Ki Tisa: The Transition from Shabbat to the Workweek

Scroll down for Hebrew

Ki Tisa: The Transition from Shabbat to the Workweek

Six days you shall work, but on the seventh day you shall cease from labor... (Exodus 34:21)

Shabbat and the six workdays are inseparably connected. Without working on the other six days, Shabbat loses its significance. However, despite the importance of Shabbat, the Torah does not define when exactly it begins or ends, and says nothing of our familiar transitional ceremonies: candle lighting, Kiddush and Havdalah. The latter two appear for the first time in the Mishnah, where they are discussed without any introduction or explanation, meaning that their origin is very ancient. Indeed, there are midrashim that attribute the Havdalah ceremony to none other than Primordial Adam (=Adam and Eve). There are several versions; I will relate to two of them.[*]

According to Midrash Genesis Rabbah (11:2), the light of creation that preceded creation of the sun continue to shine through the first Shabbat. Therefore, when the sun set on Friday evening, Adam and Eve did not experience darkness. When the Sabbath ended, God stored that light away, the sun set and they made their first acquaintance with night. The midrash explains what happened next:

When the sun set upon the departure of the Sabbath, the darkness became palpable as the sun descended. The First Man was terrified [and exclaimed], “‘Surely darkness comes to bruise me’ ( יְשׁוּפֵנִי; Psalm 139:11); perhaps the one of whom it is said, ‘He shall bruise (יְשׁוּפְךָ) your head’ (Genesis 3:15) will come to attack me?!”

What did the blessed Holy One do? He presented him with two flints, which he struck together and light came forth, whereupon he blessed it, as it is written, “The night was light for my sake” (Psalm 139:11).

What blessing did he say on it? “who creates the lights of fire.”

This agrees with Shmuel, for Shmuel said: “Why do we recite a blessing over light at the end of Shabbat? Because it was then created for the first time.

Note that the Adam and Eve do not fear the darkness itself but rather the danger that might hiding under its cover. The Holy Blessed One does not tell them, “Get over it,” or hint “You deserve it,” and certainly doesn’t claim, “I would never give you a burden you can’t bear.” God’s ways are not human ways. God offers tools for finding a solution. In this version, it isn’t clear who, Adam or God, struck the flints together. In either case, the midrash differs from the Greek myth – and other similar stories from distant cultures – in which fire must be stolen from the gods to help humanity. Here both fire and the technology with which to create it are gifts from God to humans

Midrash Tehillim (92:3)[**] clarifies that Adam is the one struck the flints, and adds another interesting detail, the origin of the flints themselves:

The Holy Blessed One presented Adam with two stones, one of Deep-Darkness and the other of Shadow-Death, for it is said, “He put an end to darkness, and searches out to the farthest bound the stone of Deep-Darkness and Shadow-Death” (Job 28:3).

Adam took up the stones and struck them together until fire came forth from them, whereupon he distinguished/enacted Havdalah. Hence, at the close of the Sabbath, we say Havdalah over light. 

Deep-Darkness and Shadow-Death, darkness and fear: challenging, difficult experiences are the raw materials that humans use their intelligence to process and create. In this version, it is not technology that God grants humans, but rather human intelligence, creativity and the drive to improve the world.

As we transition from the Day of Rest to the work week, we stop for a moment to gaze at the flame, express our gratitude for it and be aware of fire, technology and our ability to create for our benefit, the benefit of those around us and generations to come. 

May we know how to do this for blessing and not for a curse.

---

[*] See also Rachel Adelman, “Primordial Adam and the First Havdalah,” in Havdalah, D. Birnbaum and M. Cohen, editors, pp. 107-130. 

[**] On the verse “A psalm, a song for the Sabbath day” (Psalm 92:1). 

