימין בדרכם החדשה:‏

פרשנים רבים שואלים מה הצורך ב"וְיִשְׁמְרֶךָ" אחרי "יְבָרֶכְךָ?" אם האל מברך אדם, מה עוד נחוץ לו? ‏‏"וְיִשְׁמְרֶך" נראה מיותר אבל רק במבט ראשון. לפי הנצי"ב, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, "הברכה של יְבָרֶכְךָ‎ ‎נתנת לכל אדם כפי הראוי לו להתברך... לעוסק בתורה בלימודו. ולעוסק במסחר בסחורתו... תוספת לכל אדם ‏במה שיש לו.‏‎  ‎וישמרך – כל ברכה צריכה שמירה שלא יהפכו לרועץ ח"ו. בעל תורה צריך שמירה מן הגאוה ‏ושלא ישכח. בעל נכסים צריך שמירה שלא יהי עושרו לרָעָתו.... [וגם] שמירה מגניבה ואבידה. וכדומה כל ענין ‏הטעון ברכה, נדרש לשמירה מן הגורם לצער."‏

ל"וִיחֻנֶּךָּ" יש פירושים רבים. דעה אחת ב-במדבר רבה מקשר אותו לברכה הרביעית בעמידה של ימי חול, בה ‏אותה השורש מופיע: "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה" והופך את הברכה לתפילה עבור דעה ובינה. ‏דעה אחרת שם מבינה את המילה בצורה הדדית ומפרטת את תוכן הדעת "ויחנך – יתן בכם דעת שתהיו חוננים ‏זה את זה ומרחמים זה את זה." לפי פירוש זה, הברכה היא יותר הוראתית מאשר הבטחתית. אולי משמעותו ‏של הפוסק כולו הוא שה' יאיר את פניו על אלו שיודעים להתיחס אחד לשני בחן.‏

בפירושו על הפסוק השלישי הרב יצחק עראמה מדגיש ש"שלום" אינו רק העדר ריב או קטטה אלא "הטוב ‏משותף הכרחי בין האישים הצריכים חבור ודבוק."‏

אם נקח את כל אלו ביחד, יש לנו את רכיבים שמתחברים יחד ליצור את הזמנים הטובים שהם עמוד השדרה ‏בחיי נישואין בריאים: ברכות מתאימות והשכל להשתמש בהם בצורה ראויה, כבוד הדדי ושלום שאינו רק ‏העדר ויכוח אלא טוב משותף שמקיף את כל החיים.‏

לאה ובנימין, אנחנו מאחלים לכם שנים רבות ביחד, יהי רצון שתלמדו לשאוב כח וברכה זה מזו וזו מזה וביחד ‏מרִגְעֵי השיא בחייכם המשותף כדי שתוכלו לצלוח את כל היתר בשלום.‏

Al HaNissim for Yom Ha‘Atzmaut: A case study in liturgical development in our day

Writing new liturgy is a wonderful exercise in what we used to call "values clarification." Deciding how to frame an event, what to include, what to emphasis and what to omit, forces the writer to confront his or her true beliefs about the meaning of the event.

Masorti (Conservative) and Reform prayer books of the last generation often include an Al Hanisim ("For the miracles") prayer from Israel Independence Day, similar to the prayers recited on Hanukkah and Purim.

For example, Ve’ani Tefillati has: 

In the days of the second return to Zion, when the Arab nations surrounded Your people in the Land of Israel saying to them, “Let us destroy this nation and eradicate the memory of Israel,” You, in Your great mercy, stood by them in time of trouble. You defended them and vindicated them. You taught them the ways of war (Ps. 144:1) and delivered the strong into the hands of the weak, many into the hands of the few, and the evil into the hands of the people of Your covenant. You made a great and holy Name for Yourself in Your world and for Your people Israel you wrought great salvation and redemption to this day.       