כי תשא: ששת ימים תעבוד 

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת׃ (שמות לד, כא)

שבת וששת ימי המעשה קשורים בקשר הדוק. בלי עבודה בששת הימים האחרים שבת מאבדת את משמעותה. ועם זאת, למרות חשיבות השבת, התורה אינה מגדירה בצורה מפורשת מתי היא מתחילה או מסתיימת, ולא נאמר דבר על טקסי המעבר המוכרים לנו: הדלקת נרות, קידוש והבדלה. אלו נדונו לראשונה במשנה, כאילו הם מובנים מאליהם ומכאן שמקורם במסורת עתיקה מאוד. ואכן יש מדרשים המיחסים את טקס ההבדלה לאדם הראשון (קרי: אדם וחוה). יש כמה גירסאות, כאן אתיחס לשתיים.[1]

במדרש בראשית רבה (יא, ב) מסופר כי אור הבריאה הקדם-שמשי המשיך להאיר במשך השבת הראשונה; לכן, כשהשמש שקעה בערב שבת, אדם וחוה לא חוו חושך. במוצאי שבת אלוהים גנז את האור המיוחד לעתיד לבוא, השמש שקעה והם הכירו את החושך לראשונה. ואז המדרש ממשיך:

כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הִתְחִיל הַחשֶׁךְ מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא וְנִתְיָרֵא אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֹמַר אַךְ חשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי" (תהלים קלט, יא) אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ: "הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב"  (בראשית ג, טו) בָּא לְהִזְדַּוֵּג לִי!
מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? זִמֵּן לוֹ שְׁנֵי רְעָפִים וְהֵקִישָׁן זֶה לָזֶה וְיָצָא מֵהֶן אוֹר וּבֵרַךְ עָלֶיהָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי" (תהילים שם).
מַה בֵּרַךְ עָלֶיהָ, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. אַתְיָא כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל מִפְּנֵי מָה מְבָרְכִין עַל הָאוֹר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא תְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ.

שימו לב כי לא החושך עצמו מפחיד את האדם אלא מה שאולי מסתתר תחת חסותו. הקב"ה אינו מורה להם "להתגבר" לא רומז כי "מגיע להם" ובודאי אינו טוען "לא אעמיס עליכם משא שלא תוכלו לשאת". לא כדרכי אדם דרכי ה' אשר מציע כלים ליצירת פתרון. בגירסה הזאת, לא ברור מי מקיש את הרעפים כדי ליצור ניצוץ, הקב"ה או האדם. בשני המקרים, המדרש עומד בניגוד למיתוס היווני –  וסיפורים דומים גם בתרבויות רחוקות – האש לא נגנבה מן האלים לטובת בני האדם, אלא האש וגם הטכנולוגיה ליצירתו, הם מתנה מהאֵל לאנושות.

מדרש תהילים (צב, ג)[2] מבהיר כי אדם הוא שהקיש באבנים וגם מוסיף עוד פרט מעניין, מקורן של האבנים עצמן:

זימן לו הקב"ה שתי אבנים, אחת של אופל ואחת של צלמות שנאמר: "קֵץ  שָׂם לַחֹשֶׁךְ וּלְכׇל־תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת" (איוב כח, ג), ונטל אדם הראשון את שתי האבנים והקישן זו לזו ויצא מהן אש משתי האבנים והבדיל. ולפיכך אנו מבדילים על האור במוצאי שבת.

אופל וצלמוות, חושך ופחד, חוויות קשות ואתגרים הם הם החומרים ההתחלתיים שהאדם מעבד, עם כוחותיו השכליים, כדי לייצור. כאן, לא הטכנולוגיה היא מתנת האל אלא השכל האנושי, היצירתיות, והדחף לשפר את העולם. 

ביציאה מיום המנוחה אל ימי המעשה, אנחנו עוצרים רגע להביט באש ולברך עליה, להעלות את המודעות שלנו לאש, לטכנולוגיה וליכולת שלנו לייצור לטובת עצמנו, לטובת הסובבים אותנו, ולטובת גם דורות הבאים. יהי רצון שנדע לעשות זאת לברכה ולא לקללה.