The Israeli Reform Avoda Shebelav

בִּימֵי שִׁיבַת צִיּוֹן הַשְּׁנִיָה כְּשְבָּאָה שְׁאֵרִית הַפְּלֵיטָה מגֵּיא הַהֲרֵיגָה וּבְנֵי עַמְּךָ מִכָּל תְּפוּצוֹתֵיהֶם, שָׁלְטוּ זֵדִים בְּאֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ וְנַעֲלוּ שְׁעָרִים בִּפְנֵי נִרְדָפִים. אָז קָמוּ שִׁבְעָה  גּוֹיִים לְהַכְרִית עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל. וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם. לְהִקָּהֵל וְלַעֲמוֹד עַל נַפְשָׁם לְלַמֵּד יְדֵיהֶם לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם לַמִּלְחָמָה. מָסַרְתָּ רַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וְזֵדִים בְּיַד בְּנֵי בְרִיתֶךָ. וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶךָ. וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה:

וְאַחַר כֵּן נִקְבְצוּ בָנֵיךָ לִבְנוֹת אֶת אַרְצֶךָ וּלְהִבָּנוֹת בָּה וְקָבְעוּ אֶת יוֹם הָעַצְמָאוּת הַזֶּה יוֹם חַג וְשִמְחָה לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִמְךָ הַגָּדוֹל. וּכְשֵם שֶעָשִיתָ נִסִּים לָרִאשוֹנִים, כָּךְ תַּעֲשֶה לָאַחֲרוֹנִים. וְתוֹשִיעֵנוּ בַּיָּמִים הָאֵלּוּ כְּבַיָמִים הָהֵם. 

In the days of the second return to Zion, when the remnant from the valley of killing and Your people from throughout their dispersion came, evil people controlled our holy land and locked the gates before the pursued. Then seven nations arose to annihilate Your people Israel and You, in Your great mercy, stood by them in time of trouble, to gather together to protect themselves and train themselves to fight. You delivered the many into the hands of the few, and the wicked into the hands of those who keep Your covenant, making a great and holy name for Yourself in Your world and bringing great deliverance and rescue, as in this time.

Afterwards, Your children gathered to rebuild Your land and be rebuilt in it. They established this Independence Day as festival of happiness to give thanks and praise to Your great name. As You made miracles for the first ones, do the same for later ones and save us in our day as You did in theirs.                                                                                           [translation SMZ]

In the days of the ingathering of the remnant of Israel from the lands of darkness and the shadow of death to their beloved inheritance, pioneers of the nation arose, raised the flag, composed a declaration, and claimed the right of the nation to be established with its own consent, as a Jewish government in the land of its birth. With song and dance, women and children, the old and the young, celebrated on the streets with joy and rejoicing. At that same time, their enemies converged forthwith, to eliminate all trace of Israel from the land, and to push into the sea all the keepers of its faith. But You hurried forth to rescue your nation. You strengthened the hands of their defenders, and destroyed the weapons of their enemies. A revival of glory you made, a country of beauty you established, the beginning of the longing of the generations, a refuge and a fortress for the return of all Your people. 

  Avi Shmidman and Ben-Tzion Spitz, alhanisim.blogspot.com

More information, versions and links at:
        http://menachemmendel.net/blog/2010/04/15/liturgical-responses-to-yom-ha-atzmaut

                                                                 http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/eng/yomatz/are.html

In honor of Parashat Terumah: A look at Hod veHadar's sanctuary:

for Hebrew

The main colors in  the Aron Kodesh(ark), parochet (ark curtain) and table cloth are gold and blue, which are reminiscent of the colors used in the Mishkan (Tabernacle).

The Ark, was donated by Eliezer (of blessed memory) and Leah Tal in memory of their son Tzachi. It is topped by a crown of seraphim (angels) which was controversial but permitted because they don’t have faces. The front of the ark doors (which we don't usually see, because they are open during services) features a diagram of the sefirot tree, which is the Kabbalists' attempt to portray and organize the complexity of the universe: everything is interconnected. Alongside this very mystical symbol is one of the clearest statements of Torah's ethical vision:

He has told you, O man, what is good;
And what does the Lord require of you
But to do justice, to love kindness,
And to walk humbly with your God?
(Micah 6:8)

Not visible in the picture, to the left, is a depiction of the Ten Commandments (in memory of Ben Welber who made the Ten Commandments on the old ark that is now in the library, designed and crafted by his daughter Rachel Rowen). Traditionally the commandments are shown divided into two sets of five; five relating to the relationship between God and humanity and five relating to interpersonal relationships. This reflects a similar attempt to balance different religious and human paths.