---

[1]  ראה: רחל אַדלמן, "אדם הראשון וטקס ההבדלה הראשון, ב-הבדלה, ד. בירנבאום ומץ כהן, עורכים, ע' 107-130 [באנגלית] http://www.mesorahmatrix.com/havdalah/ 

[2]  על הפסוק "מזמור שיר ליום השבת"

לרצות את שבתות הארץ

English

דברי הימים ב פרק לו: לרצות את שבתות הארץ

אחרי שהחריב את ירושלים ואת בית המקדש, המלך נבוכדנצר הגלה את שארית הפלטה לבבל והגולים נשארו שם עד שמלכות פרס עלתה לשלטון "לְמַלֹּאות דְּבַר־ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ" (דברי הימים ב לו:כא, ראו ירמיהו כט:י). הפסוק גם מציין כי תקופה זו מספיקה כדי שארץ תרצה השבותיה, זאת אמרות עד שתשלים את שנות השמיטה שלא נשמרו בזמנן. ההתניה הזאת תואמת גם את הקללה/איום/הבטחה בספר ויקרא כו:לד: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הׇשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ".

פרק כו בספר ויקרא כולל רשימה ארוכה של איומים מפורטים, אבל רק האיום בשממה כתמורה לשנות שמיטה שלא נשמרו מתיחס לאי-שמירתה של מצווה מסוימת. יתר על כן, תיאור החורבן בדברי הימים אינו מזכיר אף פרט אחר מפרק זה כגון "וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ" (ויקרא כו:כו). שבתות הארץ הן שונות.

הפסוקים מציינים כי בזמן שעם ישראל נמצא בגולה, ארץ ישראל תשבות ותשלים את שנות שמיטה

שחסרו לה. דבר זה מדגיש את הפן הסביבתי המחדש של שנת השמיטה. האם שבעים שנות שממה רצופות שוות בערכן לקרקע כמו התחדשות תקופתית של שמיטות כסדרן, אינני יודעת. המסר לבני האדם ברורה יותר: אין ארוחות חינם. אם תזניח חובות דאגה בהווה, הן תחזרנה אליך בעתיד.

הדבר נכון גם לגבי הפן החברתי של שנת השמיטה "וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ" (שמות כג:יא) – אבל בדרך אחרת. יתכן כי אביוני העם שצרכיהם לא סופקו כאשר דלגו על שנות השמיטה לא ירוויחו ממלחמה, הרס ושממה. כל הסיכויים הם כי דווקא הנזקקים יסבלו יותר מבעלי האמצעים. אך הנזק לאריג החברתי שנגרם מחוסר הערבות ההדדית ב-"שנים הטובות" יחיש את קיצן של אותן השנים.

פרק הסיום של דברי הימים (והתנ"ך כולו) אינו מונה חטאים חברתיים באופן מפורט אבל בפסוק יב נאמר כי צדקיהו לא נכנע לירמיהו, ובירמיהו פרק לד קראנו כי נביא הזהיר את מלך כי אי-שיחרורם של עבדים עבריים אחרי שש שנות עבדות יוביל לחורבן.

כך נוכחנו לדעת כי הצטלבותם של הפן הסביבתי והפן והחברתי-כלכלי של שנת השמיטה הם חיוניים לחיי עם ישראל בארץ ישראל.

Parashat Bo: Darkness & Gratitude

Hebrew

Then the Eternal said to Moses, “Hold out your arm toward the sky that there may be darkness upon the land of Egypt, a darkness that can be touched.” Moses held out his arm toward the sky and thick darkness descended upon all the land of Egypt for three days. People could not see one another, and for three days no one could get up from where he was… (Exodus 10:21-23)

The verses don’t give any indication what time of day it was when God spoke to Moses or Moses lifted his hands to the heavens to bring darkness down on Egypt. However, the ancient Aramaic translations of the Bible say that it was dawn; when the darkness of night should have yielded to the light of day, a thick darkness descended on Egypt. The Egyptians could not see, could not move from their place and could not even light a candle to dispel the darkness. One of the most basic truths of daily life was upended: no matter how dark the night, in the morning, the sun will rise.

Moses and we, as readers, know that the plague will last three days but the Egyptians don’t know. The physical difficulties created directly by the darkness are compounded by unraveling a foundation of life. If we don’t know that the sun will rise, of what can we be sure?

The Jewish tradition knows of another situation in which people did not know that the sun would rise and couldn’t light a candle. Primordial Adam, or more correctly Adam and Eve, on the first Saturday night. According to Midrash Genesis Rabbah (11:2), the light of creation that preceded creation of the sun continue to shine through the first Shabbat. Therefore, when the sun set on Friday evening, Adam and Eve did not experience darkness. When the Sabbath ended, God stored that light away, the sun set and they made their first acquaintance with night. The midrash explains what happened next:

When the sun set upon the departure of the Sabbath, the darkness became palpable as the sun set. The First Man was terrified….

What did the blessed Holy One do? He presented him with two flints, which he struck together and light came forth, whereupon he blessed it saying, “who creates the lights of fire.”

Unlike the Greek myth – and other similar stories from distant cultures – in which Prometheus is severely punished for stealing ready-made fire from the gods to help humanity, in the Jewish myth both fire and the technology with which to create it are gifts from God to humans.[1]

Adam acknowledges the gift and says the blessing “who creates the lights of fire,” 

The flame of a very short Havdalah candle emerging from the candlestick

the same blessing with which we end the Sabbath. At the beginning of each work week we express gratitude not only for the fire but also for the technology we have and can (perhaps, are commanded to) develop for our benefit.

Pharaoh is the opposite Primordial Adam. He isn’t grateful and he doesn’t acknowledge any power or divinity other than himself. Ezekiel (29:3) quotes him making an even more striking statement: “O Pharaoh king of Egypt… who said, ‘My Nile is my own; I made it for myself.’” Not only is the Nile under Pharaoh’s jurisdiction but he created it (and don’t you dare turn it into blood). More radically, the verse can even be understood as “My Nile is my own; I created myself.”[2]

Pharaoh considered himself a divinity and is disinterested in anything other than himself and perhaps the people who revere him. But now, when the sun it not shining on Egypt, and he is forced to deal with the darkness that not only obscures natural light but also neutralizes the human ability to create light, Pharaoh cracks. He starts to realize that he is not in a struggle against another more or less equal deity but rather that he is himself a subject under the control of a Power on a completely different level. He is not the axis around which the world turns; rather, he and his people are part of a global system of peoples, in which each one has the right to live in freedom. Therefore, when three days of darkness end, Pharaoh calls to Moses and agrees to release the entire people including the children. But when Moses begins to negotiate about the livestock, habit takes over and Pharaoh changes his mind. 

Pharaoh fails and this kingdom is destroyed because of his egotism and his inability to express gratitude.

Every Saturday night we have an opportunity to live differently, to focus for a moment and be grateful not only for fire but also the technology we have been granted, and set our minds towards using and developing them for the benefit of the entire world.

Shabbat Shalom.

 Kehillat Hod veHadar, 2022

---

[1] See also Rachel Adelman, “Primordial Adam and the First Havdalah,” in Havdalah, D. Birnbaum and M. Cohen, editors, pp. 107-130. Rabbi Prof. Adelman also discusses parallel versions of the Midrash in Midrash Tehillim and Pirkei D'Rabbi Eliezer. 

[2] This verse from Ezekiel is included in the haftarah (prophetic reading) read for the previous portion, Va'era. For a deep look at how Pharaoh’s ingratitude is key to the story of the Exodus, in contrast to Moses, see Rabbi Shai Held, “Gratitude and Liberation: Parashat Shemot”.

פרשת בא: חושך והודאה

English

 וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל־הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ׃ וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלשֶׁת יָמִים: לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלשֶׁת יָמִים...

בפסוקים לא נאמר באיזה שעה ביום ציווה אלוהים למשה על מכת החושך או מתי משה הושיט ידו שמימה להנחית את המכה על מצריים, אבל לפי התרגומים העתיקים לארמית, הייתה זו שעת בוקר מוקדמת. בשעה שחשכת הלילה אמורה להתחלף באור היום, ירד על מצריים חושך אפל. בחושך הסמיך, המצרים לא יכלו לראות, לזוז ממקומם, או אפילו להדליק נר. יתרה מזה, החושך המוחלט לקח מהם את אחת הידיעות הבסיסיות ביותר בחיינו: לא משנה כמה חשוך הלילה, בבוקר השמש תזרח.