This menorah (in memory of Oved and Mira's son Matan Devora; also the work of Rachel Rowen) is formed by chains pulling down and flames reaching higher

To me, each piece separately and the whole together represents the striving to achieve a balance between different aspects of religious striving and human involvement, as well as the tension between sorrow, memory and choosing life.

חופש הבחירה: של פרעה ושלנו

English

פרעה יושב על כס מלכותו ואומר: לא. ‏

לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה' וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ.‏ (שמות ה:ב)

אמירה לא מפתיעה, המסמנת את פתיחת המערכה בינו ובין ה'. במערכה זו‏‎ ‎האל שואף לא רק ‏לשחרר את העבדים אלא להציג הצגת כח מרהיבה – אך גם מחריבה – שנועדה להוכיח את ‏אלוהותו למצרים ולבני ישראל. ‏

עשר פעמים בסיפור יציאת מצרים, התורה מספרת לנו שפרעה הכביד, הקשה או חיזק את ליבו, ‏בנוסף לעשר פעמים בהן נאמר שהאל עשה זאת.  ‏

בין חיזוק הלב אחד למשנהו, פרעה כן מתרכך ומסכים לשַׁלֵּחַ את העם רק כדי להתחרט ולהכביד את ‏ליבו שוב.‏

התנהגותו העצמאית של פרעה מובנת: קו מדיני נוקשה המתחלף עם התחשבות בעובדות בשטח ‏וחוזר חלילה. בסוף התהליך, ה' מנצל רגע של חולשה פרעונית לחלץ את העבדים באישון לילה לפני ‏שפרעה יתעורר ויחרט שוב.   ‏

אבל מה לגבי הכבדת לבו ע"י האל?  האם הוכחת כוח אלוהית מוכרחה לבוא לא רק על גבם של ‏תושבי מצרים אלא גם ע"י נטילת חופש הבחירה וההחלטה של פרעה?‏

אסכולה אחת של פשרנות, שמייצג אותה הרב עבדיה ספורנו, מסבירה שחיזוק הלב נועד דווקא ‏כהזדמנות להחלטה נכונה: ‏‎

לולא הכבדת הלב היה פרעה משלח את ישראל בלי ספק לא על צד ‏תשובה והכנעה לאל יתברך... אלא על צד היותו בלתי יכול לסבול עוד את צרת המכות." ה' הקשה ‏את לב פרעה למען "ישובו המצרים בתשובה אמתית.

ז"א בגלל שאלוהים רוצה שפרעה יכיר בו ‏וישחרר את עם ישראל מיראת שמים ולא מיראת העונש הוא מחזק את ליבו לעמוד בסבל המכות. ‏חוסן לאומי הופך לכלי עזר לשרוד תקופה קשה ומתן שהות כדי לקבל חלטה נכונה בשל השיקולים ‏הנכונים. מעניין מאוד אבל לא משיב לשאלה בדבר חופש הבחירה.‏

הרמב"ם מגדיר את הבחירה החופשית כ-"עִיקָר גָּדוֹל הוּא, וְהוּא עַמּוּד הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה" אלא ש-

‏וְאִפְשָׁר שֶׁיֶּחֱטָא הָאָדָם חֵטְא גָּדוֹל אוֹ חֲטָאִים הַרְבֵּה, עַד... [שֶׁ]אֵין מַנִּיחִין לוֹ רְשׁוּת לָשׁוּב מֵרִשְׁעוֹ, כְּדֵי ‏שֶׁיָּמוּת וְיֹאבַד בַּחֲטָאִים שֶׁעָשָׂה... לְפִיכָּךְ כָּתוּב בַּתּוֹרָה  "וַאֲנִי, אֲחַזֵּק אֶת‎ ‎לֵב-פַּרְעֹה" (שמות יד,ד).‏ ‏ ‏(הלכות תשובה ה:ג, ו:ג).