משה – ואנחנו כקוראים – יודעים שהמכה תימשך שלושה ימים אבל המצרים לא יודעים. לקושי הנגרם באופן ישיר ע"י החושך נוסף העירעור של המוסכמות היוסודיות ביותר בחיים. אם איננו יכולים להיות בטוחים שהשמש תזרח, על מה כן אפשר לסמוך?

המסורת היהודית מכירה מצב נוסף שבו אנשים לא ידעו שהשמש תזרח ולא יכלו להדליק אש. אדם הראשון – יותר נכון, אדם וחוה – במוצאי השבת הראשון. לפי המסופר בבראשית רבה (יא:ב), אור הבריאה הקדם-שמשי המשיך להאיר במשך השבת הראשונה, הרי היא אחד מימי בראשית. לכן, גם כשהשמש שקעה בערב שבת, אדם וחוה לא חוו חושך. במוצאי שבת אלוהים גנז את האור המיוחד לעתיד לבוא, השמש שקעה והם הכירו את החושך לראשונה. אצטט את לשון המדרש:

כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הִתְחִיל הַחשֶׁךְ מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא וְנִתְיָרֵא אָדָם הָרִאשׁוֹן

מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? זִמֵּן לוֹ שְׁנֵי רְעָפִים וְהֵקִישָׁן זֶה לָזֶה וְיָצָא מֵהֶן אוֹר

להבה של נר הבדלה קטן
יוצאת מן הפמוט

בניגוד למיתוס היווני – וסיפורים דומים גם בתרבותיות רחוקות – בו פרומתיאוס נאלץ לגנוב אש מוכנה מן האלים לטובת בני האדם ועל זה נענש באכזריות, במיתוס היהודי לא רק האש, אלא גם הטכנולוגיה ליצור אש, הם מתנה מן האֵל אֶל האדם. [1]

אדם מכיר תודה ומבורך "בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ," אותה הברכה שאִתה אנחנו מסיימים את השבת. בתחילתו של כל שבוע עבודה, אנחנו מברכים לא רק על האש בידינו אלא גם על הטכנולוגיה שאנחנו יכולים, או אולי מצווים, לפתח לטובתנו.  

פרעה הוא ההפך מאדם הראשון. הוא לא מודה לאף אחד ולא מכיר בשום כוח או אלוהות חוץ מעצמו, שנאמר "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה 'מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת־יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת־ה''" (שמות ה׃ב). יחזקאל (כט:ג) מצטט אותו בלשון חריפה יותר "פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם... אָמַר 'לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי.'" לא רק שהיאור, הנילוס, הוא בתחום השיפוט של פרעה אלא שפרעה טוען כי ברא אותו (ולכן אַל לך להפוך אותו לדם). בקריאה יותר קיצונית אפשר גם להבין: "היאור שלי ואני את עצמי יצרתי".[2]

פרעה ראה את עצמו כאלוהות, ואין לו עניין בדבר חוץ מעצמו ואולי מהעם שסגד לו. אבל עכשיו כאשר השמש לא זורחת על מצריים, כאשר הוא נאלץ להתמודד עם אפלה שלא רק מכסה את המאורות הטבעיים אלא גם מבטלת את היכולת האנושית להבעיר אש בלילה, פרעה נשבר. מתחילים לחלחל בראשו חשש וספק, מחשבה שהוא לא במאבק נגד אליל מִתְחָרֶה אלא שהוא נתין בעצמו ונתון למרותו של כח בסדר גודל אחר לגמרי. הוא אינו הציר שסביבו סובב העולם. הוא ועמו הם חלק ממערכת עולמית המורכבת מעמים רבים ולכל אחד זכות לקיום חופשי. לכן בתום שלושת ימי החושך הוא קורא למשה ומסכים לשחרר את העם, כולל הטף. משה נכנס למשא ומתן על הצאן והבקר ואז ההרגל משתלט על פרעה והוא מתחרט.

פרעה נכשל וממלכתו נהרסת בגלל אנוכיותו, ואי-יכולתו להודות ולהכיר תודה.

בכל מוצאי שבת יש לנו הזדמנות לחיות אחרת, להתמקד לרגע ולהודות על האש ועל הטכנולוגיה שבידינו ולכוון להשתמש בהם ולפתח אותם לתועלת העולם כולו. כן יהי רצון….

שבת שלום.

 קהילת הוד והדר, תשפ"ב

---

 [1] ראה: רחל אַדלמן, "אדם הראשון וטקס ההבדלה הראשון, ב-הבדלה, ד. בירנבאום ומץ כהן, עורכים, ע' 107-130 [באנגלית]. פרופ' אדלמן דנה גם  במדרשים המקבילים במדרש תהילים ופרקי דר' אליעזר.

[2] עבור מבט מעמיק יותר על כפיות התודה של פרעה כמפתח לסיפור יציאת מצרים, בהשוואה להתנהגותו השונה של משה, ראה: רב ש"י הלד, "הכרת תודה תודה ויציאה לחרות" [באנגלית].  

פרשת ויגש: הזן את עולם כולו

English

פרשת ויגש מספרת על הרעב שעליו חלם פרעה וחזה יוסף בפרשה הקודמת, על איחוד המשפחה והשתקעותם של יעקב, אחי יוסף ומשפחותיהם בארץ גושן. יוסף ממשיך לנהל את מחסני המזון המצריים.

בסיפור חבוי לקח חשוב לגבי מלאי המזון העולמי. מצריים וכל האזור מסביב נהנו משבע שנות השובע ואז הגיע רעב

.כבד מאוד. אך, בעקבות ניהולו הפיקח של יוסף, יש מזון בארץ מצרים, שפע של מזון, גם לצריכה מקומית וגם ליצוא

עיקר תוכניתו של יוסף היה לאסוף עודפים בשנות השובע, לאחסן אותם ואז לחלק אותם חזרה בעת הצורך. אמנם הדרך בה יוסף השתמש במלאים האלו להלאים את אדמות מצרים ולשעבד את העם שנויה במחלוקת, אבל נקודה פשוטה נמצא ברקע: העולם מניב מזון מספיק להאכיל את האוכלוסייה כולה (אם כי שינוי האקלים עלול לשנות את זה). יש רעב ואי-בטחון תזונתי בגלל בעיות אחסון, שינוע וחלוקה, מעשי ידי אדם.

על סמך נתונים רשמיים, דו"ח אובדן מזון והצלת מזון בישראל לשנת 2019 של לקט ישראל מצא, שסך אובדן המזון בארץ באותו השנה היה 2.5 מיליון טון שמהווה כ- 35% מהיקף ייצור המזון המקומי. מתוכם, כמות המזון בר-הצלה, כלומר מזון הראוי למאכל, היה בהיקף של כ- 1.2 מיליון טון. הצלתו של מזון זה, וחלוקתו לנזקקים, יש בהן די והותר להזין את כלל האוכלוסייה הסובלת מאי-בטחון תזונתי בארץ. המצב אינו שונה ברוב המדינות המערביות.

כאשר התורה מציגה את רעיון השמיטה לראשנה, בספר שמות, השמיטה בשנה השביעית קשורה באופן ברור להבטחת מזון לכל הזקוק לו, "ואכלו אביוני עמך" (כג:יא).

מסיפור יוסף וממצוות השמיטה אנו לומדים כי כדור הארץ, לו נכבד אותו כראוי, יכול להניב מספיק מזון לכולם. רעב היא בעיה מעשי ידי אדם ובידי בני-אדם היכולת והחובה לפתור אותה. אך חייבים לפעול במחשבה תחילה פן הפתרון יגרום לבעיות חברתיות קשות, חמורות כמעט כמו רעב.

השוני בין עולמנו ועולמו של יוסף עצום, אך האתגר נשאר, למלא את צלחותיהם של הנזקקים במזון, בלי להשפיל אותם תוך כדי התהליך.