חופש הבחירה נלקח מפרעה כעונש. אלא שהרמב"ם, במקום אחר, מבהיר היטב שאינו מאמין ‏בהתערבות פעילה של האל בנעשה בעולם. לכן אפשר להבין את רמב"ם – וכמוהו פרשנים רבים ‏אחרים – כטוען שהחופש לא נלקח מפרעה אלא שהוא איבד אותה בעצמו. פרעה כבול לסרבנותו ‏כי כוחם של הרגליו הרעים השתלטו בו.  יתכן שזו לא פעם הראשונה שהוא הסתבך בהתנהגות ‏כזאת, לכן גם לפני תחילת המכות היה אפשר לצפות את התהליך כולו, מה שאפשר לה' לספר ‏למשה מראש איך המערכה יתקדם.‏

איננו פרעה אבל לכל אחד יש את ההרגלים הלא טובים שלו או שלה. האם משתמע מסיפור פרעה ‏שאי-אפשר להשתחרר מהם? ‏

ישנם נירולוגים הטוענים שכח ההרגל אכן כל כך חזק שרבות מן ההחלטות מתקבלות בדיעבד, אחרי ‏שכבר התחלנו לפעול, ואין לנו באמת חופש בחירה. לעומתם אחרים המתבוננים באדם דרך אותם ‏כלים מדעיים מתנגדים בתוקף להשקפה הדִיטֶרְמִינִיסְטִית ומאשרים שאכן יש ברשותנו כל הסוגים ‏של חופש בחירה שראויים שיהיו לנו. אנחנו יכולים להטיל ‏veto‏ על הדחפים שלנו, וזאת מהותו של ‏חופש הבחירה. ‏

איננו פרעה. הבחירה החופשית נשארת בידינו אך הפעלתו דורש מאמץ מודעת. קשה להשתלט על ‏כוח הרגל. ‏

פרעה יושב על כס מלכותו ואומר: לא. ‏

אנחנו קמים בבוקר ומברכים, בלשון זו או אחרת: ‏

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁעָשַׂנִי בֶּן-חוֹרִין.‏

ההודאה היומית אינה רק הכרת תודה אלא גם כלי חיזוק.‏

הבחירה החופשית איננה מובנת מאליה או נגישה תמיד אלא "מעלה נפשית שהאדם צריך לעמול כדי ‏להשיגה" (הרב שלמה וולבה).

‏ ‏  ‏

או כמו שהרב יוסף דוב סולובצ'יק לימד:‏‎

‎לא נוכל להסתפק בהנחה או באמונה כי האדם הוא חופשי, אלא ‏מצווה עשה להיות מודעים תמיד ליכולתנו לבחור ולבחור נכון. "אסור לאדם להסיח דעתו מן ‏האחראיות למעשיו אלא חייב לדעת תמיד שיכול האדם להיות בורא עולמות ‏ומחריבם (על התשובה).  ‏

הפעלת חופש הבחירה דורש מאתנו מאמץ וערנות. לעצור רגע ולשאול ‏

‏"האם אני באמת רוצה לעשות את הדבר הזה?" ‏

התורה מצוה אותנו לבחור בחיים ובטוב. היא לא מבטיחה שהבחירה תהיה קלה. לא להשתעבד ‏לדחפים היא אכן אתגר אמתי. ‏

הברכה בבוקר – אם לא נאמרת בהיסח דעת – יכולה להיות כוונה ליום כולו, כגון ‏

‏"הריני מקבלת עלי מצות עשה לבחור בטוב ובחיים."‏

פרעה נכנע לכח ההרגל ובסרבנותו החריב את עולמו. ‏

יהי רצון שנידע להשתמש בבחירה החופשית שלנו לבנות ולהיבנות.  ‏

קהילת הוד והדר תשע"ה